נקודת ראוּת כותבת
אחרי החגים
שַׁבָּת בְּהִירָה, תְּחִלַּת הַסְּתָו.
אֲנִי צוֹעֶדֶת בֵּין שָׂדוֹת חֲשׂוּפִים,
אֲדָמָה מְצַפָּה.
בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ עִשְׂבֵי הַקַּיִץ
אֲפֹרִים,
צִפֳּרִים.
אֵינְסוֹף שָׁמַיִם,
עֲנָנִים נִפְתָּחִים אֶל הַתְּכֵלֶת –
אֵין סוֹף לִתְנוּעַת הָרוּחַ,
לְעֹמֶק הַתְּשׁוּקָה
לָגַעַת, לְהַגִּיעַ, לְהִתְגַּעְגֵּעַ –
הַשָּׁמַיִם הֵם הַגְּבוּל.
כ"ה תשרי תשע"ד – 29.09.2013
לגעת להגיע להתגעגע
השמים הם הגבול
תמצית חיינו
שדות חשופים, אדמה מצפה – ההקשבה הרבה של הדוברת למתרחש גם ללא רחש.
שיירי התמוז.
האינסוף, היש המשך – ועומק התשוקה: להמשך, לאינסוף.
כי השמים הם הגבול (השמים? הרי גם 'הם' אינסופיים).
נהניתי מן האופטימיוּת, מן התשוקה. מן השיר.
תודה, רוחה.
ו- כן, רק השמים הם הגבול.
אכן כן, השמים הם הגבול.תודה על השיר היפה.
עפרה
אווירה נפלאה של שיר..
תגובתה של חני בר:
אין סוף לאינסוף
— ודאי שמיים.
לא כל שכן רוח/ה
"השמיים", את כותבת רוחה, "הם הגבול".
ואם "אינסוף שמיים", משמע אפילו לא הם.
משמע,
פרספקטיבת רוח/ה מַּנְשִימַת אופקים
חנה, רבקה, עפרה, תמי וחני היקרות!
תודה רבה על תגובותיכן היפות לי.
כמעט ועשיתי עוד עריכה בשיר כך:
לָגַעַת, לְהַגִּיעַ, לְהִתְגַּעְגֵּעַ –
הָאִם
הַשָּׁמַיִם הֵם גְּבוּל?
אבל חזרתי בי כי הרגשתי בדבריכן שאכן הגעתי ונגעתי שם.
בברכה ~ רוחה
"אין סוף לתנועת הרוח"
כמה יפה תיאור זה של המתרחש ביקום, והמתרחש בלבנו, ברוחנו.
שבשבת הרוח נוגעת.. תודה, גיורא!
להלן תגובתו של ג'אבר קופטי, שהוא אחד המנהלים בפורום של קהילה יוצרת באתר "מוטקה":
אחרי החגים
מן הסתם, אחרי החגים מתחילים להרגיש את הסתיו. את תנועת הרוח, שמים לב לעננים הנפתחים לשמיים האין סופיים.
לכאורה, "אחרי החגים" הוא שיר על טיול של אישה בטבע ביום שבת של סתיו וצעידה בין שדות חשופים.
אך השיר מקבל תפנית כאשר הדוברת מפתיעה באמירה "אדמה מצפה". הקורא מתחיל ללכת לכיוון מטפורי שמתחזק לאחר שמגיעים לצבע ה"אפור" של "עשבי הקיץ שבצידי הדרך.
במלאכת מחשבת ובמעט מלים, הקורא מוצא עצמו בתוך תמונה רחבה עד אין סוף. מהאדמה עד השמיים.
בניחוח של אישה מתבשם השיר רב התנועה. תנועה גלית נעה בין הדוברת לטבע. תנועה של עשבים אפורים, צפרים בנדידה. תנועת עננים שחושפים צבע ו "אֵין סוֹף לִתְנוּעַת הָרוּחַ, לְעֹמֶק הַתְּשׁוּקָה". והכל מתבהר והתנועה עוברת לתנועת הרגשות והרצונות בתוכה של הדוברת . היא רוצה "לגעת".
לגעת בהווה, "להגיע", להגיע אל המחר, אל הנסתר.
ו"להתגעגע"
להתגעגע אל העבר .
והלאה לתנועת ה"אור" והאופטימיות שמחפה על ה"אפור" מקַיִץ יבש. הרחק הרחק, מעלה מעלה והתבהרות ה"תכלת" ו…
"הַשָּׁמַיִם הֵם הַגְּבוּל".
מהנה לקרוא את שירייך רוחה!
אהה!! התחלתי את המשוב ב"מן הסתם" ולא סתם כך כתבתי. "מן הסתם" הוא כותרת של עוד שיר שמהנה לקרוא בו בין השורות.
הנה בלינק המצורף:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=26636&blogID=355
תודה לך ג'אבר – ימים טובים! ~ רוחה
קישור לאתר כתיבה יוצרת ב"מוטקה".
http://www.motke.co.il/forums/forum.as
px?fVq=F&svq=EE
שבת שלום ומבורך!
שיר לירי יפיפה.
אולי הייתי מוריד את השורה לפני האחרונה. היא מיותרת.
הי שמעון!
תודה על התגובה.
אני מעדיפה לקרוא לה משוב, כי היא משיבה לי את רוח הדברים ולפעמים גם חולפת על פניהם כלא היו.
"לָגַעַת, לְהַגִּיעַ, לְהִתְגַּעְגֵּעַ –"
בשביל להגיד את שמות הפועל האלו הלכתי כנראה לטייל בדרכים, ברוח הלירית הזאת. ועכשיו אני נזכרת בשירה של רחל "ואולי לא היו הדברים מעולם"….
למרות שאני לא מסכימה איתך במסקנתך על השורה בשיר שלי, אני חשה שהמחשבה הזו, באה מהמקום של מלאכת השיר, של העבודה עם הדיבור של הרגש וגם עם הויתור לפעמים על עוד מאותו הדבר.
שבת שלום!
אף אני חושבת כמו שמעון
חנה, תודה על משובך המעניין [שלא כדרכך לא נימקת].
והנה במקום תשובה או דעה שיר שלי שהופיע כאן לפני חצי שנה.
זְּכוּתִי
זְכוּתוֹ שֶׁל הַגֶּשֶׁם לָרֶדֶת
בָּאָבִיב הַפּוֹרֵחַ, שֶׁלֹּא בְּעִתּוֹ,
זְכוּתוֹ.
זְכוּתִי לְדַבֵּר בִּזְכוּת:
הַמְּבוּכָה, הַסָּפֵק, הַבִּלְבּוּל,
הָרָצוֹן
לְשַׁנּוֹת, לָגַעַת, לְהַגִּיעַ,
לְהִתְגַּעְגֵּעַ –
וְגַם, בַּזְּכוּת הַזֹּאת;
לִטְעוֹת.