הבלוג של מירי אמנית חומר וכותבת
(נ.ב. בהתחלה:
אחרי שהעליתי את הפוסט ואחרי שקראתי מה כתבתי ומה המגיבים כתבו , החלטתי להוסיף משפט לכותרת בהשראת מגריט ויצירתו : זו לא מקטרת .
התברר לי הפער בין הדימוי למדומה בין הסמל למסומל , בין מה שרוצים לבטא , מה שיוצא , ומה שרואה הצופה , ועוד מרכיבים …הרווח בין השורות?אמיר?)
זוהי התמונה שהעליתי בפוסט הראשון שלי פה בבלוגייה בערך לפני כשנה.
כבר ידעתי על התערוכה-שנה קודם ובקושי התאפקתי מלגלות את עבודותי , מה שאני עושה עכשיו בשפע גם כן קצת לפני הזמן . מקווה שזה לא ייגרום למי שהתכוון לבוא לפתיחה להימנע מכך.
מה שרציתי להגיד זה ששם בתמונה השתלתי את האינפורמציה שאני מייצרת עוברי פורצלן בסטודיו שלי .
למה?
לא ממש יודעת . אבל מוזרה האובססיה הזו . אולי כי תחושת הקיום הממשי הראשונה היתה לי כשנשאתי את בתי הבכורה בבטני , לא הייתי בודדה 9 חודשים ואחר כך עוד שניים אבל איתם כבר ידעתי שקל לא הולך להיות לי. אז עכשיו כשהפרשות האלה הסתיימו מה אני עושה? מייצרת עוברי פורצלן במצבים כאלה ואחרים בדבקות רבה שנתיים . חלק זקנים מתפוררים ומסיימים את חייהם חלק רק מתחילים
והכוח בידי .
אבל האם כוח זה הוא חומרי בלבד? האם התוצרים הם חיקוי של עוברים מהטבע?
האם זכיתי ויש בהם עוד דבר מה ? מן הסתם . לא עוברים נושמים וטבעיים אבל …משהו אחר
אמממממנות?
יש קרמיקאים מיסטיים שמתפללים לתנור שיברך את עבודותיהם. אני עכשיו צריכה רק את ברכת ההשתתקות . תדברנה העבודות. יצאו העוברים מלפני ויהפכו אובייקטים עצמאיים ,ידברו את דברם ואני אדום , כן יהי רצון
.jpg)
.
ועל התערוכה בפוסטים הקודמים ברצף
מירי,
את פשוט יוצרת מחדש משהו עמוק שהוא חלק ממך,וזה נהדר.מרגש.
כשהגוזלים שלנו עפים מהקן,אז אנו נשארים קצת במין תחושת ריקנות מסויימת,ואז מתעורר צורך למלא את הריק היחסי בעוד "צאצאים" שיתנו מחדש
משמעות,רעננות,לחיינו.
זה טבעי ומובן.
ולכן,כך אני רואה זאת,את מולידה מתוכך,אפילו בתת-מודע,עוד המשכי-שלשלת-הדורות.איזה יופי!
ואין זה כ"כ משנה אם הם נצרפים
באופן ביולוגי או בתנור של מירי…
אז…מזל טוב.
הי יואב נהניתי לקרוא הפעם את תגובתך היא מאורגנת יותר ויש עם מי להתווכח .
אז זהו שאני חושבת שזה לא אותו דבר . עוברי אדם ועוברי אמנות ובתפיסת עולמי הנוכחית כמי שסיימה את תפקידה הביולוגי אני מאוד נהנית מחופש יצירתי רב משמעי. שחרור שזכיתי בו בזכות אמנותי ועקשנותי . לא עוד אמא טובה/רעה.
אמנית . טוב עכשיו נראה אותי בעולם האמנות הפרוע.
יש לך כמה מליונים לתרום לאיזה מוזיאון כי אם לא אצטרך להתאמץ להיות אמנית ממש טובה. נו טוב.
…וסוף סוף אפשר לראותך בסטודיו,
ממש בעת היצירה.מקסים…
מי צילם,החתולה השחורה?
יואב האמת צילמה הילה. לחצה טוב על כפתור הצילום אבל הבימוי שלי 🙂
מירי,
בדיוק אתמול הייתי במן חנות עיצוב כזו, הייתי צריכה לקנות איזו מתנה.
המוכרת הראתה לי גם מן זוג ציפורים לבן ועדין כזה (מוזר, נכון ?)
ואמרה שהן מ"פורצלן".
ישר נזכרתי בך ובפורצלן שלך.
אבל הפורצלן ההוא בחנות היה מלוקק ועם ברק והציפורים ערסיות כאלה עם קישוטי פרחים עליהן,
לא משהו דומה ליצירות שלך.
יצירות העוברים שלך,
וגם החרקים והג"וקים,
אני זוכרת בעל פה.
