שירים מזוית העין כותב. בעיקר שירה
הומרוס, באפוס אודיסאה משרטט את דמות פנלופה כאישה אוהבת ונאמנה הממתינה 20 שנה לבעלה שישוב ממלחמה ממושכת, וממסעו לאחר מכן. היא משוכנעת שהוא ישוב אף שאינה יודעת אם שרד את המלחמה בטרויה או את מסעו הביתה לאחר מכן. באפוס ההומרי פנלופה אינה זו המספרת את קורותיה, אף כי היא מצוטטת כל אימת שהיא נושאת דברים. היא גם לא עומדת במרכז האפוס.
אולם "מתחת" למיתוס שיצר הומרוס, אם נפשיט את הזוג מבגדי מלכותו, מבצבצים ועולים נושאים נוספים, הרלבנטיים לגורלן של נשים שבני זוגם יוצאים למלחמות, שנמשכות לעתים שנים, בעוד הן נשארות בבית, ומתחדדים הבדלים אישיותיים והבדלי גורל ביניהם. הגברים לא אחת ששים אלי מלחמה והרפתקאות, ולאו דווקא מודעים להשפעתן עליהם – לעתים קרובות הרסנית נפשית ו/או גופנית, או לפחות משנה אישיות ומבגרת. הנשים נותרות חרדות לגורל אהובן, אך לא פחות – לגורל ה"בית"- המשפחה הנותרת מאחור. עליהן לתחזק את הבית שלא יתמוטט. בכל מובן – ובעיקר רגשי וכלכלי. ושני הצדדים – עת ישוב בן הזוג שהשתנה, אם לא השתנו שניהם ו"התרחקו" זה מזה – הם צריכים כעת להמשיך יחד, לשקם את חייהם וביתם שנפגע.
הומרוס משרטט את פנלופה כדמות נשית חזקה, חכמה וערמומית, המוליכה שולל את מחזריה ובכך גם משמרת את כס מלכותו בעלה הנעדר. נישואין של המלכה עם אחד ממחזריה עלול להביא את הקץ על המשך השושלת של אודיסאוס. עליה לדאוג גם לבנה, וגם למשרתותיה הנאמנות, החשופות לחסדי המחזרים ואכן נפגעות (ואודיסאוס, בשובו, רואה בהן בוגדות ומוציאן להורג!). עם זאת היא גם מתלבטת, בודדה מול מחזריה העקשנים השורצים בביתה, מעיקות עליה מחשבות על מוות ואינה פוסלת לגמרי את האפשרות להתמסר לאחד המחזרים. הצגתה כאמביוולנטית מעניקה לה אנושיות, זוהי דמות עגולה, מורכבת ולא נטולת חולשות.
לעומת זאת, המשורר הרומאי אובידיוס, ביצירתו Heroides הכתובה כמכתבי נשים לאהוביהן שנטשו, אינו מציג את פנלופה כאישה חזקה הממתינה לבעלה המתכוון לשוב. פנלופה היא אישה פגועה, מפוחדת ובודדה, מצויה בסכנה מתמדת. היא מגדירה את עצמה כמי שננטשה. הסבל, היגון ואי וודאות עומדים במרכז הווייתה.
מקומה של פנלופה בשיריה של טובה זלוטוגורסקי
שניים משלושת שיריה על שיבת אודיסאוס, המתפרסמים בגיליון זה מתבוננים "מהצד" בפנלופה (שלושה שירים נוספים שלה על פנלופה התפרסמו ב"יקום תרבות", בשניים מהם היא הדוברת). אך יותר משהשירים עוסקים באישיותה של פנלופה – זו מוקטנת גם ב"ערכה" לכלל "אישה קטנה", מעין סולווג של פר גינט, בעוד שאודיסאוס עומד במרכז השירים, כמי ששב הביתה, ונאלץ להתאים את עצמו למציאות חדשה, פשוטה.
בשיר הראשון הנושא את השם הביתה, כוח המשיכה של השיבה הביתה הוא הבית עצמו, ואין מדובר בארמון מלך, אלא הרושם הוא של בית כפרי, הגדר קטנה השער יחרוק והמטבח הוא "מטבחה של פנלופה", לא כמלכה אלא כבת הזוג שתבשל, כמאמר ה'ביטוי' "מקומה של האישה במטבח" היא גם זו שתציעה את מיטתו, ותהיה אחראית לירח בחלון, כמו הייתה תפאורנית בתיאטרון (וגם מי שתשאיר לו איזה פתח אל העולם החיצוני, הגדול", ממנו שב. אלא שתפאורה היא לא הדבר האמיתי. עד כאן בלשון עתיד – כמו היו אלה מחשבותיו וציפיותיו של ההלך הקרב לביתו.
