על הממציאים והחולמים

בית קפה קטן. אני פראנק מעשן את אחת מאותן סיגריות "העיקר שהן שחורות ולא בלונדיניות…" קורץ למלצרית ברונטית בת חצי מגילו. גבר בתחילת שנות החמישים לחייו – הטעות היא ברשומות -, אשר עושרה של משפחתו, ומוצאו האירופאי – הוא גדל באחת מאותן שכונות יוקרה ברובע ה-15שבפריס -, מאפשרים לו לנהל חיים "ללא משימות הישרדות יומיות, כמו קנייתלחם, או אפיית עוגות…" פראנק מדבר על קולנוע. שלא כחבריו – טריפו תמיד גומר לו את החמאה שבמקרר -, הוא שונא שמכנים אותו סופר או מחבר. "הצורך של הקולנוע להזדקק למונחים ספרותיים בכדי לחזק את מעמדו (המפוקפק?), רק מחליש ומבזה אותו." פראנק רואה בקולנוע יותר מאשר צורה סיפורית חדשה, "גם הפילוסופיה יכולה להשתחרר מהגבולות הטקסטואליים בהן היא שבוייה, ולהתחיל לחפש את אמיתותיה בתוך ומתוך הקולנוע! בשבילי…" מזמין מהמלצרית כוסית של קוניאק- רמי מרטין ואם ניתן שיהיה XO. עוצם את עיניו. "בשבילי הקולנוע הוא תוצר של שלטון הרוח האנושית במכלול הבריאה האלוהית". שתיקה. תהייה. לגימה. מבט סתום. בין פליאה לקלישאה. מכחיש כל קשר לדלז למרות שקפץ יחד איתו אל הזמן. מדבר על דת אלוהים ומיסטיקה. מאמין שקלפי הטארוט – חבילה בעיצוב מקורי של דאלי אותה קיבל מחברו ליום הולדתו ה 20 -מהווים דוגמא לניסיון קולנועי עתיק להבין את העולם "המצרים הקדומים הם אנשי הקולנוע הראשונים, בגלל זה הם עושים היום כל כך הרבה סרטים […] אנחנו עם הספר, אף פעם לא התחברנו לסיפורים מצוירים" בנימה מסתייגת הוא מדבר על יציאת מצריים ואפקטים מיוחדים. טוען כי "בגלל התפתחותה האיטית של הטכנולוגיה אלוהים קיבל מעמד של שם ולא של פריים". חובש כומתה כמו של צ'ה גברה. עומד מול כולם ונואם פעם נוספת את המניפסט המוכר שלו על הקולנוע. מחייך אל אחרון המלצרים. מרים את הכיסאות. מטאטא מתחת לשולחנות. מדליק סיגריה – תמיד אחרונה -, ממלמל בשפה לא שפה: "הקולנוע לעד יישאר בידיהם של הממציאים והחולמים…".סופר פרוטות אחרונות והולך.