לאפלנד
פיליפ סימור הופמן דנקנר
מה????
ראתה מישהי את הכותרת הזו על דף ומתחתיה שום דבר. מישור אנכי. לבן. חיוור.
כמו מים שהופכים לערפל, כשהם רוצים להעלם.
ככה אני אוהב. לרשום כותרת ולראות לאיפה זה מתגלגל.
לפעמים לשום מקום.
כלומר לפח הזבל ומשם אלוהים גדול … כלומר לחריה …לא. סגרו כבר את חרייה מזמן.
אז למטמנה. מרוחקת. איזו מילה יפה מטמנה. מכובסת.
טומנים אוצר. אבל מישהו שמבין בזבל, אמר לי שמהזבל אפשר לעשות ים של כסף
ובעיניים שלו (כלומר שלי. הכול שלי. כשאני ממציא משהו או מישהי, כמו ההיא שהגיבה במה???) ראיתי כמה אנפות מרחפות,עם טבעת זהב על הרגל, מעל ימת אורל. עד לשם הם הגיעו ועכשיו היו בדרך חזרה לתת לי השראה.
מה הקשר בין השחקן הנהדר הזה לדנקנר? המשיכה ההיא שחזרה עם לוק אחר בטיסה מעל הראש לי. בכל זאת מדובר באנפה… אנפה … אנה את עפה?
בשבילך נוחי. נוחי דנקנר. הם קשורים אצלי ביחד.
הייתי בתקופה כזו. משוחרר. בלי חובות והתחייבויות. המשפחה שלי התפצלה לשתיים. האישה ושלושת הילדים בצד אחד. ואני בצד אחר. אבל במרחק הליכה. קצת צולעת. אבל בכל זאת הליכה. ברגל.
היווניה באה לאסוף אותי. (בתקופה ההיא היה לי מין דנגדונג כזה, שבאים לאסוף איתי עם אוטו. אפילו שהיה לי אוטו, חדש עם ניילונים עדיין. ומחזירים אותי)
מישהו שידכה בינינו . עורכת דין. .. היא חמודה … אמרה… אבל קצת מלאה.
נו שיהיה, אמרתי לעצמי.
היווניה הגיעה עם אאודי חדשה לבנה. הבדים שלה גם היו לבנים. השיער שלה תלתלים שחורים. כמו האקרופוליס. קודם הולכים לאכול, אמר, ולקחה אותי לתחנה המרכזית הישנה
בלב שלי , חשבתי, איזו נפילה, אבל מסתבר שהייתה שם מסעדת עילית עם עיצוב מהממממם
ועם תאורה סינופטית שנשפכה ישר על האוכל. והיפנטה אפילו את הסרטנים ששכבו על הגב והביטו בי ישר לתוך הלבן של העין.
היא טרפה את האוכל. אני טרפתי אותה בעיניים.
מפה ממשיכים לסרט. היא לחשה לי. הזמנתי כרטיסים לסרט "קאפוטה" יש שם שחקן מבטיח. פיליפ סימור …
פיליפ סימור. לא ידעתי שזה רק חלק מהשם שלו ונשאר עוד ההופמן בסוף השם. בסוף הוא זכה בפרס אוסקר. זה היה בקולנוע האופרה. בת"א. ליד הים. היה חורף. ראו את הכרבולת של הגלים. לא שמעו אותם. יש משהו מסתורי בים כשאתה מתקרב או מתרחק ממנו. העין משלימה את הרעש שחסר. גם הריח של המלח.
התיישבנו. היה חושך. נכנס זוג. כמו תמיד. האישה מעדיפה שהגבר שלה ישב ליד הגבר האחר. כלומר אני. כמו בבית קברות . גבר ליד גבר. אישה ליד אישה. שלא יכנסו להם מחשבות לראש, אפילו שהם עכשיו רק שלד וגולגולת .
הייתי עייף. אולי גם מהארוחה, לא זוכר שום דבר מהסרט, שזיכה את פיליפ (ככל שאני מתקדם בסיפור, אני נהיה חבר יותר טוב שלו. פיליפ. אולי בסוף אקרא לו פיל. עפ פ' רפויה) באוסקר.
התעוררתי. התמתחתי כמו חתול. דבר שלפעמים גורם לאנשים להשתאות … מהגמישות . מהחוצפה… חסר רק שהוא יתחיל לילל.
והנה לצידי. דנקנר בג'ינס (בסגנון הפילהרמונית בג'ינס) . איזה הפסד. גם הלך הסרט וגם ההזדמנות לדסקס איתו בענייני השקעות. מניות ואג"חים. הוא היה אז בשיא כוחו. שמונה שנים לפני התספורת. שהשאירה אותו רק עם חמישים מיליון שקל.
היווניה, אמרה לי, היה סרט מצוין. לא? אמרתי לה חלום. היה ממש חלום. דנקנר והופמן ואני באמצע.
היא צחקה. היא לא החזירה אותי הביתה. אלא לקחה אותי ישר לבית שלה.
