העיר יוצאת מדעתה

הגשם פסק. מבול חשוך שכזה עטור ברקים ורעמים לא ראיתי בחיים שלי. גם לא בתאילנד או בגואטמלה. אוראז' (AURAGE) הם קוראים לזה.שבר ענן בן כמה שעות. או מיני סופה.בקר רטוב, מגפיים גבוהים לָבָּנוֹת ומטריות עליזות. אני דוחפת עגלה ריקה והן הולכות לצידי בקצב חילזון. בפנייה ללדרו רולן, בפינת הסופר מונופרי (c’est Super!) ספק סָפָּק ספק קבצן  מושיט לכל אחת מהבנות הפתעה בשקית ניילון. חוברת צביעה עם צבעים ומדבקות לאחת ומשחק באולינג זעיר וצבעוני עם חוברת צביעה ומדבקות לשנייה. איזו הפתעה. ומה לאמא? Rien de rien  (כלום). בקר טוב פריז.

אתמול היה יום שטוף שמש, צהוב וחלמוני. כל העיר יצאה לשוח. גני לוקסמבורג עולים על גדותיהם בילדים, ברווזים, תיירים, צעירים מתנשקים ויונים. כל סירות העץ הקטנות הושכרו והן נדחפות מגדה לגדה במקל ארוך. משחק צרפתי שכיח עוד מהימים בהם נפוליאון תרם את הגן לילדים. שיחי הוורדים פורחים בכל צבע , אי אפשר שלא לעצור ולהשתכר. אִיל פֶה בּוֹ , הכל נעשה פשוט יפה. אוז'אן דה לקרואה, הצייר המיוחצן לעייפה, מחייך את חיוך הברזל השרמנטי שלו, ממרומי פסל עשוי שתי נשים ערומות וגבר, הכמהים לגעת בו.אד קל של נרקיסיזם חסר בושה. סביבם מי מזרקה ושושנות מים. למה לא, אם אפשר, חושב אוז'אן דה לקרואה. את הציור הראשון שלו הציגו בלובר כשהיה בן עשרים ושש. כמה ציורי קיר שלו, מתנוססים עדיין בכנסיית סן סולפיס הסמוכה. כעת יש ברחבה הגדולהמול הכנסייה שוק של אומנות, פשפשים וסיבה למסיבה. למה לא? ואם כבר תרבות ויום יפה של שמש אז גם בתי קפה מצטופפים באותה הסככה.תמיד צריך מקום לשבת לשתות לעשן וללהג בו. הצרפתים ממש מרגישים כך. Art de vivre קוראים לזה. החיים כבר התחילו.

בשדרות סן ז'רמן  הולכים ושבים במדרכות .ביניהם גם צמד נזירות בבגדי נזירותן. לבנות ויפות בסנדלים הן חולפות בשקט, כאילו יצאו מימי התנך. מצחיקות אותי קצת. קבוצה של נגני ג'ז מאלתרת מול הכניסה לתחנת המטרו.אני קונה פחית פֶֹרִייֶה לי וקרפ נוטלה לטל במחיר מופקע. אנחנו מלווים זוג  מכרים איטלקי אל דרכו הבלתי נמנעת  אל תהומות הלובר. יורדים לאורכו של רחוב בונפארט אל הנהר. כל הבוקוניסטים פתוחים היום. מאווררים ספרים, כרזות ועיתונים ישנים בני מאה שנה. אני נתקעת מול כרזה להופעה של דיויד בואי, 1972. זיגי סטארדסט והעכבישים מהמאדים. הוא צעיר וחשמלי ויפה כל כך. שמונה יורו בלבד והוא כולו שלי. איזו עיר נפלאה. פונט דזארט (גשר האומנויות) הומה אנשים ויותר מכך מנעולים לציון אהבתם של הצעירים המתנשקים מגני לוקסמבורג ובכלל. קונים מנעול, כותבים עליו שם פלוס שם, מעטרים בלבבות או יותר, נועלים ואת המפתח זורקים לנהר. זוג אטלקי לא יפה אך צעיר עושה זאת ממש לנגד עיני. אני מצלמת את הטקס בשלבים בלי בושה. הם לא שמים לב, עסוקים באהבתם. (בלילה יבואו צוענים עם מפתח שוודי גדול וידללו מעט מאוכלוסיית המנעולים. ימכרו אותם לפי קילו למתכת וכך המעגל נשלם. ומה על כל המפתחות בתחתית הנהר?). 

