שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
נאמר "לא טוב היות האדם לבדו". וכנגד זאת נאמר גם "אדם לבדד ישכון". אז טוב או לא טוב לאדם שלבדו, אם מעצם טבעו הוא נועד לשכון בדד? האם מרגע התחברותו של אדם לזולתו אין שיבוש מהותי במהותו, וסופו שיחזור לעצמו מתוסכל ואבוד משהיה לפני שיצא למסע התחברותו עם זולתו?
פתיחה מסובבת מעט לפוסט פשוט.
ובראשיתו רציתי בעצם לכתוב פתיח אישי, או לכאורה אישי, שכן לא רק על עצמי לספר ידעתי; ולא, גם לא צר עולמי כעולם נמלה. רק מה אי פעם כשישבתי מול פסיכולוג (כושל, רובם כושלים בעיני וזה לפוסט אחר), הוא תבע בתוקף, הנחיית על: נא לא לדבר בגוף שלישי. דברי בבקשה בגוף ראשון גם כשאת מתארת הוויית עולם. הכול מעצמך ובך הוא.
האומנם?
והיה עוד פתיח שחשבתי עליו. ממש וידויי כדי שייפתח לבבכם אל לבבי, כדי שתואילו לשתף באשר עם לבבם, בהשגותיכם, בניסיון חייכם ובמסקנות הנגזרות ממנו.
והממש וידויי הוא כזה: הכרתי בימי חלדי מאות אם לא אלפי בני אדם. בי נשבעתי. ידועה אני בקרב כל המעזים להתקרב אלי מטעם זה או אחר כאדם מאוד מאוד חברותי, נוטה להתחבר בנקל. גם ידועה אני כאדם פתוח מאוד (מה זה? תשאלו את האומרים). שנים היתה תלויה על לוח לבי רשימה מעודדת לצורך חימום הלב. מה ברשימה? רשימת חברים. שנים החזקתי בה. שום אדם לא נמחק. רק נוספו. עד שיום אחד הרגשתי שזהו. ניקיון. בדק בית יסודי. שלא כמו אצל העוזרת המיומנת שבאה אל ביתי ותוך חמש שעות גומרת הולכת, לי לקח שנים להשליך רשימה אחת לסל האשפה.
ובסופן של שנות ניקיון מתישות נותרה השאלה שהיא האשמה במסע הטיהור הזה.
מהי בעצם חברות? מהו חבר? מה עושה פלוני לחברנו?
זה כמובן מתחבר לעוד מילת קסם – אהבה.
מהי? איך או מה מרגישים כל אותם האומרים אוהב אני אותך ואותך ואותך, גם אם אינם אומרים זאת מעולם בקול רם.
כל חיי המודעים השקעתי משאבי נפש אדירים לשניים אלה – חברות ואהבה.
בסוף מסעי האינטימי עם עצמי אני מכריזה היום שאינני יודעת. אינני יודעת מהי חברות, מהי אהבה והאם יש בכלל חברות ואהבה או שמא זוהי כמיהת לב טרגית. טרגית מאז ומעולם.
מתגוררת אני בלב תל אביב. משמאלי הים התיכון ומימיני דיזנגוף סנטר על שלל זיקוקי הדינור האנושיים. בקו אווירי שינקין. ועוד מימיני ומשמאלי שלל בתי קפה להתרועעות עם בני אדם. חברותית אני עדיין. פתוחה – כל המתקרב אלי יאמר זאת. אמר לי שלמה מהמכולת שהביא את מצרכי אל ביתי – המכולת שני מטרים מהבית – אז אמר שלמה כשבישרתי לו שכבר שבועיים לא ירדתי את ארבע הקומות – "מה, את כמו אסירה. השתגעת?" אמרתי – "שכנע אותי שלמה שאני מפסידה משהו למטה." לא הצליח. אני הצלחתי לשכנעו שאין שום דבר להפסיד שם בחוץ. ואסירה? הסברתי לשלמה: "היודע אתה מה ההבדל האחד היחידי והתהומי בין אסירה לביני? מילה אחת. חירות. החירות להחליט אם אני יוצאת מהבית או שלא. טוב לי בבית. טוב קיומם של פיתויים לצאת והכי טוב להחליט שלא… אין שם בעצם כלום מלבד אשליות של מילוי חללים פנימיים, ריקות ורחמנא לצלן – שיעמום ושיממון."
וכאן לסיום הפוסט האישי-וגם לא נכנס המטע, מטע הבננות. ואני שואלת את עצמי האם הווירטואליה ניצחה? האם היא פתרון אוניברסלי או שמא החרפת בעיה אישית? או שבכלל לא בבעיה מדובר כאן.
