הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
היום יצאתי לחופשת לידה. כן כן, אני גבר בחופשת לידה. לא, לא ילדתי. הולדתי. מזרעי יולד. היום עשיתי את מה שחיכיתי לו כבר כמעט חודשיים. היום התחלתי להקדיש את כל זמני לבני הקט והמתוק.
מעצבן אותי אפילו הצורך הזה להסביר לכל אחד שכן יש זכות כזו והיא קבועה בחוק. ומגיעות כל מיני שאלות שמוציאות אותי מדעתי, שלא לומר מביאות לי את החלסטרה מהצד של הסעיף… רוצים לשמוע שאלות לדוגמא? סבבה.
מעצבן אותי אפילו הצורך הזה להסביר לכל אחד שכן יש זכות כזו והיא קבועה בחוק. ומגיעות כל מיני שאלות שמוציאות אותי מדעתי, שלא לומר מביאות לי את החלסטרה מהצד של הסעיף… רוצים לשמוע שאלות לדוגמא? סבבה.
הנה מקבץ של תגובות אופיניות:
"מה באמת, לא ידעתי שאפשר?"
"למה אתה צריך חופשה? מה אתה מניק? אתה קם בלילה?"
ומה עם אשתך? מה היא תעשה?
"מי מחליף לילד?"
"ומי יאכיל אותו?"
"אם זו היתה בת גם היית יוצא לחופשת לידה?"
"איזה כיף לאשתך"
ותאמינו לי יש עוד תגובות. בטח שכחתי חצי.
אז לידיעת המעונינים:
אפשר.
אני לא מניק, אבל כן מאכיל את הילד שלי פעמיים בלילה, כמו שעון ומאפשר לסיגלית לישון לילה עם הפסקה אחת באמצע, בלבד.
(למי שממש חייב לדעת, לפעמים בסימילאק ולפעמים בחלב שאוב מראש.)
אשתי תחזור לעבודה בדיצה רינה צהלה ואפקה.
שנינו מחליפים לילד.
מה הקשר בין מין היילוד לעובדה שאני יוצא לחופשת לידה? ברור שהייתי לוקח חופשה גם אם זו היתה בת. כאילו דא.
לאשתי כיף איתי מהרבה סיבות, אני מקווה, ולא רק בגלל שאני רוצה להיות עם הבן שלי.
ועוד משהו. כשאישה יוצאת לחופשת לידה, זה ברור והגיוני ואין ספק שצריך למצוא לה מחליף או מחליפה במהירות. כשגבר יוצא לחופשת לידה המהלך הזה הופך למין משהו שיש בו קוריוז. כאילו "אתה לא באמת יוצא לחופשת לידה" "נו, אולי תשאיר את זה לאשתך, זה נורא קשה למצוא לך מחליף" או התיחסות שיש בה מסוג הקטע: "וואללה, מגניב, כאילו מה, היא חוזרת לעבודה?". עד עכשיו אני לא בטוח שיש לי מחליף בעבודה. מוזר, לא?
אולי עכשיו אחרי הפתיחה המעוצבנת משהו, אני אתחיל מההתחלה.