התפשטנו. נכנסנו למיטה. היא אמרה לי לא צריך אמצעי מניעה. אפשר בלי. אני אוהבת בלי. על הקיר ממול הייתה תמונה של הבת שלה בת שש עשרה. נערה חמודה. עשיתי חישוב מהיר. היא עדיין בגיל הפוריות. האימא. אולי היא רוצה עוד ילד. משהו להשתעשע בו כמו חתול. אבל אני לא רוצה לראות עוד שום חיתול.
אז התעקשתי.מין תרוץ עלוב שקודם כל נתחיל עם … ואחרי זה בפגישה באה, בלי …
העיקר לזרום בכיוון הזרם, הכסף, הבדידות … וכל הדבר הזה שקוראים לו חיים בערבון מוגבל.
זהו. עכשיו השחקן הנהדר הזה מת. גמר עם מזרק של הרואין ביד. באמבטיה, כמו הקונסולים הרומאים שהיו חותכים את הורידים באמבטיה. מה שנקרא מוצא של כבוד, אם אתה לא רוצה שיפרידו לך את הראש מהגוף, עם גרזן. וההוא עם המיליארדים ופרמידת החברות התרסק כמו ערימה של דוקים, רגע לפני שמצליחים למשוך את המוט האחרון.
רק עוד רגע אימא. רק עוד רגע קט ….
האני המתבקבק, המתפנקק עם המילים "כמו מים שהופכים לערפל, כשהם רוצים להעלם."
הייתי מכתרת את הרשימה הזו, אם הייתי אתה, ב"ככה אני אוהב.."
הקטע שלך מזכיר לי כתיבה יומנית, כמובן אישית. ככזו טוב לה להתגלגל איתך (הכותב) לכל מקום שבו אתה מחובר לרצף תודעתך, על כל גווניה.
כשהכתיבה שלך יוצאת לאור, אפילו עם כותרת "מפוצצת כזו – "פיליפ סימור הופמן דנקנר" (חסר שם רק סימון-שמעון. מ.),היא נראית ונשמעת לי, מצועצעת מדיי, מתייפייפת וגם מזייפת משהו, אולי בכוונה, אולי אני לא קולטת את השדר הצלול.. ואף על פי כן נוגעת ללב ודווקא בסיומה; "רק עוד רגע אימא. רק עוד רגע קט ….
תודה על ההזדמנות להשיח על כתיבה. ~ רוחה
תודה. רוחה.
מה לעשות? רגע אחרי הצביטה בלב מול האינטרנט שהודיע שהוא מת. צף לי דנקנר מול העיניים.
נזכרתי בסרט ההוא, בו נרדמתי ולמעשה לא זוכר שום דבר מתוכו. ופתאום מתעורר ולידי יושב דנקנר. ההרגשה היתה שהפסדתי שני ארועים בו זמנית. בדרך כלל כשיושב לידי מישהו כזה, אני נהנה לרדת עליו. בחינניות. אבל הייתי עייף ומנומנם מדי.
ובכל מקרה לא רציתי לעשות בושות לבחורה שהייתה ד"ר לבינה מלאכותית. שתגלה שהיא יצאה לדייט עם מישהו עם בינה , איך נגדיר זאת. קצת לא תקנית. במובן הרע של המילהץ
אין לי שליטה על התודעה. במיוחד אם אני כותב אותה בלי הגהה ועריכה.
זה הכוח וזו גם החולשה של הז'אנר הזה.
אבל בכל מקרה הוא מתאר במדיוק רצף ארועים שנמשך מספר שעות. אין טעם וגם זמן לזייף במקרה כזה.
שמעון,
בשונה מקודמתי לתגובות, אני כן מצליח לקלוט בחדות ורק עם אנטנה פנימית, את השדר הצלול.
הדואליות שאתה מבטא בכתיבתך עדיין מצליחה להפעים אותי.
לגבי הטקסט הנוכחי, חבל שלא הרחבת יותר על עלילותיך עם היווניה, למרות שאת החסר אני מנסה להשלים בכוחות עצמי.
תודה יהודה
על הקריאה ועל המחמאות.
עם היווניה זה נגמר באותו לילה. כלומר בבוקר.
אחרי עשרים שנות נישואין וחודשיים גרושין. אתה מתחיל להאמין שכל העולם מחכה לך. מה שיתגלה די מהר כשטות גמורה וכדבר מתיש ומייאש מעין כמוהו.
לפגוש כל פעם מישהי אחרת, על סמך תמוהנה באנטרנט ושיחה קצרה, ולהתחיל לספר לה על עצמך. עד שאמרתי לעצמי, עוד פעם ואני שומע את עצמי מדבר על עצמי, אני תוקע לי כדור בראש.
לעומת זאת הגיע הפיצוי … לשמוע כל פעם מישהי אחרת עם סיפור חיים שונה. זה היה מרתק. כל כך מרתק. שהרגשתי שזה מספיק. לשמוע, להאזין לשתות קפה וללכת הביתה לבד. מה שהגדיל (למרבה הזוועה) את ערכי בעיניהן. בנוסח, הוא לא מחפש איך להכניס אותנו למיטה. הוא רוצה, מוכן להקשיב.