מלך הביצה [נרקיס/נרקיסוֹס, או: מצב השירה…]

 

 

 

.
.

מלך הביצה [נרקיס/נרכיסוֹס, או: מצב השירה…] 

1.

חברתי מסרה לי אֶת ספרהּ האחרון, נרגשת מאוד, אמרה: "רגע, אקרא לך אֶת השיר הראשון," וכשסיימה הביטה-בדקה מה השיר שלה עשה לי. והוא עשה לי. גמגמתי "תכתבי לי הקדשה, נכון?" וכתבה לי הקדשה אישית, שונה מקודמותיה. כמו תמיד.

עד שהמלצרית הגישה לנו את המנות הרגילות הסֵפֶר בעטיפתו היה כבר עמוק, עמוק באמתחתי. "קרה משהו?" שאלה כשראתה כמו דוק בעינינו. "ספר חדש לאחת מכם?" ניחשה. "שלה," עניתי. היא בירכה את חברתי בהתרגשות ופנתה להמשך עבודתה.

 

מהשולחנות הקרובים נשמעו שיחות על אקטואליה בתחומים שונים – ופזמון חוזר אחד: מלך הביצה בין מגישֵי תוכניות ריאליטי, מלך/מלכת הביצה בכמה תוכניות (ריאליטי, ברור) בערוצים שונים, מלך/מלכת הביצה בזמר המזרחי/הפופ/ה-(???), מלך ומלכת הביצה בין שחקנים – דוגמניות – דוגמנים – פרסומות – מלך הביצה. קולותיהם לא טשטשו שיחה שהתנהלה בשולחן שניצב בזווית של תשעים מעלות מאיתנו: שישה אנשים רציניים, חמושים בלפטופ ותיק 'ג'יימס בונד' – כך נקרא התיק לפני ה-מון שנים, – בהרכב מאוזן של שלוש-מול-שלושה, שוחחו בכובד ראש על סופרים ומשוררים, על ביצות שונוֹת, מגוונוֹת, יריבוֹת ביניהן, על ניתוק אלה מאלה – "כל אחד בביצה שלו" (ציטוט מדויק מדבריהם), "כל ביצה עם מלך משלה" (המשך ציטוט), "וכל אחד זורק רפש לביצות האחרוֹת" (סוף ציטוט).   

"מכירה אותם?" שאלתי את חברתי. "לא. ואת?" "גם אני לא." לצערנו אחד הגברים ביקש חשבון, כולם ארזו את הלפטופים והתכוננו לעזוב. כשהמלצרית חזרה שאלה אותנו: "אתם מכירות אותם?" "לא," ענינו, וחברתי שאלה: "ואת? אתם?" "רק אֶת אחד מהם, היותר זקן, הוא בא לפעמים עם עוד מישהו, גם זקן. אבל לא יודעים איך קוראים להם." והוסיפה: "מילא אני, אנחנו, אבל – אתֶם? אתֶם מהברנז'ה, נכון?" לפי הפרצוף שלנו העירה כדרך אגב: "אולי הם עיתונאים, או מורים, או מרצים מהאוניברסיטה, או מי יודע." והלכה לה. פתאום עשתה אחורה-פנה ואמרה לנו בלחש: "הֵם התחילו לדבר על 'ביצה', בטח שמעתם, כו-לם מדברים על ביצה, ביצות, מלך הביצה – היה שיר כזה, נכון? 'נרקיס מלך הביצה'?" הספקנו להנהן לפני שנלקחה להזמנת עוגות.

 

כידוע, אין ואקום. אך נדמו קולותיהם של ששת שופטֵי הסופרים והמשוררים ויכולנו לקלוט בתדר נקי אֶת שיחתם של שני אנשים שנראו וָתיקים מאוד – גם אנחנו לא-צעירות-מאוד – ומיואשים עוד יותר: "היום 'ציוני' זה להיות לאומני-קיצוני, ארץ ישראל השלמה-" "-או שאתה עוכר-ישראל, צורר-ישראל," השלים השני אֶת משפט חברוֹ.

כשקראנו למלצרית היא ניחשה אותנו והודיעה חגיגית: "הכנתי לכם שולחן בפנים, בואו תעברו. אני יעזור לכם." חברתי ואני הגנבנו מבטים של אולי-מי-יודע ואמרנו "תודה!"

 

 

2. "נרקיס מלך הביצה" ו"נרקיס/נרקיסוֹס", המיתוס.    

להלן ציטוט קטע ממסמך וורד:

"נרקיס מלך הביצה" מאת: לוין קיפניס / בהוצאת "אורנית"

" נרקיס מלך הביצה מעביר מסר חינוכי על חשיבות העזרה לזולת מתוך רצון טוב ומראה שלפעמים גם ישנה הערכה על מעשים טובים. הסיפור מועבר דרך עולמם האגדתי של צפרדעי הביצה המחפשים פרח שיסכים לבוא לביצה  העכורה ולרפא את מלכם החולה. הם נדחים על ידי מספר פרחים עד שהנרקיס נענה לאתגר, מרפא את המלך ומוכתר על ידו כמלך הביצה."