לילד יש שני הורים. הקשר בין העובדה שאני זכר לבין הציפיה שלא אצליח לבצע פעולות פשוטות כמו החתלה והאכלה או הרגעה במקרה של בכי או פעולות מורכבות כמו הפגנת אהבה, חיבה אינסופית, קשב ורגש הוא קשר סטטיסטי אך לא מהותני. הוא סטטיסטי, לא משום שאנו הגברים לא באמת מסוגלים ושאני אולי גבר מיוחד. (תודה על המחמאה, אבל לא תודה) אני מיוחד רק בזה שאני כמו עוד כמה גברים משוחררים, מחובר לרגשות שלי וליוצא חלצי ורוצה להיות שותף בגידולו ולא להסתפק בחזרה מהעבודה בערב, ליטוף מהיר של ראשו הקט וישיבה מול הטלויזיה. הוא סטטיסטי משום שמישהו טורח ללמד אותנו שיש דברים שנשים עושות טוב יותר מאיתנו הגברים. ברור שנשים, שנשים מלמדות אותן לעשות דברים, עושות טוב יותר דברים מגברים שנשים לא מלמדות אותם לעשות. אין דבר בבית שאני לא עושה. כשביקשתי מאמי ללמד אותי לתפור לפני יותר מעשר שנים, היא סירבה בתוקף ואמרה: "די תשאיר משהו לאשתך" למותר לציין שלא הייתי נשוי אז. נשים מונעות מגברים ידע שמאפשר להם להיות ביתיים יותר ואח"כ הן טוענות שיש דברים שנשים עושות טוב יותר ושאין מי שיעזור להן בבית. הבית שייך גם לי. למה שאעזור בבית? אני שותף למשק הבית, לגידול הילד (כן ירבו) ממש כמו שאשתי שותפה לפרנסה. החלוקה הזו מביאה לי ת'קריז. ואם אתם חושבים שמי שחושב ככה הם שוביניסטים ניאנדרטליים בלבד, הרי שאתם טועים לגמרי. אנשים מתקדמים, מורים, אמנים, אנשים מהאוניברסיטה וממכללות, אין מגזר שלא הרים גבה. ולא נעים לומר אבל הכי מעצבן זה שהתגובות הכי שמרניות מגיעות מנשים. הפנמת הדיכוי כה עמוקה? תשתחררו. אם הגבר שלכם לא משוחרר, שחררו אותו או תשתחררו ממנו. לא, חס וחלילה. תעשו מה שנוח לכם. אבל תרדו ממני. לא כל אחת התחתנה עם המג"ד שלה מהצבא. אני גבר משוחרר ואשתי, תודה לאל יום, יום, אישה משוחררת. שנינו שותפים בכל. לפחות בשנתיים האחרונות היא גם מרוויחה יותר ממני. מגדר זה סרטן שיש לרפא.
אימרי שלנו יגדל על ברכי התפישה שאין חלוקת תפקידים מגדרית. יהיו לו בובות ומכוניות, סרטים צבעוניים ומברגים.
ובכלל יש לי טענה גם כלפי כל הענין הזה של חופשת לידה.
יש זוג שקורה לו משהו, שהוא חד פעמי ובלתי ניתן לשחזור כלל. הוא הופך להיות משפחה. יש שם איזה רגע אחד שבו העולם נבקע ומהסדק בקרקע צומח נבט שנהיה לשתיל, שנהיה לצמח. שנהיה לאדם. תינוק. ומשום מה העולם מצפה שברגע הזה הגבר יעזוב הכל ויילך לעבודה. אני לא מבין. אין קדושה בעולם הזה? זה רגע קדוש. זה רגע של התגלות. של התעלות. למה הגבר נשלח לעשות משהו אחר בזמן הזה? מה, הוא לא מסוגל לשאת את האושר? אולי הנשים סילקו אותו משם? איך זה קרה הדבר הזה שגברים מרגישים שהתינוק הזה לא מדבר אליהם ולא עושה להם את זה עד שהוא לא ילד או ילדה? למה המדינה המודרנית לא מאפשרת לשני בני הזוג להיות שם בחופשה עם ילדיהם בשלושת חודשיהם הראשונים, שלא לדבר על שנה, למה משלחים את הגבר משם? יש כאן מצב לא מובן. האישה הרגע ילדה. היא מותשת, עייפה, כואבת ודואבת. ההורמונים משתוללים בגופה וכמו שתיארה זאת אחת מידידותי, הן מאבדות את שפיותן זמנית. היכולת שלה לתפקד בבית נמוכה. ודוקא אז יש לה ילדון קטון כזה שרוצה לאכול, שצריך שיחליפו לו חיתול, שבוכה עם גזים וצריך שיקפיצו אותו על הכתף, ואז הגבר הולך. למה? זה לא נראה לכם סוג של נטישה? סיגלית כל כך רצתה שאישאר. אני כל כך רציתי להישאר. ואין ברירה. הגבר חייב לחזור לעבודה. זה מטורף. בלידה הבאה אשקול שנת שבתון או כל דרך אחרת להישאר בבית. אני חושב שיש ליצור מצב שחופשת הלידה יכולה להילקח סימולטנית ע"י שני בני הזוג. יש כאן מצב חדש שהם צריכים ללמוד אותו ולהתמודד איתו יחד. המדינה גורמת נזק לאישה.
