נקודת ראוּת כותבת
אולי זה
כּוֹתֶבֶת כְּדֵי לְהַשְׁאִיר סִימָן. זֶה לֹא שִׁיר,
אוּלַי זֶה יִהְיֶה. הַגּוּף צוֹעֵק –
הָצִילוּ!
שָׁלַחְתִּי יַלְדָּה קְטַנָּה עַל אוֹפַנַּיִם לָעִיר הַגְּדוֹלָה
לְהָבִיא דְּבַר מָה
וְהִיא לֹא חָזְרָה וַאֲנִי
מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָהּ בְּנֵרוֹת.
מִי תּוֹעָה בְּדַרְכִּי חֲלוֹם עֲקַלְקַלּוֹת? שְׁאֵלָה רֶטוֹרִית.
הֲלֹא זֶה גַּם פֵּשֶׁר הַמִּלִּים הָאֵלּוּ;
אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת מָזוֹר כִּי הָאוֹר
(בִּמְהִירוּת הָאוֹר שֶׁלּוֹ), מֵאִיר אֶת צֵל
הַחוֹרִים הַשְּׁחֹרִים שֶׁל
הַלַּיְלָה
וּבְדַרְכּוֹ הַבֹּקֶר מְנַחֵם.
רוחה, שיר יפה מאוד. כן ומרגש. יש פה חישוף טוטלי של הנפש. משהו וידויי פוצע יש בשיר הזה. רני
רני היקר, תודה! אוהבת אותך ~ רוחה
השיר אמנם פוצע, אבל הבוקר מנחם,ואין זה משנה אם זו משאלה, כמיהה, ציניות.יש במשפט האחרון שמחת עניים
עפרה
עופרה היקרה!
באמת כמעט וקראתי לשיר "חצי נחמה", אבל חשבתי שזה יומרני לקחת מאחד העם את החצי של מה שאולי זה.. שיר.
תודה על ההבחנות המדוייקות שלך.
לרוחה
שיר כן ויפה. שקלי אם לא כדאי למקדו ע"י קיטום השורות שמעבר ל"והיא לא חזרה". זו דעתי הכנה. מקוה שלא תכעסי.
דוד היקר!
"וְהִיא לֹא חָזְרָה וַאֲנִי" – האם אינך רואה את החיבור הבלתי נפרד (לטוב ולרע), ביני לבינה? השורה הזו במיוחד, נוגעת בגבול הדק והמתעתע של מימד הזמן בחלום ובמציאות הפנימית של המספרת-המשוררת ולכן לא יכולתי ולא רציתי גם לקטום = להפריד בינה (מה גם שהיא הלכה לי לאיבוד) וביני, וכך נשארתי עם אינוּתה בשורה.
כמובו שאני לא כועסת על דבריך, להיפך. תגובות והערות כאלו עוזרות לי להבין איך כשאני אומרת דברים, אני יכולה להחיות אותם, בתודעתי, לפעמים אחרת משחשבתי עליהם. תודה לך.
לרוחה
סליחה על התגובה המאוחרת. הקשר ברור. דווקא בשל שהוא ברור בחרתי לקטום את הביטוי השגור וַאֲנִי
מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָהּ בְּנֵרוֹת. הבית השני מתחבר בלי ספק במעגל האסוציאטיבי שלך אבל לא בהכרח אצל הקורא.
הבית הראשון של השיר, הזכיר לי מבחינת התוכן "רק מבחינה מסוימת) את:
אֵיךְ פַּעַם הָיִיתִי יַלְדָּה
וְעַכְשָׁיו מַה נִּהְיָה מִמֶּנִּי
של אגי משעול שכוחו דווקא בשל התמציתיות וחוסר הפירוט שבו.
שלום רב שובך, דוד!
אני לא בטוחה שאנחנו מדברים על אותו תדר של השיר שלי. אפילו השם שלו חושף את הדברים הלא ברורים ואת הדיבור הלא תמציתי.
השיר כפי שאני קוראת אותו עכשיו, לא מבקש להבין "מַה נִּהְיָה מִמֶּנִּי"* או להסביר למה אני כותבת אותו מלבד – "כְּדֵי לְהַשְׁאִיר סִימָן" שהוא בשבילי צעקת הגוף (ההולך לאיבוד)- הצילו!
אני מרגישה שהשיר שלם על אף שאני תועה "בְּדַרְכֵּי חֲלוֹם עֲקַלְקַלּוֹת" והוא עונה על היכולת שלי להכיל את המצוקה במילים ולהתנחם באור המאיר את הצל..