(כתב: אופיר אבסלנדר, "רוני חסיד דוברות ויחסי ציבור".)

 

להלן ציטוט על נרקיסוס במיתולוגיה היוונית:

" במיתולוגיה היוונית מסופר על עלם יפה תואר ושמו נרקיסוס. כל הנערות אהבוהו וחשקו בו, אך הוא לא חשק באף אחת ואף זלזל בנערות עד כדי כך, שנהג לחלוף על פניהן מבלי להתייחס אליהן כלל. אחת העלמות שנפגעה מיחסו, נשאה תפילה לאלים וביקשה שיענישו אותו. תפילתה התקבלה והאלים החליטו להענישו כך, שלעולם לא יוכל לאהוב אלא את עצמו.

יום אחד טייל נרקיסוס ליד האגם והתכופף כדי לשתות מים. הוא ראה את בבואתו נשקפת אליו ומיד התאהב בעצמו. מאחר שלא הצליח להשיג את בבואתו כדי שתשיב לו אהבה, לא מש מהמקום וגווע שם לאיטו. רק אז הבין את שעולל בהתנהגותו לנערות."

להלן פרטי המסמך:  

"האני, התהוות מותנית ויחסי סובייקט אובייקט בתפיסה הבודהיסטית

בהשוואה למושגי מפתח אלו בפסיכולוגיה וביטויה בתיאוריה של דיוויד אלקינד."

מוגש לדר' אסתר פלד בקורס: בודהיזם ופסיכואנליזה, החוג לבודהיזם ומזרח אסיה. אוניברסיטת תל-אביב, 2007 (שם, ע'ע 3-4). 

לדאבוני, לא מצאתי אֶת שם המגיש/ה. 

 

לפי הסדר הכרונולוגי של הופעת המיתוס והסיפור מותר לי לשער כי לוין קיפניס העניק רהביליטציה מקיפה לנרקיס/נרקיסוס המקורי.

ומה באשר לנו? אצלנו?

 

 

3.

ב"בננות", בתאריך 16/02/2014, העלה שמעון רוזנברג – עורך כתב העת "נתיבים" יחד עם נעמה ארז – קול-קורא לאנתולוגיה בנושא "מצב השירה והמשוררים בישראל", לגיליון 5 של כתב העת. הנושא הקפיץ אותי למסע סובייקטיבי ארוך מאוד שהתחלתי לתאר ולתעד, על אף הידיעה הברורה שהמסע שלי הוא שלי בלבד, אישי, והקשר שלו ל"נתיבים" נמצא רק בנקודת המוצא. 

כתבתי. וכתבתי. לא ברציפוּת כי אם לפי היזכרוּת פלוּס נתון חמקני: זמן פנוי. רשמתי לעצמי ראשי פרקים, מצאתי מאמרים לא מעטים במרשתת – ובתחילת חודש אפריל מחשבי היקר הודיע לי על מצבו הסופני. ינוח על משכבו בשלום.

כך קרה שהמשכתי לכתוב על דפים בלבד.

כשסופסוף יכולתי לעבוד על המחשב החדש התברר לי שכתבתי כמויות מתאימות לאיזה פרק באיזה ספר (של חובבנים, ברור) בנושא. לא ארוך במיוחד, אבל בהחלט לא קצר. למרות זאת, רציתי להקליד אותו למחשב. אז קיצרתי. והעליתי אֶת הטקסט המקוצר לבלוג שלי ב"בננות". רק אחרי שקראתי אותו בבלוג יכולתי לקרוא אותו ב-א-מ-ת. לא-טוב. נורא. ומיהרתי למחוק אותו.

והנה אני שוב מתפתלת ומנסה לומר משהו בעל משמעות – בשבילי לפחות – על ה"ביצות" בשדה הסִפרוּת, כפי שכינו אותן ששת האנשים הלא-ידועים לי, לנו, בבית הקפה. כן, על מצב השירה והמשוררים בישראל. בינתיים גיליון 5 של "נתיבים" יצא לאור ובו קראתי את שני המאמרים המעניינים שעלו בנושא.

 

בסופו של דבר ביטוייהם של אנשי בית הקפה נחקקו חזק בזיכרוני: יש נרקיס/נרקיסים, יש מלך הביצה, יש ביצות, ביניהן יש גם כאלה בלי מלך או מלכה – יש ויש.

תקשורת בין הביצות? הממ.

תקשורת בין הנרקיסים? הממ-המממ.

איזה נרקיס-מלך-הביצה עוזר לנתיניו?

המלצרית תעזור. אולי. אין לדעת.  

 

 

 

רבקה ירון