אמנות נטו מציירת ומאיירת כל הזמן
הערה מקדימה:
אינני אשת סיפרות ואני מניחה שאנשים מלומדים פה מכירים את נושא וירג'יניה וולף וכל האספקטים הספרותיים ובנקודה הזו אינני מחדשת מאום. המאמר אינו אקדמי וגם אינו מחקר.
הדגש הינו דוקא מצד האמנות הפלסטית ואני כאישה וכיוצרת כאשר רק יצאתי מהמשפט של הסופרת הידועה ובהלך הרוח תוך כדי מחשבות ותהיות שמלוות אותי כאמנית אישה.
*המאמר פורסם ב"טקסטורה".
"אישה צריכה חדר משלה והכנסה קבועה כדי ליצור"
המשפט שהיווה את הרעיון המרכזי במסה שכתבה וירג'יניה וולף ב1929 "חדר משלך" היה בעצם אבן היסוד לחשיבה האמנותית-פמיניסטית והוא רלוונטי לגמרי כחשיבה בסיסית לחופש אמנותי לנשים גם היום.
חדר משלך – נכתב בעקבות הרצאות שנתנה הסופרת וירג'יניה וולף בפני קהל נשים (שהורשו אז להיכנס להרצאות עם אישור מיוחד, מעט טרם קבלת זכות הבחירה לנשים באנגליה) באוקספורד.
אבני היסוד של החשיבה המיגדרית באמנות ויצירה נשית מבוססים על אותו משפט של וירג'יניה וולף.
הרעיון המהפכני, (שהיה אמנם מוגבל אז מבחינה חברתית בעיקר לבנות המעמד החברתי- גבוה, של אותה תקופה), דיבר בעצם על כך שאם יש לך פינה פרטית משלך, שמאפשרת לך חופש, עצמאות, מתאפשר לך שקט נפשי להתפנות ממטלות מסורתיות של בית, ילדים וטיפול בבית ובבעל אל היצירה וההבעה העצמית שלך. ואל עצמך.
והכסף , ההכנסה הקבועה – מאפשרת לך להתפנות וליצור, גם כדי להתפרנס מיצירתך.
(מאמרה הנודע של לינדה נוכלין יצא בשנת 1971 שנקרא: "מדוע לא היו אף פעם אמניות גדולות?" טיפל אף הוא מאוחר יותר בבעייה חברתית כלכלית זו).
נוכלין טענה שהחברה מנעה במשך מאות שנים מנשים להתבלט כאמניות או אף להגיע למצוינות בתחום כיון שלא אפשרה להן להשתתף בשעורי אמנות באקדמיות לאמנות (שלא לדבר על שיעורים עם דוגמני ערום) והכוון היה ציורי נוף או עיסוק במלאכות כמו רקמה ותפירה וגם זאת, לאחר שסיימו את המטלות הדחופות יותר של בית ומשפחה.
אלו התנאים הבסיסיים ליצירה. תנאים שלא עמדו לרשות נשים מאות שנים. אלו גם התנאים הבסיסיים שנדרשים גם היום לאמנית יוצרת אם זה בכתיבה ואם באמנות פלסטית.
אמניות כברברה קרוגר וג'ודי שיקאגו הציגו בשנות ה-70 בארצות הברית תערוכות שעסקו בנושאים הקשורים למלאכת נשים וביטאו בכך מסרים פמיניסטיים.
ברברה קרוגר יצאה בעבודותיה נגד האלימות כלפי נשים ("האם אנחנו עוד נהנות?", 1988), בעד הזכות של אישה לבצע הפלה ולהיות אדונית לגופה ("גופך הוא שדה הקרב"), ויצרה עבודות תפורות. מאוחר יותר קרוגר החלה ליצור מיצבי וידאו המשולבים בקירות שלמים המכוסים בצירופי טקסטים ובתצלומים דמויי כרזות ענק .
ג'ודי שיקאגו The dinner party
אמניות נשים בארץ היו מעטות ואלה שהתבלטו יצרו אמנות מקבילה לזו הגברית ולאו דוקא התעסקו ב"חומרים נשיים", לא בתוכן ולא בחומרי היצירה.
היא תאמה בדרך כלל זרמים בארץ ובעולם של אמנות. אך הן היו מעטות כי לא היו תנאים חברתיים וכלכליים.
בשנות ה-70 העלו לדעת הקהל בארץ תנועות הנשים את האפלייה שקיימת גם בארץ נגד נשים מבחינה חברתית וכלכלית , ובמקביל חלה עלייה במספר האמניות-היוצרות.
בשנות ה-70 היצירה היתה באופן שווה לאמנות גברית ואף היתה דומה לה בגישה , במיוחד תלמידותיו של רפי לביא.
לקראת שנות ה-90 החל שימוש נרחב באמנות של נשים יוצרות בחשיפה של גוף האישה מנקודת מבט נשית אישית פנימית ואינטימית (בניגוד לנשים ערומות שצויירו ע"י גברים מנקודת מבט גברית חיצונית) התעסקות וטיפול לעתים חושפני ולא תמיד "אסטתי" בנושאים שהעסיקו ומעסיקים נשים – דימוי גוף, אימהות, מיניות, זהות מינית (לסביות) ומיגדר, ושימוש בחומרים שנחשבו נחותים ביצירה אמנותית ושימשו עד אז למלאכת יד נשית (חוטים, כפתורים, בדים).
במיוחד אפשר לשים לב לכך באמנות וידאו שרבות הנשים שמתעסקות בה, אמנות שיתרונה הוא שאינה כבולה למסורות גבריות באמנות אלא דבר חדש לגמרי שאיפשר גם לחקור ולתעד.
בהמשך הצטרפו גם קבוצות נשים ממיעוטים נוספים כמו נשים ערביות, חרדיות, מזרחיות, שכל אחת מהן רצתה לגיטימציה להביע את קולה וייחודה.
אמנות פמיניסטית היתה הנפת דגל למאבק . היא הדגישה את הנושא הנשי תוך נסיון לקדם שוויון חברתי תוך יציאה נגד השליטה בעולם האמנות והממסד האמנותי ע"י גברים במקביל למאבקים הפמיניסטיים לשוויון חברתי וכלכלי וכדי לאפשר לנשים להביע עצמן בצורה ייחודית, אך בהחלט לא לשים את האמנות הנשית באיזה גטו. .
אבל אני רוצה לומר בעצם, שאמנות נשית אינה אמנות פמיניסטית. זוהי רק הדרך.
אני רואה את מטרת הפמיניזם באמנות כדרך שאיפשרה לנשים להגיע למצב שבו תוכלנה לבטא עצמן בחופשיות, דרך הפרספקטיבה נשית .
היצירה הנשית (בכתיבה, ובאמנות פלסטית: השיטות המסורתיות של ציור פיסול, והחדשות – אמנות וידיאו, צילום ועוד) באה ממקום נשי ייחודי וגם אישי.
כמו שנשים שונות מגברים (אך שוות) במבנה, במהות, לפעמים בחשיבה ובחוויות הפיזיות שלהן גם ליצירה נשית יש מאפיינים משלה. ויש לה זכות להתקיים באופן שוויוני ובכבוד.
זה בא לידי ביטוי בחופש היצירה של נשים כמיגדר שווה, שיכולות לבוא ביצירתן זו עוצמות נשיות, כמו גם רוך.
לא בסיסמאות, אלא הלכה למעשה. לא בתיאוריות, אלא בעשייה ממשית שתאפשר לנו כנשים לעוף באמנות גבוה יותר.
אך לפנינו עוד דרך של הכרה באמניות נשים בתוך הממסד האמנותי. האפשרות לחשוף את יצירתך, להתפרנס מאמנותך בכבוד. בסטודיו משלך, בשקט נפשי ועם שקט כלכלי היא עדיין חלום שלא יתממש לכל הנשים בקרוב.
מרתק! תודה רבה שהבאת לכאן את המאמר.
מאוד מעניין, אילנה. תודה.
שמחה שהבאת לכאן את המאמר . אספקטים חדשים בעיני של הפוסט פמיניזם ואלי פוסט פוסט פוסט . כתיבה נעימה ולא מתלהמת
לא יודעת להתלהם.
מאמר מצויין (בכלל טקסטורה נהדר !). אני הייתי רוצה שלאמנות שלי יתייחסו כאל אמנות נטו ללא שום זיקה נשית או לא נשית. כמו שסופר מתחבא מאחורי שם עט הייתי רוצה משהו דומה כאן.ואז לשפוט את היצירה.