מכאן עובר השיר ללשון ההווה, קרי: למציאות של הגעתו. מישהו או משהו בלתי ברורים מקשים על האידיליה המקווה או המתוכננת, אולי אלה יחסי בני הזוג, ששוב לא יהיו כמו לפני יציאתו, אולי לנדודים (פר גינט עולה אף הוא בדימיון) או למלחמה, בין אם ממשית או פנימית בתוכו שגרמה לו לצאת לנדוד ומקשה לשוב ולהיכנס (המפתחות הקשים, הכלבים הנובחים). השכחה בשיר עשויה להיות מעין אובדן זהות, של מי שיצא למלחמה ולא שב כשהיה. ואולי פנלופה כבר מזמן אינה מחכה לו באמת – היא עושה את מה שנדרש, אבל גם היא חיה בלעדיו זמן רב מדי ולא ברור אם היא חפצה בשינוי שעבר. לכן אין וודאות כי הכנתו ה"חומרית" של הבית לשובו של אודיסאוס גם תעניק לו את השלווה הדרושה לו, או לשניהם. וכך הדואליות והמתח בין הנחמה לזרות, מעניקים לשיר את כוחו: הבית הוא יעדו של "אודיסאוס", אבל גם מבחן ליכולתם לגשר על הפערים שנוצרו.
הַבַּיְתָה
אִישׁ הוֹלֵךְ הַבַּיְתָה וְלַהֲקַת עֲנָנִים עָלָיו מִתְרוֹקְנִים כָּמוֹהוּ מִכָּל מָה שֶׁהָיָה גָּבֹהַּ. עַכְשָׁו הֵם הָעֵדֶר שֶׁיִּרְעֶה בַּחֲלִילוֹ וְהַשֶּׁקֶט שׁוֹמֵעַ. קָרוֹב, יוֹתֵר וְעוֹד קְצָת יִסְתַּלְסֵל עָשָׁן מֵאֲרֻבַּת מִטְבָּחָהּ שֶׁל פֵּנֶלוֹפֶּה וּקְטַנָּה נְבוֹנָה תַּלְבִּין הַגָּדֵר, יַעֲנֶה לוֹ הַשַּׁעַר בִּצְרִימָה, הַבַּיְתָה.
וְתַרְמִילוֹ יָנוּחַ, מַקְלוֹ יָנוּחַ, הוּא וְיַמּוֹ וְכָל הַמִּפְרָשִׂים שֶׁפָּרַשׂ. פֵּנֶלוֹפֶּה תִּכְבֹּשׁ לוֹ סָדִין כַּר וְאוֹתָהּ רֵיחַ, אַחַר כָּךְ תַּנִּיחַ לוֹ גַּם יָרֵחַ שֶׁיְּטַיֵּל בַּחַלּוֹן,
כִּמְעַט. בַּדֶּלֶת מִישֶׁהוּ בְּכָל זֹאת נוֹעֵל וּמַפְתְּחוֹתָיו קָשִׁים אֶל הַסַּף, הַכְּלָבִים נוֹבְחִים.
בַּחֹשֶׁךְ אוֹדִיסֵס, אִישׁ לוֹחֵם, אֶת עַצְמוֹ שׁוֹכֵחַ,
הַבַּיְתָה
השיר השני, הוא סצנת המשך המשלים את השיר הקודם, אפילו במרכיביו הוויזואליים: זו אותה תפאורה. הנודד שב הביתה והולך לישון, בעוד פנלופה "מניחה" עצמה לידו, "כְּאִלּוּ לֹא הָיָה כָּאן מֵעוֹלָם" – אולי כמו היה זר מוחלט, באישיותו, וגם כאילו שובו אינו אירוע דרמטי, אולי מדובר בהשלמה עם שובו – יהיה אשר יהיה. זוהי סצנה נטולת אהבה ואינטימיות. ובבוקר תפקידה מסתכם בתפקיד משרתת המכינה ארוחת בוקר. זאת בשעה שהוא עדיין קשור לזיכרונות מסעו העולים בחלומו, אך אלה צפויים להיחלש. בבוקר שוב אין הוא שומע את קול הסירנות, הוא נעור למציאות חומרית "קטנה", נטולת הרואיות וסערות. זהו החלום ושברו.
לצד זאת אפשר לפרש את המפגש מזווית אחרת: המשוררת בוחרת בתיאור עדין, חמקמק, בכאב המסתתר תחת כסות הפעולות השגרתיות. השקט מתוח, מאופק ומלא בהדחקה. הירח "מִתְאַפֵּק, מִשְׁתַּדֵּל לֹא לְהָצִיץ. השלווה היא שטחית, חיצונית, שכן בעוד גופו נח, חלומותיו עדיין נסערים, ואולי אף טראומטיים. בין אם הוא חפץ להחלץ מהן ובין אם לא, פנלופה היא הדואגת לכך, על ידי פעולותיה. קולות השגרה במטבח מציעים תחושת ביטחון, מרחיקים את שירת הסירנות עד שלא ישמעו יותר. אם הסירנות הן קולות ההבטחה לחיים אחרים, מלאי חוויות, הם ייעלמו, לטוב ולרע.