תודה על דבריך ~ שבת שלום! ~ רוחה
*(ביטוי שהפך לסלנג – אני לא מכירה את השיר הזה של אגי משעול)
רוחה, בוקר אור
הפעם שיר שונה – או רק נדמה לי? החיפוש אחר הילדה שהשתנתה בינתים – מעניין.
רות
אני חושבת שהשיר במובנו הסמלי הרחב הוא תמיד חיפוש אחר הילדה או הילד הקטן האובד על אופניו בעיר הגדולה-אבידת עצמנו אולי
ותהי הילדה לבוגרת ותחלום חלום
שיר
רות וחנה, שלום וברכה!
נושאי השירים שלי עוסקים כמעט תמיד באני המשתנה – בזמן שחלף, בזמן שחוזר. השוני בשיר "אולי זה" הוא בנקודת הראות, המקרבת את התודעה ואת החלום אל ה"כאן ועכשיו" של הנפש הכותבת וחוקרת את עצמה.
כתיבת השיר מבחינתי היא התנועה המתמדת של המילים הזוכרות והעיבוד הרב-שכבתי של הקצב האישי, הרגש והגילוי והכיסוי בלשון, כך נוצרת תמונה חדשה של "אותה הגברת בשינוי אדרת".
תודה על תגובותיכן המעניינות.
שיר מורכב
אפל ומואר יחדיו.
יופי.
אני חייב להתוודות שהלב שלי כמעט הפסיק לפעום כשקראתי איך שלחת ילדה קטנה על אופניים והיא לא חזרה … אלוהים … חשבתי. רק שלא תגיד לי שהיא מדברת על ורדה.
היכן שאת גרה, לא רחוק מאנטיפטרוס, זאת הנקודה המזרחית של משולש ברמודה שלי. המערבית היא סגולה. הדרומית היא כפר אברהם.
בנקודה המזרחית ורדה נעלמה מחיינו. המריאה עם האופניים לשמיים.
נפלאות דרכי החלום.
הילדה הקטנה על אופניים הייתה אצלי בחלום בלילה שלפני כתיבת השיר. מכיוון שהכרתי את סיפורך על ורדה בתך היקרה [מפוסט קודם שלך] והוא נגע לליבי, יתכן שהפנמתי אותו בתת מודע וכך היא הגיעה אליי לשיר.
רוחה, אני קוראת כאן שני טקסטים, הראשון <קרי: הבית הראשון> שלם / מושלם, לא זקוק ל'עוד', ואילו השני <קרי: הבית השני> חסר בו משהו, אולי כי יש כאן ניסיון לחבר בין שניהם.
קראתי את התגובות. אני עם חנה במה שנוגע לבית הראשון <אני לא יכולה להכליל ולדבר על כלל השירים>: הדוברת מחפשת את הילדה ההיא שהייתה – ולא שבה, כאילו. כאילו יש דיס-סוציאציה פיזית ממשית.
זה בית מפחיד, מחריד במידת מה, אבל גם מכושף וקסום: "[…] ואני / מחפשת אותה בנרות."
בקריאה שלי <שלי, טוב?>, הבית השני לא שייך ממש לחלק הראשון. אפשרי, כן, אבל – מהורהר מדַי, 'בוגר', 'מבוגר' ו'חכם' מדי בשביל דוברת אחת, הגם שאלה רגעים שונים שלה בתודעה, במודעוּת.
תודה, רוחה.
רבקה, הקריאה שלך מעניינת אבל כנסיון להכיל את הסיפור, השיר והמחשבות שבו, אני חושבת שהלכת לאיבוד בין שני הבתים. אני לוקחת אחריות על זה (שתצליחי לצאת בשלום..). בודאי שמת לב שהשיר מתחיל כך: "כּוֹתֶבֶת כְּדֵי לְהַשְׁאִיר סִימָן. זֶה לֹא שִׁיר,/ אוּלַי זֶה יִהְיֶה." ה"שיר מתחיל מדו"ח על מטרת הכתיבה והוא הופך להיות שיר כאשר שורות הכתיבה היומנית-דיווחית לא מכילות את מה שקורה לכותבת – "מחריד במידת מה, אבל גם מכושף וקסום:" (במילים שלך).
בבית השני אני מנסה להרגיע את החרדה והכאב ע"י רציונליזציה של האירוע הקשה, המטאפיזי של התעיה והחיפוש אחרי עצמי-הילדה ובקשת הנחמה באור ובסדר הקיים בעולם הפיזי הנראה – "וּבְדַרְכּוֹ הַבֹּקֶר מְנַחֵם.". תודה שעזרת לי להבהיר לעצמי את "אולי זה".
לילה-בוקר טוב!