שוטי שוטי ספינתי

שוטי שוטי ספינתי

1962-63

תור הזהב.

שלושה ילדים בספינה שלא תפליג. האימא מאחור. משגיחה שלא יסחפו.

על הפנים שלה אפשר לראות סימנים ראשונים של כאב. כאלה שמנסים להאבק ביופי.

הים סוער. לא מבוית. דגל אדום. דגל שחור, אין שוברי גלים

שיעצרו את קירות המים שמתנפלים כמו מפלצת על האנשים שבמים.

הים מסוכן. המציל צורח ברמקול. מפחדים ממנו יותר מהים. הים התיכון.

שלושת הילדים רואים את מה שאנחנו לא.

הטיילת הישנה. הבטון  המתפורר מהמלח ומעקות ברזל חלוד למעלה. ומתחת – כיסאות נוח. ארטיקים. משחת ולווטה ובגדי ים עשויים ברזנט. לוחץ. כמו רצועת החוף הצרה.

שוברי הגלים שירחיבו אותה עדיין בתכנון…  גם המרינה,  המפלצת שנקראת כיכר אתרים,

ובתי המלון.

הרוח המלוחה שבאה מהים פורצת פנימה, עד לגן החיות.  עד לנחל איילון ולתחנת הרכבת. היחידה. גשרי ביילי  תלויים מעל הנחל .את הסירחון של הנחל – מוסררה – מרגישים כבר

מהפסל של גרונר בר"ג.  אריה נלחם בכפיר אריות. אצל דודי שלי, במזנון,  היה גם  פסל קטן כזה.

אני לא מבין מה זה אומר. רק חושב איך האריה הקטן לא מפחד מהגדול.

בדרך לעיר הגדולה, מישהו רשם על הקיר ברחוב ז´בוטינסקי.   בר"ג:

"בני סן דומינגו, אדונים לגורלם".  שנת 61. מישהו התמרד אי שם בעולם.

ילד אחד, באוטובוס מפתח תקווה, שמגיע לאופרה (הישנה) ולחוף הים ממול.  קורא שוב ושוב את האותיות. מחבר את המילים כמה פעמים עד שהוא מבין. מעולם לא שכח את הקריאה ההיא, באותיות אדומות. זה הילד האמצעי שבתמונה.