וכך, בשני שירים אלה, תפקידה של "פנלופה" בשירים אמנם אינו מלכותי, הוא זעיר ופשוט לכאורה, יום-יומי. פעולותיה בהכנה לקראת שובו ולאחר הגעתו, יש בהן כדי לחולל תמורה ראשונית שהזמן יחזקה, על ידי הבניית סצנה ביתית, אפילו אם היא נראית שטחית, כתפאורת תיאטרון. אשליית הבמה יכולה להפוך למציאות, כשהשחקנים מאמינים בה ומתרגלים אליה.
סִירֶנוֹת
וּבְשׁוּבוֹ, הֵנִיחָה עַצְמָהּ לְיָדוֹ
כְּאִלּוּ לֹא הָיָה כָּאן
מֵעוֹלָם.
לַיְלָה שָׁקֵט עָמַד בַּחַלּוֹן,
יָרֵחַ שֶׁלּוֹ מִתְאַפֵּק, מִשְׁתַּדֵּל לֹא לְהָצִיץ.
רַק נְדוּדָיו הֵם שֶׁהִסְעִירוּ.
בַּחֲלוֹמוֹ אֶת רֹאשׁוֹ הוּא מֵנִיד עֲדַיִן,
הוֹלֵךְ אַחֲרֵי רוּחַ. לְאַט
כִּסְּתָה אוֹתו.
כְּשֶׁיֵּאוֹר, יִשְׁמַע אֶת רַחַש הַמַּיִם
מְכִינָה אֶת אֲרוּחַת הַבֹּקֶר, מְנַפֶּצֶת, מְקַשְקֶשֶׁת בֵּיצָה,
בּוֹצַעַת אֶת הַלֶּחֶם.
אֶת שִׁירַת הַסִּירֵנוֹת לֹא.
דמות פנלופה ביצירות מודרניות נוספות
גם ביצירות מודרניות אחרות, דמותה של פנלופה זוכה לפרשנויות מגוונות, בחלקן גם מניפולציות המרחיקות לעתים את דמותה מהמקור. מרגרט אטווד, בספרה פנלופאה, קוראת באמצעותה תגר על מיתוס האישה האוהבת, המקריבה, הנאמנה והצייתנית, תוך הסתייעות בהומור ואף בפרודיה, באומרה "ברגע שהתפרסמה הגרסה הרשמית נהפכתי לאגדה חינוכית, למקל שהשתמשו בו כדי לחבוט בנשים אחרות: למה אתן לא יכולות להיות מתחשבות וישרות ולסבול הכל?" זו כבר הכרזה פמיניסטית, הגם שהיא מצטיירת הן כ"רכה" (או – נשית) ורגישה, והן כחכמה ומניפולטיבית, כמו אצל הומרוס. זוהי פנלופה "מודרנית", מודעת מאוד לתכונותיה אלה.
גם אצל אמיר אור, בספרו החדש "צמא", פנלופה היא הדוברת. הצד הבולט בשיר בשם זה הוא ספקותיה – וביקורתה – של פנלופה באשר למטרת יציאתו של אודיסאוס – "אומרים שיצאת למלחמה רחוקה", באשר לסיכויי שובו, והאם יכירו זה את זה כשישוב, שכן שניהם משתנים בהשפעת הארועים סביבם ותגובתם להם. ויש גם צד שווה ביניהם: הוא "כבש נשים לא בצורות" ופנלופה, במשתמע, מחזריה ידעוה – "אכלו מבשרי העורג אליך", ואף היא אכלה "לוטוס שכחה". השיר אף מעלה תהיות אנטי מלחמתיות, נשיות, שכן המלחמה היא אויבת מימוש האהבה. ובממד נוסף – פנלופה נעשית כמטפורה לשירה עצמה, ליסוד ארספואטי: "אני השיר בו תגור לנצח".
פשוטים יותר הם הפזמונים שכתבו שני יוצרים צרפתים חשובים: ג'ורג' ברסנס ורוברט מרסי. ברסנס תהה על נאמנותה המוחלטת של פנלופה, מדוע אינה בוחרת או אינה מעזה ליהנות מהפרי האסור, "לבגוד" באודיסאוס עם גבר אחר. השיר השני (אשר את גרסתו העברית שרה חוה אלברשטיין), "טווי את הצמר", מתאר את המתנתה של פנלופה לשובו של בעלה מהמלחמה, שכבר הסתיימה, וברמז – חוללה הרס: "מול בתים עשנים אין עוד זכר לפרחים/ בתנור צונן האפר, אין עשן בארובה". שנת כתיבת השיר, 1946, מרמזת על השפעת מלחמת העולם השניה, על גורלן של נשים, שחלקן המתינו לשווא, כי בני זוגן נהרגו. מרסי היה יהודי, וייתכן שהוא רומז גם על הרס המשפחות בשואה ועל התקווה הנואשת לגילוי ואיחוד עם שורדים לאחריה.
39 שמעון רוזנברג – דמותה של פנלופה בעקבות שיריה של טובה זלוטוגורסקי
קישור לשירו של אמיר אור :
https://www.facebook.com/100006190147575/photos/4019931854889780/