ועוד משהו.
איזה כיף לי. ביליתי היום עם אימרי יום שלם. לא הייתי צריך לרוץ לשום מקום ולא ללכת לעבודה. יכולתי לנשק אותו ולסחוט ממנו חיוכים, (שבדרך כלל מרמזים על כך שהוא מחרבן, לא נעים לומר). ביליתי היום יום שלם עם סיגלית ואימרי. היינו משפחה. אהבנו אותו יחד. מחר סיגלית תלך לסידורים ואני אשאר עם אימרי לבד והוא יעזור לי לסדר את השולחן שלי. אני אשיר לו שירים ואזייף כהרגלי, וגם אמציא מילים חדשות, כי אין שיר אחד, שאני זוכר את מילותיו. בסוף אהיה ראפר. ראפר ספונטני.
אני אבא.
אני נהנה להיות אבא.
אין דבר שאני רוצה לעשות עכשיו יותר מלהיות אבא.
יש לי שבעה שבועות של אבהות נטו.
איזה אושר צפוי לי.
איזה יופי, מיכה !!
הללויה על האושר החדש הזה.
זכרתי את החוק הזה מדוגמאות ששמעתי פעם, לי זה נשמע כל כך הגיוני.
תחגוג את החופש שלך להיות אבא
ואת של סיגלית להיות אמא ואדם שפוי.
טוב לדעת שמישהו עוד ער כאן…
מה שלומך, רונית?
איזה ילד מתוק ומתחשב יש לי. חיכה עד שאגמור לכתוב ואז התעורר לאכילת לילה.
מזכיר נשכחות.
לצאת מהבית כשיש תינוק חדש זו באמת סוג של נטישה. ואם אי אפשר חופשת לידה בו זמנית לשני בני הזוג אז צריך לארגן את זה על חשבון ימי החופשה הרגילים.
הבנתי את זה רק בילד השני ואז אלוהים התערב בדרכו העקלקלה ונולד פג – אימא היתה אתו עד הצהרים ואבא אחר הצהרים כמה ימים בשבוע וכל ערב.
כפיצוי הוא השתחרר הביתה בפסח כך שממילא היינו כולנו (כולל אחיו הקטנטן) – בחופשה.
אתה צודק לגמרי שישנה שמרנות גדולה גם במקומות הכי לא צפויים-כביכול.
ועוד לא אמרנו מילה על 3 וחצי חודשים – היסטוריה תשפוט אותנו על הזמן הקצר עד כדי אכזריות הזה. כאילו מגדלים עציץ חדש.
תהנה מהימים האלה וזה בסדר גם לא להינות בכל רגע. אמרי ודאי זקוק לכל רגע כזה.
הי מיכל
האנושות ככלל לא ממש חשבה לאורך קיומה שהגבר צריך להיות שם, אם לשפוט לפי מה שרווח בעולם. האדם המערבי הוא זה שמשנה את זה וזה מתקיים רק לגבי תרבותו. אני חושב שגם כאן ביד אליהו הצעד שלי ייחשב ביזארי. התרבות כאן היא מזרחית במפגיע.
אני עושה את מה שאני אוהב. אני נהנה מכל רגע, למרות שהייתי מעדיף לישון יותר…
שתהנה מאוד אבא"לה.
אני מתגעגעת לריח, תסניף את הריח.
שלושה חודשים חופשה זה גם כלום, כלום לתינוק שפוקח את העיניים בעולם.
הכי כיף להמציא מילים לשירים!
כמו שאני שרה להדרי שלי, "לילה לילה מסתכלת הלבנה/ על הדרי הקטנה והמתוקה" וכן הלאה.