ומזדהה עם מה שאת כותבת,
עם התהיות ודרך ההסתכלות על החיים.
רונית יקרה
כולנו עוברים . בדרך .
עוד מילה רונית
עוברי דרך
התנוחה שבה את מחזיקה את עובר הפורצלן…
יש בזה משהו שצריך לכתוב שיר כדי לבטא.
תודה סבינה
עושה רושם שאזכה להקדשה פה ושם ממך .
בשם המולידות לשעבר היוצרות אמנות :)))) מולידות חומר-רוח
בהצלחה מירי. איזו התרגשות…
איריס
תודה איריס
אני חושבת שזה בלתי נמנע שתיצרי את הדבר הזה. המון בהצלחה!
שירי
בלתי נמנע ?
אני כל כך צפויה לצערי
תנו לי חופש חופש ואתחיל מהתחלה
טוב אולי בגלגול הבא את צודקת
זה כנראה BUILD IN אצלי
מירי אני בטוחה בכך.
ככה זה אצל אמנים, הם לא יכולים להפסיק ליצור.
אני אוהבת את החיבור האמיץ שלך לעצמך ולתהליכי היצירה שלך. את הולכת פנימה והחוצה, באותו המסע. וגם כשאת "נישאת" רחוק החוצה — לעבר תערוכה, למשל — את עוצרת כל הזמן להסתכל מה קורה בתוכך תוך-כדי. אז ממשיכה. זה ישר, ויפה, ומלא עוצמה, ומאוד לא רגיל.
יעלה תודה
זה שומר על שפיותי . המדיטציה עוזרת והרבה תובנות שעבדתי עליהן בחרוף נפש שנים על שנים. שמחה שאת מבחינה בזאת בעין הכל כך רואה וחומלת שלך.
אמן!
אומי אמא אם אים?יש ? אין כמה אותיות משמעותיות באמן הזה
את באמת מטפלת בו כמו בתינוק.
תצלום קלאסי של אמנית.
בהצלחה.
תודה איציק על מבטך והליווי שלך אותי כאן בבלוגייה
מירי, את מערסלת אותו בידיך ושקועה בו. הוא התינוק שלך האומנות שלך.
מחכה לפתיחה.
עדנה
תודה עדנה
אני נכנעת מלהסביר שזה לא תינוק
מה שרואים זה כנראה מה שיש.
להתראות בשמחות
מירי
ההתבוננות העצמית שלך יוצרת גשר של קרבה. התנועה הזו בין דיבור לשתיקה, התובנה שהמילים קורסות ונכשלות בתוך החוויה, אבל הן המעט שנותר.
שמח שהכרתיך כאן.
מוישלה גם אני. מעניין כשמישהו מעורר תחושה טובה זה בדרך כלל הדדי.
אני מלאת הערכה לשירתך ואישיותך.
אתם המשוררים מאמינים במילים עדיין , אני לא בטוחה . מאידך גם יצירה פלאסטית עושה מה שהיא רוצה בסוף . האיין ממנו נוצרה כנראה לא לגמרי הכרתי ואולי גם לא לגמרי של היוצר . אנחנו מוגבלים . היצירה או השיר לא . (רצוי) נראה לי שאוסיף הבהרה לשם הפוסט אחרי כל התגובות פה להגביר חוסר שקט…:)))))))
אכן הוספתי מבוכה לכותרת ונ.ב. לפוסט. בהתחלה 🙂 חסכתי לי פוסט נוסף
האני אדום?????????מצאתם לכם
מירי, זה לא כל כך חד משמעי שאנחנו (מי זה?)מאמינים במילים. אני מזדהה לפעמים עם ביאליק שכתב, שאנחנו כל כך מפחדים מהתוהו והתהום שאנחנו מיד שמים שם מילה שלא ניפול.
הבאתי פעם אימרה טאואיסטית שאומרת "שהמילים נוצרו כדי ללכוד משמעות, ברגע שתפסנו את המשמעות אנחנו לא זקוקים למילים. מי ייתן ואמצא אדם ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף עמו מילה. מאד מוצא חן בעיני השימוש המגריטי בכותרת.
כן מוישלה כותבים, יוצרים, מתוסכלים וממשיכים. עבודה סיזיפית אינספק.
ביום שהיינו מצליחים היינו חדלים . תמיד היצירה לא טובה מספיק . למזלנו.
מירי, מה מניע אמנית "ללדת" עוברי פורצלן? רק לך הפתרונים… משהו שעדיין נותר טעון או צרוב מן הלידה, מן העוברות (אפילו שלך אולי) – אבל התוצאה שייכת לכולנו, וכולנו היינו שם.
אמיר שאלה חשובה מחפשת את התשובה.
