נולדתי בקיבוץ גבעת השלושה (הישנה). אחרי הפילוג (1952), עברתי עם הורי לקיבוץ החדש - עינת. ומאז אני כאן.
אני אלמנה, אם ל- 5 בנים (4 מהם חברים בעינת), סבתא ל - 10 נכדים.
עבדתי בחינוך בגיל הרך ובמטבח. למדתי ולימדתי אמנות. לאורך כל הדרך הייתי ועדיין פעילה בתחומי התרבות בקיבוצי.
כיום אני פנסיונרית ומנהלת את הארכיון בעינת.
הוצאתי לאור 2 ספרי שירה:
אורו המריר של השחר / הוצאת כרמל / 2008.
הגוף כואב את ראשיתו / הוצאת פרדס / 2010 / עריכה: יקיר בן-משה
רבקה יקרה!
כתבתי תגובה לזו שלך היום ובמו עיניי ראיתי שהיא עלתה כאן ב"נקודת ראות" שלי.. ואחר כשעתיים בלהט הצהריים התעופפה לה תגובתי יחד עם זו של שמעון מרמלשטיין שגם אליו הגבתי ברוב תודות ונשארתי קצת קרחת מכאן ומכאן.
בקיצור, התייחסתי ל"רגע של שיר" שלך.
בלשתי קצת אחריו; בניגוד לדקה המדוייקת, הרגע קרוב יותר לרוגע, רגוע ואולי הוא נובע מהשורש ג-ע, לגעת, ויש בו גם משום תנועה, שינוי והתהוות.
תודה על ההזדמנות לגעת לרגע ברגע.
נקודת ראוּת כותבת
אהבתי את התאור הקטן, הפשוט, שאוצר בתוכו את שמחת החיים הנוהרת.
"שמחת החיים הנוהרת." – תודה, עדנה.
יפה תופס את הרגע ,רגע השמחה החמקמק .אהבתי
חנה, תודה לך ולרגע הזה.
פתאום – רגע של שיר. של שירה.
אהבתי מאוד, רוחה. תודה.
רבקה יקרה!
כתבתי תגובה לזו שלך היום ובמו עיניי ראיתי שהיא עלתה כאן ב"נקודת ראות" שלי.. ואחר כשעתיים בלהט הצהריים התעופפה לה תגובתי יחד עם זו של שמעון מרמלשטיין שגם אליו הגבתי ברוב תודות ונשארתי קצת קרחת מכאן ומכאן.
בקיצור, התייחסתי ל"רגע של שיר" שלך.
בלשתי קצת אחריו; בניגוד לדקה המדוייקת, הרגע קרוב יותר לרוגע, רגוע ואולי הוא נובע מהשורש ג-ע, לגעת, ויש בו גם משום תנועה, שינוי והתהוות.
תודה על ההזדמנות לגעת לרגע ברגע.