כְּדֵי לְדַבֵּר בְּשֶׁבַח הַשְּׁפִיּוּת לֹא צָרִיךְ מְשׁוֹרֵר,
לֹא צָרִיךְ בִּשְׁבִיל זֶה לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר,
לַעֲלוֹת לַבָּמָה, לְהַקְרִיא אֶת עַצְמְךָ לָדַעַת
לְצַטֵּט קוֹלֵגָה. לִקְרֹא לוֹ חָבֵר.
לֹא צָרִיךְ לְדַבֵּר בְּשֶׁבַח הַשְּׁפִיּוּת
אִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֶת מַהוּת מוֹתוֹ הַסּוֹעֵר.
לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר לֻלְיָן
כְּדֵי לֶאֱמֹד אֶת הַמֶּרְחָק.
בַּשְּׁבִיל הַזֶּה צָרִיךְ לָלֶכֶת אֵיתָן
עַל חֶבֶל מָתוּחַ. דַּק
כְּמוֹ כָּל הָעוֹלָם
סֻלָּם בִּקְצֵה גַּג.
צָרִיךְ לִלְמֹד לִבְטֹחַ בָּרֶגֶל,
עֵינֵי תַּעֲצוּמוֹת לִפְקֹחַ
עַל שְׂרוֹךְ שֶׁנִּפְרַם בַּמֹּחַ.
וּבְבֵית הַשָּׁפוּי, לֹא מְדַבְּרִים עַל הַהֶבֶל?
קֹדֶם רָאִיתִי שׁוּרָה שֶׁל מְשׁוֹרְרִים בְּאֶבְלָם
שֶׁעָלוּ וְיָרְדוּ
יָרְדוּ וְעָלוּ בְּסֻלָּמָם
שֶׁקָּרְאוּ וְסִפְּרוּ וְשִׁבְּחוּ וְסָפְדוּ
וּפְנֵיהֶם אָמְרוּ יוֹתֵר מֵהַמִּלִּים שֶׁחָסְרוּ
וְהִסְתַּתְּרוּ מִכְּאֵב שֶׁהָיָה.
הֵם לֹא דִּבְּרוּ בְּשֶּׁבַח הַשְּׁפִיּוּת.
הַאִם הַתָּלוּי יוֹדֵעַ אֶת נֶפֶשׁ הַחֶבֶל?
שיר אירוני.
אני משערת שהוא קשור למשהו נורא.
המשוררים שעלו וירדו בסולמם… והסתתרו מכאב שהיה.
אבחנה כמדקרות חרב.
רות
תודה רות.
השיר נכתב בהשראת אירועים שהיו: ערב מטעם איגוד הסופרים, והוצאת כתב העת "גג", לזכרו של המשורר שי אריה מזרחי, שהתאבד. הערב התקיים בבית פליציה בתל אביב, ב-28 בדצמבר.