טל ולורנצו רצים קדימה. הם מוצאים ליצן חרישי המנפח בועות סבון עצומות בחבל ומי סבון. גשר העץ מודרני ורחב והעיר היפה מכולן מתפרשת מאופק עד אופק. אוי פריז. באמת כבר נמאס. הוא מנפח בועות ענק והם רודפים. "נשאר כאן עוד הרבה" היא מודיעה לי משולהבת. היא חוזרת כל פעם להוסיף לו מטבעות אל הכובע. תיירים יפנים עוצרים לצלם באיי פד. סירת תיירים גדושה עוברת מתחת לגשר. בפינה יושב איש ומנגן באקרודיון מנגינה נוגה ומתוקה. הצליל החם. כבר ארבע וחצי אבל השמש לא חושבת לשקוע. הימים מתארכים והולכים עד יום השיוויון בשבוע הבא. גם בעשר וחצי בלילה פנסי הרחוב כבויים עדיין. סוף סוף חם ופריז לא מתכוונת לחזור הביתה עד שיהיה ממש מאוחר. באמת אין סיבה. C’est le weekend. אנחנו מפקידים את החברים בשערי הארמון. אני ממלמלת על ציורי הענק של דה לקרואה באגף דנון בקומה השנייה. אבל הם בעקבות הג'קרונדה שלהם. מה יש לומר? מונה ליזה יש כנראה רק אחת .

בסוף השבוע הזה כיכר רפובליק חשפה את פניה אחרי שיפוצים ארוכים ומכוערים. כיכר רפובליק מתגלה ככיכר רחבה מאד ופתוחה. פסל  אשה יַפָה מאד, חשופת חזה כמובן (היא כנראה הרפובליקה) נישאת בראש מונומנט אדיר. אריה ברזל שחור שומר עליה ומסביבם מזרקה רחבה ושטוחה. למרגלותיה של גברת רפובליקה מצויינים תאריכים חשובים משנת 1770 ועד 1830 (השנה בה פסקו בערך ההפיכות) ותחתם תמונות ברזל מפוסלות הממחישות את שהיה. אנשים בפאות תלתלים מצחיקות, לבנים שבצרפתים קפואים לתמיד באמצע מעשה,  ותחתם ילדים ערומים בכל הצבעים  נכנסים להירטב ולהשפריץ בנביעות המים. מי היה מאמין? הקוֹלוֹניות  שנוהלו בשיא השנים הדקדנטיות קמו על כובשיהן והיום פריז רבתי היא ערב רב של אנשים בכל הצבעים ובכל הלשונות. יש להם רפובליקה המבטיחה ליברטה  אגליטה  פרטניטה ויש כיכר עירונית אמתית וגדולה לשרות הציבור. יש פינות משחק לילדים, הכל מאד לו טק ואולד סטייל וכשחם אפשר להיכנס למזרקה. ובפינה, ניחשתם נכונה, מקום קטן לקפה, שתייה קרה וקרפ. לקראת ערב המשחקייה נסגרת  ועל במה קטנה מכוונים גיטרות לקראת הופעה של ערב. באותו הזמן לערך מנגנים קונצרט של שופין בגני לוקסמבורג. שופין שהיה פולני אבל העדיף לחיות ולמות בפריז וכעת טמון גם הוא בין אנשי פר לאשז. יהיה ערב נפלא. אנשי המשפחות מתפנים אל המטרו והצעירים המתנשקים מגיעים לדרינק, סיגריה והופעה. בתור אנשי משפחה אנחנו כבר עייפים ,מתנחמים בדגים ושרימפים מהשוק ויין לבן. סוביניון עדין מעמק הלואר,Touriane    שמו ויש לו טעם גן עדן. חמישה יורו בלבד בחנות היינות בשכונה.חברה בשלנית קופצת וחותמים בארוחת ערב עם יין וערב ללא סמני שקיעה. אני מזכירה לעצמי את המערכון של החמישייה הקאמרית עם יואב טוקר וצוחקת. אבל מה לעשות. הפלצנות והקלישאה וטעמה הערב לחיך חזקים ממני. אני נכנעת בתאווה. אכלי ושתי כי יום אחד תשובי למדינה בה היין יקר והמלחמה צמאה. לא חופש, לא שוויון ולא אחווה. ירקונים במקום פר לאשז. Je suis tres fatigue Yoav, tres fatigue..

ביציאה מהמטרו חזרה בלדרו רולין שעונה על הקיר אֵם צעירה ומניקה את תינוקה. צועניה או רומניה ,אזרחית מדינה אחרת באיחוד האירופאי אבל לא אזרחית צרפת. אי אפשר לגרש אבל לא עושים דבר לעזור. אני תמיד מביטה בתינוק אבל הפעם מביטה בפניה שלה. נחרדת לגלות שהיא ילדונת ממש. בת ארבע עשרה או חמש עשרה. צעירה כל כך וכל עתידה על רצפת התחנה. אפילו בעיר היפה מכולן אין לזה מחילה.