תיהנו יחד. הלוואי שהיינו יכולים לקחת חופשת לידה יחד לשנה (הדרי כבר בת 11 חודש כמעט, ושנינו עובדים וסובלים).
לי יודית ושלי
תודה על התגובות.
אני מסניף את ריח התינוק ונהנה לשבש את מילות השירה הארצישראלית, עושה סבוטאז" בנעמי שמר ובשירי הלהקות הצבאיות, ומי שמכיר אותי יודע שאין מי שנהנה מההרס והחורבן הזה יותר ממני…
דני חווה על בשרו בכל ביקור בטיפת חלב את האפליה הזו, שאתה מדבר עליה. האחיות והרופאה, באופן עקבי, לא מעיפות מבט לכיוונו בעודן שואלות (את האמא, כמובן) כמה פעמים ביום אני מחליפה חיתול, האם היא הרבה על הידיים שלי, כמה פעמים בלילה אני קמה ועוד ועוד. מקומם ממש. וכשדני מנסה להשחיל מילה, הן מסתכלות עליו בבוז כחושבות "נו, האבות האלה מהסוג החדש… יפה מצידך שבאת עם אשתך, אבל אל תתערב לנו בענייני הנשים".
אז נו, בסדר, למה כבר אפשר לצפות מאחיות טיפת חלב שנמצאות מינימום שבעים שנה במקצוע… אבל, כפי שציינת, הקונצנזוס לגבי תפקידו (המינורי) של האב בגידול קיים בקרב "אנשים מתקדמים, מורים, אמנים, אנשים מהאוניברסיטה וממכללות", ואתה יודע מה הכי מרגיז אותי? הכי מרגיז אותי שכדי להשקיט את מצפונם הלכאורה פמיניסטי הם מפצים על היעדרם מהבית בכך שהם מספרים לעולם "אנחנו בהריון". כאילו שהמילה "אנחנו" הופכת אותם לשוויוניים. בולשיט. גברים יקרים, אני רוצה לגלות לכם משהו, ואני מקווה שלא יתנפלו עלי כל אבירי הPC. אתם לא בהריון. אנחנו, הנשים, בהריון. אתם לא חווים את הבחילות ההקאות, העליה במשקל, הבדיקות, סימני המתיחה, ואתם יודעים מה? אתם גם לא יולדים. ואולי ברגע שתבינו שלא הייתם בהריון, ולא ילדתם, תוכלו להתפנות ולחשוב מה אתם כן. אתם כן הולדתם. הולדתם תינוק. והתינוק הזה זקוק לשני הורים. אז קדימה, בלי מילים יפות ובלי "אנחנו". פשוט הילחמו על זכותכם להיות עם תינוקכם.
הי הגר
לגבי טיפת חלב. אני שם לב שאחות טיפת חלב החלה לשים לב לקיומי ככל שראתה שאני נוטל חלק פעיל בגידול התינוק: מחזיק אותו בזמן החיסון, מפשיט אותו לקראת השקילה ושואל שאלות אינטליגנטיות לגבי גידולו. הכרחתי אותה להפנות את המבט. זה נכון שבהתחלה היא דיברה רק אל סיגלית, אבל לא השארתי לה ברירה. יש לציין, כפי שאת מכירה אותי, שאם היא לא היתה עושה את זה מעצמה הייתי מראה לה את הדרך בעדינות ובנחישות.
לגבי האמירה ש"אנחנו בהיריון", אין לי אלא לא להסכים איתך כליל.
שני בני הזוג בהיריון. אין עוררין על כך שהאישה היא זו הנושאת את העובר ברחמה. אם הייתי יכול, הייתי משנה עובדה ביולוגית זו. ככה הטבע החליט.
אבל הגבר שנמצא לצידה לא יכול להתעלם מהשינוי שחל בה. השינוי הזה משפיע עליו ועל הזוגיות שלהם בכל רגע נתון.
