עיניים רעבות/אילן ברקוביץ'

לפני קצת יותר משנה, ב-2.3.2011 ליתר דיוק, הגעתי לתיאטרון הקרוסל ברחוב דיזינגוף 75 בת"א, הנמצא בקומת המרתף של הבניין. התקיים שם ערב השקה לכבוד ספר השירים הראשון של המשוררת נטלי יצחקי, "חוף אסור לרחצה" (2010, הוצאת עמדה, 37 עמודים). שירתה של יצחקי סיקרנה אותי. קראתי שירים אחדים שלה בבלוג של המו"ל של הוצאת עמדה, הסופר רן יגיל, ומהם למדתי על קול מובחן ושונה מן הרגיל, שעניין אותי. הערב עצמו היה מהצנועים שבהם נכחתי מימי בנסיבות כגון אלו של השקת ספר. על שולחנות הונחו צלוחיות קטנות עם בוטנים וגרעינים לפיצוח; בכניסה עמד יגיל והציע את הספר לבאים במחיר הנחה (הספר עולה 44 ש"ח) ועל הבמה הופיעו בזה אחר זה יגיל עצמו; הזמרת גלית וסקר; המשוררים חן ישראל קלינמן ואריק אייזנברג ועוד. בסוף הערב עלתה אל הבמה נטלי יצחקי בכבודה ובעצמה. קודם שעלתה אמרו הדוברים שקדמו לה כי הם אהבו שירים כאלה ואחרים מתוך הספר והקריאו אותם. הם קראו יפה ובחירותיהם היו מעניינות אך רק כאשר דיבר המשורר חן ישראל קלינמן הרגשתי כי הוא קלע לרגשות האמנות של שירתה של יצחקי.

קלינמן פנה אל המשוררת הצעירה (ילידת 1983) ואמר: "כשקראתי בספר הזה הבנתי שקשה לך", כאן הוא הפסיק מעט משום שהקהל צחק אך קלינמן לא ויתר: "באמת, זה ניכר מן השירים כי העור שלך חשוף מול אנשים בעיקר ואת סופגת הכל". בסוף הערב כשיצחקי דיברה בעצמה היא כמו השיבה לו: "חברה התקשרה אליי אחרי שקראה בספר ושאלה אותי: נטלי, את בסדר? אז כן, אני בסדר. אני כותבת על בורות אבל גם יודעת לדלג מעליהם". בשיר החמישי בספרה, המכיל בסך הכל י"ח שירים, כותבת יצחקי: "לפעמים יש בור גדול מתחתי / אני חושבת שהוא נורא קרוב אליי / תחת רגליי, ואני מפחדת ליפול" ובהמשך: "אנשים מתרחקים מבורות / גם מאלו שנופלים לתוכם" ולבסוף "לפעמים… אני מדמיינת שאני נופלת / ואף אחד לא עומד מאחורי… / אני פשוט נופלת" (עמ' 16-15).

כפי שניתן להבין מן הדוגמא שהבאתי כאן, לא מדובר בספר קל לקריאה. שיריה של נטלי יצחקי לא נועדו לשעשע את הקוראים; הם נוקבים, בעיקר כלפיה אך גם כלפי מי שאיתם היא הייתה במערכות יחסים זוגיות כאלה ואחרות. דימוייה חריגים. מקוריים. מעוררים בעתה לעתים. הנה כך למשל הספר נפתח: "זהו סיפור על תליינים / ראית פעם איך שהם נראים / ללא חבל בידם / לכרוך על צווארך? / ואז בלי משים, / תושיט להם את החבל / וברגע אחד יהפכו את עורם. // זאת לא חוכמה / להשליך אבן על זכוכית. / זה עניין של קנה מידה / אם להתהדר בכוחך. / לספר סיפורים על גדולתך / שמזכירים לי את קטנותי. // אם היית שם / אז היית מבין / מה שניסיתי לומר לך / באלף דרכים. // ואז תאמר לעצמך / אני גיבור על חלשים / ואני אזכור את היום הזה / שהושטתי לך את החבל" (עמ' 7).

הספר מחולק לשני שערים – לא הבנתי את פשר החלוקה אך אולי קריאה מעמיקה משלי תדע להבינה, וזאת משום ששירי הספר או שעוסקים בזוגיות קלוקלת או שעוסקים באני הרגיש של המשוררת, גם בגאוותה, המשמשת לה לרועץ – שאחד השירים הבולטים בהם הוא זה שנפתח במילים "רציתי לומר / מר יודע כל / גם אהבת נפש נגמרת / אל תחזיק דבר / המציאות היא שבירה / והיא עוברת. / האמת היא אשליה" (עמ' 10). מעבר לתפיסות פסימיסטיות כאלה ואחרות של יצחקי אנו רואים כאן גם מלאכת שירה מוקפדת גם אם לא מזהירה. יצחקי לא כותבת שירה גדולה; גם לא שירה מרהיבה; היא כותבת שירת אני, שכמעט מבקשת להתכנס בתוך עצמה. לכן גאוותה באמת לא מורגשת, למרות התרסותיה החוזרות ונשנות בשירים כנגד הזולת הקרוב והרחוק, ולכן השירים המרגשים ביותר בספר הם אלה שבהם היא פונה אל עצמה בדין וחשבון נוקב ומטריד מנוחה, כמו שנהוג לומר. בפתח השיר הנקרא I AM היא כותבת בפשטות: "אני נטלי / כשאמות / לא תזכרו את שמי / אני שמעולם לא טעמתי / טעמה של האמת / לא מפחדת מכם יותר" (עמ' 34) ובשיר החותם את הספר, ושנתן לו את שמו, היא כותבת בשורות מכמירות לב כך: "דגל לבן. / הושיעני אלוהים / כי באו מים עד נפש. / חזרי גברת – חוף אסור לרחצה. // דגל אדום. / מים עמוקים דברי פי איש / נחל נובע מקור חוכמה. / חזרי ילדה – / חוף אסור לרחצה. // דגל שחור – / אלו אינם מי מנוחות / ומים גנובים ימתקו. / בבקשה אדון מציל – / אינני מדברת שפת הים" (עמ' 37).

שתי הערות לסיום: אחת: חבל שספר כה רגיש ויפה וקשה לקריאה לוקה מאוד במלאכת העריכה שלו. סימני פיסוק מיותרים מקיפים את כולו ומונעים קריאה נוחה בשירים, ובעיקר שגויים. השנייה: בשעתו ביקשתי לכתוב על הספר הזה במדורי "משורר בשטח". נטלי יצחקי העבירה לי תמונות מתוך הערב שנערך והתכוננתי לכתיבה. צר לי שלא צלח הדבר משום שחשוב לכתוב גם על ספריהם של מי שלא רודפים אחר אור הזרקורים אך שקולם זוהר מתוך עצמו. בחברה כה מושחתת כפי שהיא החברה שבה אנו חיים, משמשים לא פעם הקולות הללו כזרקורים המאירים באור יקרות מקומות אחרים, טהורים יותר של הוויה, שקטים. נטלי יצחקי צועקת בשקט. אני מקווה שמישהו ישמע.