לאפלנד
האפיפיור המטורף
אם הייתי יכול
הייתי רוצה להיות כמו האפיפיור.
לעמוד על המרפסת בוותיקן
שעה, שעתיים, להשען על המעקה
עם גלימה לבנה,כובע חרוט
ויד מונפת …
אבל יחף. בלי נעליים
על רצפת השיש הקר.
כמו אחד שפשט את הרגל.
אבל החייבים שלו עדיין לא יודעים
את זה.
שאלוהים יסלח לי, אבל אני הנציג שלו
לטוב ולרע. בעיקר לרע. כי אם הכול היה טוב
מישהו היה בא לכאן, להתרשם אם חסר לי
משהו, כמו אנפילאות מעור של עז הרים
שנולדה במרוקו ??? … קדחת .
הם באים רק כשיש צרות. צרות אמיתיות
אבל לאלה אני לא יכול לעזור.
אני טוב במקרים הקלים.
שבו אני מרים משותקים מתחזים
על הרגליים, בלי שארוויח מזה גרוש
מלבד מילים ריקות
כמו הכס הקדוש, האב הרחום
וכול הדרעק הזה. שאין לו סוף ואין לו התחלה.
מאתיים חמישים אלף איש עומדים בכיכר
סנט פאטרוס באמצע היום.
כמו באיצטדיון המראקנה בברזיל . מחכים
למה מחכים? שאחצה את ים סוף???
לבד? או עם כל הרבע מיליון?
המקל שלי לא טוב לניסים כאלה.
לא מספיק משוכלל.
ואני עדיין עומד יחף על המרפסת.
לא יכול לשבת.
ובינתיים כדי לא להשתגע
אני מלמל לעצמי כמה מילים (באידיש )
של רשימת קניות לארוחת צהריים
עם כל הבישופים והארכי בישופים
שמחכים שאתפגר מאיזה חיידק
ויצא כבר עשן לבן, ולא אפור
מהארובה הזו.
שנראית כמו הכובע שלי, המחודד
שיכול להוציא ליקום כולו את העין…
או את הזין.
ואנשים יחשבו שאני נושא איזו
תפילה או איגרת לקורינתים ולכל
החבורה הזו שעדיין מסתובבת
בארץ הקודש, בין הר הקפיצה
לאתר הטבילה ב"ג'ורדן"
(כך אומרים נהר הירדן בלטינית …
אני חושב … אני כבר לא בטוח בכלום.)
ואחר כך להניף את היד הימנית
לאיזה כיוון לא מוגדר
שאליו התעופפו המחשבות
הלא יציבות שלי.
וכולם ינסו להבין למה התכוונתי.
ואם צריך להתחיל לצום
או לרקוד בכיכר הקדושה שלי.
שפתאום נראית לי לא מספיק גדולה
מספיק מרשימה עבור אפיפיור…
אם אני בכלל אפיפיור ולא איזה
משוגע שלקח סדין וכובע של
מגדל דבורים ועומד על הגג
ועושה סימנים, די ברורים,
של קוצר רוח קרדינלי.