הקריזות, הקרייבים (התקפי הרעב הבלתי נשלט), המאנצ"יז (התקפי הנשנוש הבלתי נשלט), איסורי האכילה (סיגלית לא יכלה לסבול את הריח של העוף מהצלחת שלי!) (אכלתי אולי שלוש פעמים עוף בתשעה חודשי היריון)(עד עכשיו אני כמה לעוף), ההשמנה (האשה איתה התחתנתי עלתה בכמה מספרים – לא נראה לך שזה משפיע עלי?) (מזל שאני אוהב את זה) (אגב גם כשהגבר משמין מאד ללא סיבה הריונית ביולוגית, זה משפיע מאד על האשה והיא גם מעירה על זה, תאמיני לי) (הגבר לא יכול להעיר על זה, כי ראשו יכרת באיבחה), גדילת החזה והפקעתו (החזה גדל במידה ניכרת והפך לתחנת האכלה לעולל רעב. נראה לך שזה לא השפיע על היחס שלי אליו, על היחס של סיגלית אליו וכתוצאה מכך שוב על היחס שלי?),
ההתפרצויות ההורמונאליות (גם ככה כל חודש אני צריך להתמודד עם העובדה שאני חי עם מישהי שמצבי הרוח שלה אינם תלויים בי או בה אלא בהורמונים שמריצים עליה דאחקות… עכשיו תארי לעצמך תשעה חודשים כאלה. ואז כשזה עובר מתחיל החלק הכיפי – אחרי הלידה ההורמונים מחליטים להראות לך שהם יודעים אתלטיקה והם עולים ויורדים ואיתם האשה והגבר שלצידה, שמגלה, כפי שתיארה זאת ידידתי, אסתי, שהוא חי עם חולת נפש).
למזלי נחסך ממני החלק שבו האישה מחליטה להדיר אותי מילדי, בתואנה שאני לא מבין בזה ותוך תלונה שאני לא עוזר. אני לא יודע איך הייתי עומד בזה.
יש עוד ברשימה, אבל נראה לי שאני מובן. הגבר חווה את ההיריון כשם שהוא חווה את התקופה שלאחר הלידה, כשם שהוא חווה את אשתו באופן כללי. מי יותר מי פחות לפי נטיותיהם הרגשיות. זה ברור ששניהם בהיריון הזה כשם שזה ברור שהוא קורה בחלל הבטן של האישה ולו משום ששם יש רחם ובזה של הגבר אין.
ואני עדיין טוענת שהאישה בהריון, והריונה משפיע על בן זוגה, וכמובן על הזוגיות.
אסור להתבלבל בין שוויון הזדמנויות לבין זהות מוחלטת.
ההשמנה שלנו בוודאי משפיעה עליכם, ועדין לא שמעתי מעולם גבר שאומר "ואו, אנחנו בהריון, וממש השמנו, והפטמות שלנו כואבות".
ללא ספק ההריון משפיע עליכם ועל הזוגיות. אין ויכוח. ועדיין- נא לא להתבלבל. אתם באמת לא בהריון. מצטערת.
דוגמה קצת קיצונית, אבל אני חושבת שהיא עשויה להמחיש את כוונתי.
חברה מאד טובה שלי חלתה בסרטן (השד) לפני כמה שנים (כרגע הכל בסדר, טפו טפו טפו). באחת השיחות שלנו על ניכוס ההריון ע"י גברים (זה באמת נורא מרגיז אותי), היא הסכימה איתי ואמרה: "ברור שבעלי חווה איתי את ההתמודדות עם הסרטן. את חושבת שזה לא השפיע עליו? הקרחת, הבחילות, החולשה, החרדות, ההורמונים- או יותר נכון היעדר ההורמונים… אובדן החשק המיני, הפחד מהמות- אבל הוא עצמו לא חלה בסרטן. הוא עבר איתי את המחלה שלי. וההבחנה היתה ברורה. בנוגע להריון, זה פשוט נורא "נחשב" אז נוח לגברים להתבלבל ולחשוב שזה שהם חווים איתנו את מה שאנחנו עוברות הופך אותם ממש להיות בהריון בפועל".
