אני לא שמה אבנים

 

אלא אם מדובר ממש.

בהלוויה.

וגם אז.

רק אם אני מצליחה

להידחף לשורה הראשונה.

אני לא אוהבת הלוויות.

לא מחבבת בתי קברות.

לא נדחפת לשורות.

הראשונות,

אלא אם מדובר

בביקור פרטי.

מאד פרטי.

שלי.

 

 

והביקורים האלה

הפרטיים.

הופכים מטרידים.

מעונה לעונה,

בין אם מדובר על יומולדת.

ו//או סתם על יום של שנה,

על שיחה חשובה,

עשר דקות

פנויות.

מהכלניות.

 

 

כל פעם יש שם אבנים.

חדשות. שבאות. לבקר

אותו.

וכמה שאני אוהבת אבנים.

וגם סלעים בעיקר,

הן לא אומרות לי כלום.

ופשוט מסרבות.

לספר,

 

 

ואני מסדרת אותן.

כל פעם בסדר אחר.

וחושבת איך פעם שיחקתי חמש אבנים.

פעם כלב.

ופעם חתול.

ואיך תמיד באמצע.

נמאס לי ממשחקים של בנות

והייתי עוזבת אותן

והולכת לצד. של

הבנים,

 

 

ולא רק הן.

גם הוא.

כמו אז,

ועכשיו.

עכשיו זה באמת

כבר קצת מאוחר,

 

 

 

* * *

 

 

יש רגעים שנשבר לי

מהחוסר וודאות הזה.

אני לא אוהבת.

וכמעט אפילו שונאת.

ממש.

חוסר וודאות.

 

 

והוא ממשיך.

לא לספר לי.

כלום.

 

 

שותק.

ועוזב.

 

 

ואני עוזבת. גם.

♘♟♖