סבורה אני בערבו של יום שאם מיסודו אדם נולד בודד, אזי שכל ההמצאה הזאת שנקראת – חברות – אינה אלא בדיית הלב.
האם התקשורת הווירוטאלית היא יוצרת ניכור ומדגישה בידוד ובדידות ריאליים, או שמא היא הפתרון האולטימטיבי הנכון הנקי והמדויק ביותר למה שנועדו לו מקדמת דנא – אדם לבדד ישכון – וכל שאינו כך אינו אלא בתרמית יסודו.
אומרים עשה לך חבר. איך?
אומרים קנה לך רב.
אני אישית קיבלתי חינם את הרב הראשי – בורא עולם. בלי צינורות אנוש. שומע ומדבר. מתוכי ובי. אשרי שזכיתי.
ואתם?
נ.ב. זה מכבר הותקפו חברי המטע בחנפנות ריקה. בינינו, כשמישהו מאיתנו היוצרים – מגלומנים, נרקיסיסטים, אנוכיים, תאבי הכרה (איך אפשר באמת ליצור נקיים מזה ולו כמדחף להוציא את נשמתנו אל העולם שלעולם אינו מחכה לנו באמת) – אז כשמישהו מאיתנו מעלה פוסט – עומד לראות אור ספר חדש שלי; או כשמישהו מעלה שיר או כותב מסה אישית – איפה אם לא כאן הוא זוכה בכה הרבה התייחסויות ולא אחת כמעט מיידיות, ובדרך כלל חיוביות במופגן?
כשמביטים על כל זה ממרחק, בניכור מה – נכון, יש בזה משהו פתטי. אבל האם בשני אנשים נפגשים לסמול טוק חברי אין משהו פתטי? האם בבני זוג בדירה אחת שלושים שנה אין משהו פתטי?
מהו הפתטי? אותו דבר המנוגד לאמת האמיתות – היותו של האדם יצור בודד. ובני רשף רק הם באמת יודעים הגבה עוף…
ענת, חברות להשקפתי והרגשתי אינה דבר פתאטי, מגע אמיתי עם הזולת, רגע חסד של אני את/ה הוא הרגע בו מתגלמת האנושיות. אין אפשרות ליצירת חברויות רבות כאלה במהלך חייו של אדם, ומפגש חברי שאין בו אינטרסים זרים הוא מן הדברים הנדירים, אבל כשהוא קורה אני יכול להגיד יש בכל זאת טעם ופשר. אני הולך ומגלה שרשתות חברתיות כגון פייסבוק הן דבר פתטי – שטוח ורדוד, תחליף עלוב לאותו מפגש רוח ברוח, גוף לגוף, עין לעין, נפש לנפש. הייתה תקופה שבננות באופן מפתיע ייצרה הזדמנויות כאלה, סקרנות והתרגשות לפגוש את האדם החי. כרגע המעיין הזה יבש מבחינתי, ואולי אני הוא זה שהתייבשתי.
אבל גם זמן שאול ביום קיץ מהביל בקפה בטשרניחובסקי אינו דבר פתטי אלא שעת חסד ללא הסתר פנים.
שבת שלום
מוישלה
תוכן: מוישלה אני ממהרת להגיב כדי לחדד דברים מהותיים במה שכתבתי. כוונתי המדויקת בנקיטת המילה פתטי היתה שכל חוויה בין אישית אם נאמוד אותה מעמדת ניכור, תראה פאתטית. הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? כמה כאלה כבר יש. ואם כן, לכמה זמן באמת מתוך קרבת נשמות גדולה? וכן אם לא כך, יש הרבה הבל ורעות רוח, ולאו דווקא רעות. וכן, פגישתנו היתה שעת חסד (טיפה יותר משעה), אבל זה היה נדיר ומבחינתי חריג – ואם נדייק נקרא לזה חוויה בין אישית. חברות. מהי באמת? זו השאלה ששאלתי. ואתה עצמך כתבת בתגובתך שזהו מצרך נדיר. למה? כי בני אדם מתקשים מאוד ביצירת הגרעין שעושה חברות למשמעותית לנשמותינו – היכולת להיות באינטימיות מעבר לזמן קצוב.
ועל כך כבר נאמר: "לא טוב היות אדם לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה…".
אני מאמינה בחברות ענת, וקשה לי לתאר את חיי בלעדיה. נכון שיש חברויות שלעתים פג תוקפן, ולפעמים, כמו בקשר זוגי, מושכים מעבר לתאריך התפוגה עוד ועוד כי מתקשים להכיר בכך, או שהמצב של ה'אין' מפחיד יותר מאשליית היש.