(והאמת היא שהיתה לה גם תוספת לגבי זה שאותם זוגות שאומרים "אנחנו בהריון" הם הזוגות שלא עושים ברית מילה לבניהם… אלה שאוכלים טופו, גרים בתל אביב, זוללים קינואה ולא מחסנים את ילדיהם…- אבל עם ההקבלות האלה אתה כבר יודע שאני מזדהה פחות ממך)
קשה להגיד ששכנעת אותי.
לזה שהפטמות שלי לא כואבות, שמתי לב. וכאמור את העובדה הביולוגית אי אפשר בינתיים לשנות, אבל התהליך הפסיכולוגי-חברתי-משפחתי עובר על כל בני הזוג. ולדעתי גם על הילדים הגדולים במשפחה. מי יותר מהם שם לב לזה שאמא לא יכולה להרים אותם בידיים, כי כבד לה פתאום ומי יותר מהם שם לב לזה שכשהיא כבר יולדת היא פתאום עסוקה בצווחן קטן שלוקח מהם את כל תשומת הלב והבלעדיות שלהם (בילד שני) נעלמת. המשפחה כולה בהיריון, כמו שהמשפחה כולה מתרחבת.
זה נכון שהאישה היא היחידה שיש לה צד פיזי של ההיריון, הניכר בגופה ושהיא היחידה הנקרעת בחדר הלידה והיחידה שגופה משתנה ונפגע כתוצאה מהלידה וההיריון. את זה אף אחד לא ייקח ממנה. אני לא מכיר הרבה גברים שהיו רוצים לקחת. (אני כן).
אני מדבר על ההיבטים הלא פיזיים של ההיריון ורק עליהם. במובן הפיזי האישה בהיריון בלעדי. רק היא. אני חושב שהעולם אינו מוגבל לספקטרום הפיזי בלבד. וגם את לא חושבת כך, מהיכרותי איתך.
לדעתי, מי יקח את חופשת הלידה זה דבר התלוי בשני בני הזוג. ביכולת שלהם לשוחח ביניהם ולהחליט החלטה צודקת ומתאימה לשניהם. אם הלחץ נובע מצידה של האישה הרוצה לחזור לעבוד ולברוח מהתמודדות עם תינוק בתא, הרי שצריך לבדוק לעומק איך ניתן לעזור לה. אם הלחץ נובע מהצד של הגבר שרוצה את ההתחברות הזו לעצמו בעוד שהאישה נכנעת ללחץ ולא באמת מאושרת מזה, הרי שלדעתי זה לא הוגן ואישה צריכה את הזמן הזה לה ולתינוקה לפני הגבר. אם ההחלטה נובעת מרצון משותף הרי שאין נפלא מזה.
מאחלת לך עוצמות של חוויה , עם כל מה שיש בה. (גם ה-לא ורוד הוא מופלא מאין כמותו.)
ברור שהעולם אינו מוגבל לספקטרום הפיזי בלבד.
אבל האם אתה סבור שלסרטן למשל יש היבט פיזי בלבד? בוודאי שלא. אתה הרי מעודכן לפרטי פרטים בקשיים שחווים ילדיה של חברה אחרת שלי, שנפטרה מסרטן. כשאחד מבני המשפחה חולה, כל המשפחה מושפעת. אם זו האמא למשל, אז קשה לה להרים את הילדים האחרים על הידיים, וכל מה שציינת.
אז האם אתה חושב שעלינו להרחיב את העניין ולומר תמיד שהמשפחה חולה בסרטן? כלומר, ברמה הפיזית רק האמא חלתה, אבל כל משפחת X חלתה בסרטן?
לי עדיין נשמע יותר נכון לומר שהאמא חלתה בסרטן וכל המשפחה מושפעת מזה בכל היבט והיבט של החיים.
אני בהחלט חושב שכשלמישהו במשפחה יש סרטן, המשפחה כולה חווה סרטן. לפעמים אפילו נראה לי שהמשפחה הבריאה חווה את הסרטן באופן קשה יותר מהחולה.
