היום לפנות בקר, יום שישי, ירד השלג הראשון לעונה. la première neige de la saison. מצפים לו כאן כמו שמצפים בארץ ליורה. כל השבוע אמרו שאולי ובאמת נעשה קר יותר ויותר. בשש בבקר, עדיין חשכה מוחלטת. הבעל התעורר מחלום והעיר גם אותי. באור הכתום של פנס הרחוב נראו פתיתים פתיתים יורדים לאט. השלג הראשון שאני רואה בהתהוות. מפליא כמה שזה שקט. חרישי ממש. איזה קסם. כמו לתפוס חתול ששותה, מן דבר שקורא בהחבא.
כשהבקר עלה ואתו המעלות, הכל נמס. אפילו לא לכדי תמונה אחת. נשארו רק הקור והרטיבות של דצמבר. סוודר עבה, מעיל פוך, צעיף כרוך היטב, כובע וכפפות. תרגולת שלמה (זה נשמע מסובך יותר ממה שזה באמת) ואפשר לצאת. העיר קוראת בכח המשיכה שלה ואני באה. אפילו הקור הגדול לא מרתיע מכדי לצאת לרחובות. נדמה שלעולם לא אשבע מהשוטטות בעיר כיון שלעולם לא אוכל להכיר אותה באמת. תמיד היא בלתי מושגת. גם ברחובות שאני חוזרת והולכת בהם מתחדשים דברים כל העת. פתאום נפתחת סמטה שלא היתה שם קודם ובתוכה בית קפה קטן ,חנות בגדים יד שנייה. אבל הבקר בעצם אני ממהרת להתחמש בעוד בגדים חמים לבנות. כל מה שאמצא מצמר עבה. אני הולכת לשדרות הגדולות. באמצע תופס אותי גשם זלעפות. כמובן ששוב נתפסתי בלי מטריה. אחר כך הגשם עומד. אחר כך נפתח חריץ בעננים וקרן שמש אחת מציצה .יש כאן ביטוי לחריץ שמש שכזה. אחר כך העננים מסתלקים והשמיים מתבהרים לחלוטין. כל זה באותו הבקר. בקר השלג הראשון. השמיים של פריז זזים מהר. כמו אישה יפה הסובלת ממצבי רוח משתנים בתכיפות. כיון שיפה כל כך סולחים לה על הכל. כעת בלילה, שוב גשם.
מול חלון המטבח אני מהרהרת: פריז המפונקת, המהודרת, האריסטוקרטית. המלוכלכת, הסואנת, ההומה. העייפה ממשא ההיסטוריה שברחובות. המקושטת עד מיאוס באורות חג המולד. המשתנה לנגד העין בחילוף העונות. בחילוף השעות. המתהוללת בבתי הקפה, במסעדות, בחנויות היין והשוקולד ומתגאה על כך. פריז של קבצניה. של תייריה. של תושביה. זו קלישאה לכתוב כך אבל העיר עצמה נוגעת בקלישאות כל העת. אין לה סוף.
השקט של השלג עוד זכור לי מילדותי בירושלים
מעניין שבנורבגיה זה פחות היכה בי, שכן הרחובות שם שקטים גם כך