יסמין הכחולה

עונה מוזרה. לא סתיו ולא לא-סתיו. לא חם ולפעמים חם מאד ולא קר ולפעמים קריר ממש. בדוכן הירקות ענבים לצד תפוזים. אלה ואלה לא בעתם. מוזרים לעצמם בוודאי. זמן הפקר..

חברים מפריז באים לבקר. בעיר היפה רק 13 מעלות , גשום וקר. אבל הגרוע מכל שהשמש זורחת מאוחר והיום מתקצר. בשמונה בבקר דמדומי זריחה ופנסי הרחוב בפעולה מלאה. זה לא מפחית כהוא זה מגעגועי  אבל זה נעים לדעת שכאן טוב יותר. לפחות מבחינת מזג האויר , אם לא יותר..

תל אביב מצידה ממשיכה להיות מכוערת. מתקלפת, מפוייחת, רועשת ומקושטת בכובעי  דודי השמש המרוטים ועניבות של אנטנות ללא קולט. משען אמת ליונים ולעורבים. אחת לנצח, נוחתת דררה ירוקה מבהיקה על ענף האזדרכת הזקן. בתנועה מדוייקת של כף הרגל היא מלקטת פרי אחד עגול מהאשכול החום וטועמת שוב שוב במקור התוכי המעוקל  שיש לה במקום פה. היא יפה כל כך, חריגה בזוהר בשלה. בגלל יופייה  אני סולחת לה שהיא מין פולש. קצת כמו שסולחים לסיפור אהבה או מופתעים ממנו.

ותל אביב המכוערת, היא העיר היחידה. נדמה שרק בה אפשר לבלוע  שלושה אירועי שירה בשבוע בנסיך הקטן ובבית אריאלה ובבית הסופר.  כולם בחינם אין כסף. החופש לעשות אהבה עם המילים, זה עונג  מיוחד ואיזוטרי ביותר. בועה בתוך בועה. לפעמים באים איתי ולפעמים אני הולכת לבד. לא אכפת לי. כשאני לבד אני מקשיבה יותר

בין ראיון עבודה אחד למשנהו  אני ממשיכה באדיקות  לחפש האל יודע מה. גם אני בעונת מעבר. מה שהייתי  לפני כבר אינני אבל עדיין איני במקום אחר. ובינתיים, בזמן ההפקר האישי, אני חופשיה להיות כל דבר העולה על הדעת. השכן החביב והמובטל בעצמו  מהקומה התחתונה כבר הפסיק להזמין אותי לכוס קפה. התייאש. מדהים כמה אני עסוקה בעצמי בתור מובטלת. יש לי זמן לסדר את המיטות של הבנות ואת התחתונים במגרות לפי סדר. יש לי זמן לשקוע בחלומות לא ממוקדים ופתאום להזדרז מאד. יש לי זמן להעמיד סיר עם משהו טוב על האש. אני מנקה את הדירה ושותקת הרבה. נכון, לפעמים יש מספר מוגזם של כניסות לספר הפרצוף , אני מודה. אבל גם זה לא נמשך זמן רב .ונדמה שהכל הבלים באותה המידה. אם אעשה ואם לא אעשה. לאף אחד לא אכפת. וכל עוד חשבון הבנק רק נוגס אך לא קורס, והפיצויים מפצים- הרשות נתונה.

כמו פסואה , אין  צורך אמתי להרחיק. דירת 70 המטר ומסך המחשב נותנים די זמן וחלל  לצייר את כל חלומות העולם. בבטלה המוזרה הזו לא משעמם. יש לי יכולת חדשה להתבונן על דברים מהצד. להיות רואה ואינה נראית. אני מתנתקת והולכת מהעולם שבחוץ, יש לפחות חברה אחת שמערכת היחסים שלנו בצרות, זה ברור לי, אבל  הריק הזה כל כך מפתה. לפעמים אני מגיעה עד הים, ואיך הוא תמיד יפה.

מפתיע כמה אנשים מגיעים להצגה יומית, באמצע החול, בקולנוע לב. ומה שעצוב ביסמין הכחולה הוא לא המסר הברור  (שאסור לרמות ואסור לגנוב ואסור לשקר פן תישארי לבדך, אפילו  את יפה כמו קייט בלאנשט) אלא שגם החיים הקטנים, ההוגנים, המסתפקים במועט, החוגגים את הרגע – נראים לא משהו. ממש לא משהו. וזה בעצם כל מה שיש. ואולי אני טועה. ונעצבת לשווא. זה רק הסתיו עם הענן ועם הרוח המייבב

כל זה יגמר יום אחד. יבואו עננים אמיתיים. ירד גשם. הענבים ייעלמו מן המדף. יופיעו  ארטישוקים ותותים. דוד השמש כבר לא יחזיק מעמד ונצטרך לחזק בחשמל  את החימום. אני אהיה במשרה כזו או אחרת ואהנה מאד או אחשב את קיצי לאחור. גם אז הדבר לא יעלה ולא יוריד לזמן החולף