נקודת ראוּת כותבת
סיפור חיי
חָלַמְתִּי אֵת חַיַּי כְּמוֹ תַּשְׁבֵּץ וְלֹא
מָצָאתִי חוּט שִׁדְרָה לַמִּשְׁבָּצוֹת אֲשֶׁר
נָפְלוּ חָלָל בְּבֹץ חָלוּל וְטוֹבְעָנִי
עָלִיתִי עַל גִּבְעַת הַחוֹל שֶׁל יַלְדוּתִי
לָנוּחַ מִסִּפּוּר חַיַּי אַךְ הַסְּפָרוֹת וְגַם
הָאוֹתִיּוֹת חָלְפוּ כְּצִפֳּרִים מְבֹהָלוֹת
כִּסּוּ פָּנַי בּוֹכוֹת וּנְבוֹכוֹת
וְלֹא הָיְתָה לִי שׁוּם מִלָּה שֶׁל נֶחָמָה
וְלֹא יָכֹלְתִּי שׁוּב לִמְשֹׁךְ חֲלוֹם
כִּי הַכְּאֵב הִכָּה בִּשְׂדוֹת הַלֵּב וְלֹא
נוֹתְרָה לִי שׁוּם בְּרֵרָה
אֶלָּא
וואוו
רוחה, בוקר טוב,
שיר יפה ואולי קצת קדורני.
אבל ברירה יש אחת, אפשרויות -יותר…
רות
עיניים עצומות לרווחה …
מול הכאב.
אומי, רות ושמעון!
תודה שהארתם את עיניי, שבת שלום וברכה ~ רוחה