חוץ ממה שכבר כתבתי בפוסטים האחרונים שלי:התחלה חדשה שלי,זכרונות פוריות שאיננה , נטייה סימביוטית (טוב זה אמרו לי).:)
אבל בגדול אני חושבת שמי כמוך יבין את תשובתי דלהלן-הנושא יכול להיות ממש מקרי אנחנו האמנים כבר נמצא את עצמנו בתוכו. תאר לעצמך מנסרת חמר עם פרופורציות דומות לעובר , אני בטוחה שמה שהיה יוצא היה מאוד דומה למה שעשיתי. העובר הוא רק תרוץ לעשייה . מה שכן הוא אפילו מסיח דעת לא קטן גם לי כאמנית וגם לצופה כלשונך"כולנו היינו שם" הסחת דעת מבלבלת מחד ומחממת לב מאידך.במילא גם מנסרת החמר בפרופוציות המסויימות היתה מיד מתפרשת דומה . ופרופורציות אחרות?
מה רוצה אני לומר? שאיננו יוצאים נקיים מפרשנות פרה אמנותית של כל אובייקט שייבחר ומגריט ? לא בטוחה ששיכנע לגמרי , רק כאמור העלה את השאלות החשובות האלה על פני השטח.
אין לדעתי אבסטרקט מוחלט . הכל מתחיל ונגמר בעולם מושגים ויזואלי של האנושות . זה באשר לאמנות ויזואלית.
לא חושב שיש בחירות "מקריות" באמת, אלא אם כן את זורקת גוש חמר מקומה שלישית ואחר כך שורפת אותו (ואולי גם זה לא ייצא לגמרי מקרי).
ומסכים אתך שאין אבסטרקט "טהור" בשום צורה באשר היא צורה.
מסכימה איתך אמיר .גם הגושים שייזרקו מלמעלה באופן אקראי , כשאבחר להציגם ,אציג רק מה ש"מדבר" אלי והרי לך בחירה משמעותית.
שמחה שאתה מסכים עם "אין אבסטקרקט אמנותי מוחלט"
תודה לך
ללדת עוברי פורצלן רק את יכולה.
מאוד מעניין התהליך שאת משתפת אותנו.
תודה יודית מקווה שהשתחררת מהבעתה הראשונה שהבעת (לא נעלבתי , הבנתי) . מקווה שהשיתוף מאפשר לך לראות בהם "עוד דבר מה"
ויודית נדמה לי שאפנים את המשפט שלך"יולדת עוברי פורצלן"
טובה השאלה, וטובה ההתגרות. וזה כנראה תמיד גם וגם וגם, כל עוד את לא אוחזת שם משולש ובאים ואומרים תינוק… וגם עוברי פורצלן הם תמיד בדרך – לא חשוב מצליחים או לא – להיות תינוקות. חוזקה של התמונה "המלוכלכת" – אמיתית הזו, נהדר.
הי לאה
מקווה שלא הרגשת מחוייבת להיכנס לבלוג שלי. עושה רושם שהיה לך מעניין.
שמחה עם תובנתך החשובה שכל עובר הוא בדרך וכל עובר צופן את אפשרויות העתיד
מכאן שמו. מכאן בחירתי בו(בין השאר)
וכבר הביע מישהו תמיהה שאיך זה שאשה לא צעירה בוחרת דימוי כל כך צעיר .
גם אני תמהה.אם כי לא מופתעת , זה בגנים אצלי .
מירי, אני לא עושה דבר אם אני לא רוצה בו. אבל היה לי חשוב לנסח מין אמנה ביני לאחרים כאן, וכמו שכתבתי האישה הזאת ששאלה בעצם סיפקה לי הזדמנות.
ולמה שהגיל שלנו ימנע מבעדנו שימוש בדימויים/נושאים שונים?! הספר הראשון שכתבתי על אהבה זוגית, בין היתר, הוא הספר האחרון שלי, מתוך לא מעטים. החירות היא מלאה תמיד.
תודה לאה מחכה לפוסטים שלך
מירי
אני מכירה את עשייתך בדילוגים אחורנית. התחלתי עם באני, לאחר מכן עם קליפת העובר, ועכשיו כאן, נחשפת אט אט למאחורי הקלעים של יצירתך. תמונה נהדרת. אני ראיתי, ועדיין נוטה לראות בעיקר את האישה, כלומר, מבטי נמשך אל ידייך ושם ראשה מונח, לאחר מכן החזה המובלט, ומשם אל האגן הכדורי המלא. עכשיו נעה בין העובר לאישה. מרתק גם תיאורך את חלק מהעוברים כזקנים מתפוררים. מאוד אוהבת את הדיאלוג שלך עם עצמך ועם המבקרים אצלך.
תודה סמדר מקווה שמשהו מנסיוני יעזור לך בתהליך המופלא של בניית התערוכה.