נקודת ראוּת כותבת
שיר ערש
כְּשֶׁאֶחֱזֹר מִנְּדוּדַי בַּלֵּילוֹת,
אֶתְיַצֵּב עַל קַו הָאֹפֶק
בֵּין הָרִים וּגְבָעוֹת וְשָׁמַיִם,
וְאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל:
הוֹ, יַלְדוּתִי הַתְּמִימָה!
פַּרְדֵּסִים אֲפֵלִים,
אֲדָמָה אֲדֻמָּה –
מָה יָּפוּ הַדְּרָכִים הַחוֹלְפוֹת
בָּעֲרוֹב יָמַי לִשְׁקֹעַ.
שיר יפה רוחה ,שיר סוף הדרך
שיר ערש תרתי משמע
מאופק ולירי
שיר יפה ואופטימי, רוחה יקרה. אהבתי את הדרכים אל ערוב ימי. מעטים אלו הניחנים בעין כזו.
אני דווקא לא מרגיש שמדובר בשיר אופטימי. אבל בהחלט יש בו את תחושת ההשלמה.
חנה, איריס גיורא וחני יקרים!
מודה לכם מאד על התגובות. הן חשובות לי מאד, גם כדי להבין איך אני עוברת (שלא לומר חולפת..)
אני מביאה כאן את תגובתה של חברתי חני ברוכין (דרך המייל):
"מנגינה של קינה.
כל כך יפה.
יש גם איזושהי ציפיית קורא המופרכת בניגוד בין שתי השורות שבסיום:
מָה יָּפוּ הַדְּרָכִים הַחוֹלְפוֹת
בָּעֲרוֹב יָמַי לִשְׁקֹעַ.
הרי כשיש אדמה אדומה, מה שאמור לשקוע זאת שמש יפה ואופטימית. אבל מה שמסתבר שמה ששוקע באופק הם הימים. שאין להם זריחה מחודשת.
באופן אישי קשה לי הראייה הזאת של חברתי רוחה שהיא בעיני צעירה שכותבת שימיה ערבו לשקוע.
אבל זה שיר.
שיר של אשה מבוגרת ופסימית המסתכלת לעבר בכאב וגעגוע ובאופק אין עתיד.
שיר כואב מאוד את ההווה."
* * *
מכאן לתובנותי המתייחסות למעשה השיר.
כתבתי בכותרת הפוסט "לילה לא שקט" –
מתוך כוונה ליצור את הקשר עם כותרת השיר – "שיר ערש".
השיר נכתב מתוך כאב ורצון למצוא נחמה
בהווית הילדות שבתוכי, וגם מתוך היכולת לקבל, ולהפנים ולהוציא את הכאב והיופי,
הנמצאים בכל זמן ומעבר לזמן.
אני מאמינה שהשיר הוא לא "סוף הדרך" במובן הפשוט של הביטוי. מסכימה עם איריס שיש בשיר אופטימיות (בהפוך על הפוך) או לפתות כוונה שכזו, והיא הקבלה.
בברכה, רוחה
תיקון לעצמי:
פליטת הקולמוס "לפתות כוונה שכזאת,"
לא היתה בכוונה.
התכוונתי כמובן; לפחות כוונה שכזאת..
שבת שלום!