בננות - בלוגים / / השלג הראשון
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

השלג הראשון

היום  לפנות בקר, יום שישי, ירד השלג הראשון לעונה. la première neige de la saison. מצפים לו כאן כמו שמצפים בארץ ליורה. כל השבוע אמרו שאולי ובאמת נעשה קר יותר ויותר. בשש בבקר, עדיין חשכה מוחלטת. הבעל התעורר מחלום והעיר גם אותי. באור הכתום של  פנס הרחוב נראו פתיתים פתיתים יורדים לאט. השלג הראשון שאני רואה בהתהוות. מפליא כמה שזה שקט. חרישי ממש. איזה קסם. כמו  לתפוס חתול ששותה, מן דבר שקורא בהחבא.

כשהבקר עלה ואתו המעלות, הכל נמס. אפילו לא לכדי תמונה אחת. נשארו רק הקור והרטיבות של דצמבר. סוודר עבה, מעיל פוך, צעיף כרוך היטב, כובע וכפפות. תרגולת שלמה (זה נשמע מסובך יותר  ממה שזה באמת) ואפשר לצאת. העיר קוראת בכח המשיכה שלה ואני באה. אפילו הקור הגדול לא מרתיע מכדי לצאת לרחובות. נדמה שלעולם לא אשבע מהשוטטות בעיר כיון שלעולם לא אוכל להכיר אותה באמת. תמיד היא בלתי מושגת. גם ברחובות שאני חוזרת והולכת  בהם מתחדשים דברים כל העת. פתאום נפתחת סמטה שלא היתה שם קודם ובתוכה בית קפה קטן ,חנות בגדים יד שנייה. אבל הבקר בעצם אני ממהרת להתחמש בעוד בגדים חמים לבנות. כל מה שאמצא מצמר עבה. אני הולכת לשדרות הגדולות. באמצע  תופס אותי גשם זלעפות. כמובן ששוב נתפסתי בלי מטריה. אחר כך הגשם עומד. אחר כך נפתח חריץ בעננים וקרן שמש אחת מציצה .יש כאן ביטוי לחריץ שמש שכזה.  אחר כך העננים מסתלקים והשמיים מתבהרים לחלוטין. כל זה באותו הבקר. בקר השלג הראשון. השמיים של פריז זזים מהר. כמו אישה יפה הסובלת ממצבי רוח משתנים בתכיפות. כיון שיפה כל כך סולחים לה על הכל. כעת בלילה, שוב גשם.


מול חלון המטבח אני מהרהרת: פריז המפונקת, המהודרת, האריסטוקרטית. המלוכלכת, הסואנת, ההומה. העייפה ממשא ההיסטוריה שברחובות. המקושטת עד מיאוס באורות חג המולד. המשתנה לנגד העין בחילוף העונות. בחילוף השעות. המתהוללת בבתי הקפה, במסעדות, בחנויות היין והשוקולד ומתגאה על כך. פריז של קבצניה. של תייריה. של תושביה. זו קלישאה לכתוב כך אבל העיר עצמה נוגעת בקלישאות כל העת. אין לה סוף.

2 תגובות

  1. דור משה דרדיקמן

    השקט של השלג עוד זכור לי מילדותי בירושלים
    מעניין שבנורבגיה זה פחות היכה בי, שכן הרחובות שם שקטים גם כך

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג