שיר-מכתב אישי לסיסרא

 

 

 

 

 

לפני חודשים ספורים יעץ עמיתי למטע, צדוק עלון, שאם יש חפץ לשתף בשיר-לא-גמור, כדאי לציין זאת: זוהי טיוטת שיר.

לפני חודשים ספורים אבחן אותי  ש.י. כאדם בודד מאוד, שרואה באנשי המטע פיצוי ומילוי לחסכי רגש עמוקים. כולנו אנשים בודדים, גם כאשר אנו מוקפים בהמון. יתרון ההשתתפות במטע הבננות – שאפשר לכוון מינונים במדויק. ללכת ולחזור, להשתתף ולהימנע מכך כי השעה יפה לדלת אמות.

 אז הנה גם את זאת חוויתי לאחרונה, לשמחתי ובלי התלבטות וקושי – היכולת להינתק משותפות רציפה ושוקקת בשגרת צמיחת המטע. לפני יומיים הגשתי את הרומן החדש שלי "יומנה של אשה מודרנית" לעיונו של עורך בכיר בהוצאה בכירה. עכשיו כולי תפילה למען המראת הרומן  אל על. אנצל את פוסט שיבתי למטע כדי להסגיר דבר מה אינטימי מסדנת היצירה: התחלתי לכתוב את הרומן לפני כשנתיים. הוא נכתב בשלוש גרסאות משלימות. הגרסה האחרונה –  זו שנועדה לשאת את רוחו השלמה מסך כול חלקיו – הושגה בשחרור פנימי, שמעודי לא חוויתי כמותו, בעיקר הודות לכתיבת הפוסטים ופרסומם בחצי שנת חברותי במטע הבננות. הכתיבה הזאת במטע התירה בי הרבה פלונטרים פנימיים, שחררה בלמים, הרסה לא מעט סכרים מיותרים ומפריעים ומעצבנים. המתנה הזו – חלקתי הצנועה במטע – הוענקה לי על ידי שירלי. אז זו ההזדמנות הפומבית להודות לך – ובענק, שירלי היקרה.

ובינתיים, עד שאזכה בטלפון או במכתב המיוחל מהמו"ל, ממש זה עתה פרצו להן שורות שיר-הטיוטה שאפרסם להלן. החלטתי בעוז ובגבורה לפרסם/לשתף בטיוטת-השיר, כי גם כך אפשר מעת לעת לחוות את השורות החותמות את שירו של משורר אהוב עלי ביותר, נתן זך:

 

"לא טוב היות האדם לבדו

אבל הוא לבדו בין כה וכה.

והוא מחכה והוא לבדו

והוא מתמהמה והוא לבדו.

והוא לבדו יודע

שגם אם יתמהמה

בוא יבוא".

 

ועכשיו שלי, חם מתנור הלב-המוח הקודח:

 

 

שיר-מכתב אישי לסיסרא 

חצי הליל,

חצי מיטתךָ ריק.

הלכתָּ ולא חזרתָּ.

אחכה עד שחר

ואחר אלך אף אני.

.

אולי שאלתָּ מים שלא נתתי

ומיד תשוב רוּוי,

אולי שברת  מפרקת
בדרכךָ ממני אלי,

ואני לחינם מתחננת 
לשוב מפחדַי.

 

  

ולא הזהרתָּ,

ולא הגנתי על עירומי

כנגד גלימתך

כשמלכתָּ באוֹהלִי.