אֲנִי עוֹבֶדֶת בְּאִינְטֶלִיגֶנְצְיָה מְלָאכוּתִית.
אֲנִי מְקַרְצֶפֶת אֶת הָאֱנוֹשׁוּת
מִכָּל מָה שֶׁאֱנוֹשִׁי
וְטוֹבֶלֶת אֶת יָדַי בַּבָּשָׂר.
אֲנִי אוֹהֶבֶת בָּשָׂר. אֲנִי מִשְׁתּוֹקֶקֶת
לְהַבְדִּלוֹ מִכַּוָּנוֹת טוֹבוֹת,
וְרָעוֹת. אֲנִי מְאַבֶּדֶת
אֶת הַלֵּב, וְהַכְּלָיוֹת. נִשְׁאַר
עִקְצוּץ בְּכַף הָרֶגֶל
שֶׁיַּזְכִּיר לִי לִשְׁתּוֹת,
וְלִשְׁתּוֹת פָּחוֹת.
קַר לִי. עוֹד יוֹתֵר קַר.
מִמָּה הִרְכִּיבוּ אוֹתִי
דּוֹרוֹת שֶׁל שַׁקְרָנִים?
שלום,
שיר מרתק אף כי מעט אניגמטי למי שסובלת מ"בעת מחשבים".
שנה טובה
רות
תודה, רות. אני כמובן מתפתה להסביר אבל נראה לי שהשיר המסויים הזה מידה של אניגמטיות היא בנפשו.
ובקשר לבעת המחשבים, תיכנות ובמובן קצת אחר קידוד הם בסך הכל שפה, וזאת מן הסתם אחד הצדדים החזקים של משוררים, ומשוררות 🙂
אכן אניגמטי וזהו קסמו