כמי שגדל כבן של נכה, ניתן לומר שכל ילדותי עברה בצל הנכות. לא היה דבר כזה: טיול רגלי. אוטו היה בביתי מאז שנולדתי כמעט, מה שהיה חריג בישראל הסוציאליסטית של ילדותי. כן בילדותי היתה נכות. הרגישות שפיתחתי מאז לנכים עוברת כחוט שני לאורך כל חיי. עבדתי עם עוורים, חקרתי עיוורים במאסטר, גרתי עם עיוורים, היו לי חברים חרשים ואפילו דייט חרשת, ואח"כ צילמתי צעירים עם תסמונת דאון ופיגור שכלי ולבסוף לימדתי צילום ילדים ומבוגרים מהחינוך המיוחד ומעמותת שק"ל ואפילו ריכזתי פרויקט של קורסי צילום כאלה במוסררה. נראה לך שהנכות אינה חלק מקיומי? נכון שאיני נכה ואף פעם לא הייתי נכה, אבל הנכות היא חלק ממני, כשם שלהבדיל אלפי הבדלות ההיריון של סיגלית היה חלק ממני. אין ספק שההיריון שלי לא קרוב להיריון של סיגלית, אבל הוא קיים. צרוב בתודעתי כחוויה קיומית. של גבר.
נראה לך שאני חושבת שהנכות אינה חלק מקיומך?ברור שהיא כן. ועדיין- אינך נכה.
וזו דעתי גם לגבי ההריון…
ואתה יודע מה? אני לא חושבת שיש לנו באמת ויכוח מהותי, רק סמנטי.
תחזקנה ידיך מיכה כל מילה אמת.
לשמחתי יש היום הרבה יותר גברים שתובעים את זכותם . ראיתי השבוע ילד אחד כזה ששני ההורים מגדלים אותו במלאות -הבן של בן אחותי . ישבתי מוקסמת . אני חושדת שברגע שהגבר "נשלח" לעבודה האמא של האמא נכנסת , מקטינה אותה , מטפלת בה , והזדמנות חד פעמית להתמודד עם הגידול של שני בני הזוג ולהבין כל אחד ואחת את קשיי ההסתגלות ,ולגדול עם הילד ביחד, נרצחת . וסליחה על הביטוי.
הי מירי
אני חושב שאת צודקת. יש כאן באמת הזדמנות שנרצחת. הרגעים הכי מאושרים שלי ושל סיגלית הם כשאנחנו יחד עם אימרי.
קחי כל אשה בריאה (או גבר בריא) ותשאירי אותה לבד עם תינוק לאורך יום ארוך והנה מתכון בדוק לאובדן שפיות זמנית או סופית. כאילו ההורמונים הלא מאוזנים הן לא סיבה מספקת לדיכאון אחרי לידה. ואז כמובן תוסיפי לזה את שלל העיצות של כל אחד שבא לו, מאלה שעוברים לידך ברחוב ועד לאנשים, לפעמים קרובים, שהביקורות שלהם הם ההנחתה האחרונה במשחק הזה ותביני למה כל אישה תספר שזן היתה תקופה נורא קשה. (כי היא תפחד להודות זה היה סיוט – זה נשמע כל כך לא אימהי…)
מיכה כמה שאתה צודק . הנשים צריכות להיות דמויות מלאכים . נותנות נותנות ומתעלמות מצרכיהן , נעשות נברוטיות , מדחיקות וכו" והגברים המודרים… אתה מבין כל כך טוב . חיבוק לשלושתכם!
כל הכבוד.
הי אומי
תודה על התגובה.
האמת שאני לא חש שמגיע לי כבוד על זה. אני מבין שזה נדיר יחסית, אבל זה שזה נדיר לא אומר שזה לא צריך להיחשב לצעד טריוויאלי. הרי אני האבא, לא איזה זר שהחליט להתנדב לעזור. זה תפקידי. זה נכון שאני לוקח אותו באהבה, אבל זה עדיין תפקידי.