אחד מרגעי ההתעלות וההזדככות בחיי בשנים האחרונות, היה כשהחלטתי במודע למחוק מ'רשימת החברים' חברויות סרק, שאו שהיו כאלה מלכתחילה, או שנהיו כאלה בהמשך (בעצם זה חייב להיות מלכתחילה, נראה לי). אין אדם שלא עבר טלטלה בחייו וראה כמה חברים מתפוגגים לו. וזה תהליך בריא, כי נשארים עם פחות, אבל עם המיטב. וגם יש מקום לחברויות חדשות. אולי זה יישמע לך נאיבי, אבל זו תחושתי.
תלמה, אני מעזה לשאול שאלה כאילו חטטנית ולחלוטין לא קנטרנית, ובאמת אולי שיא הטריוויאליות והבנאליות ובכל זאת אני באמת תוהה לתשובתך שתבהיר בי/לי משהו הכי עמוק ומהותי: יש איזשהם קריטריונים שמכוונים לכנות אדם בתואר חבר? משהו שקשור בהתנהגות? אולי בתכיפות. זה מכבר אמר לי אדם יקר בעבר שיש לו חברים נהדרים, מה הקריטריון? הוא לא רואה ולא מדבר איתם שנה, אבל אם אחרי שנה הם יטלפנו אליו באמצע הלילה ויבקשו עזרה הוא יטוס אליהם מיד. וכנ"ל לדבריו הם לגביו. באמת, תלמה, בשיא הכנות אני מודה שאיבדתי את המצפן והצפון לגבי מהו אותו דבר שהופך אדם לחברך. ולמה זה חשוב? כי כשאדם יכול לומר לעצמו יש לי שני חברים טובים, הוא מרגיש פחות לבד. אז מיהם אותם שניים הללו? ואקנח בכך שגם בלי שניים כאלה לא טובעים בים. ואת זאת כותבת ענת שרשימת חבריה לא היתה קצרה עד שלפתע הרשימה נמחקה מרצון ומבחירת הכותבת.
ענת, בפראפרזה על כך ש'שיר הוא מה שאתה מחליט שהוא שיר', אשיב לך שחבר הוא מי שאני מחליטה שהוא כזה. איך מחליטים? על מה ולמה? האם זה תלוי הדדיות? יש 'קריטריונים'? יש תעודת הכשר? תאריך תפוגה? מבחני קבלה? חידוש רשיון? לא יודעת לענות, רק לשאול.
הצורך קיים בנו (אחרת לא היית מקדישה לזה פוסט אני מניחה, ענת יקרה) – גם בקרב הבורחים מחברות לכאורה.
אני מצטערת שלא יכולתי לענות טוב יותר על שאלותייך המורכבות. אני מניחה שהן מעסיקות את כולנו במידה זו או אחרת.
תודה תלמה על תשובתך על שלל שאלותיה. אולי זה באמת כמו בשיר – כמה מילים שלא נכביר ללכוד ולנסח ולהגדיר את מהותו הגרעינית – משהו משיש (ניתן "למישוש")וחד משמעי, ניכשל. ואני אכן אובדת בחלל, כי משהו בי אבד והתנקה ועדיין לא נוצר דבר מה תחתיו. הלא מתאים הפסיק להתקיים ואני מגששת אחר מצפן באוקיינוס הפנימי שהוא תודה לאל עדיין אני, רק שהגעתי למין אזור מימי חדש.
ענתוש, איכשהוא זה לא נראה לי דרמטי כל כך כמו שאת מתארת, יש עת ללהיות מוקפים אנשים, יש עת ללהיות לבד.
יעלה, איך שקראתי את דברייך הפשוטים לכאורה אמרתי – הצדק כנראה איתך. אני יצור קצת דרמטי מדי. גם את זאת אומרים עלי על אף שאני לא מרגישה כשאני כזאת. בהחלט יכול להיות שכמו שנאמר אל תפחד מהפחד, כך אפשרי לי למשל לומר פשוט וקל – אל תיבהלי מעצמך ואל תבהילי את עצמך. לכל דבר עת וזמן לכל חפץ, גם לבני אדם. והפחד מהתנועה הוא כנראה זה שמוליד מהומה על לא מהומה, אבל אם יש תובנות כאלה ואחרות בתוך המהומה הזמנית, יש ללקטן אבל בלי לעשות מזה תנ"ך, אלא סתם אולי עוד שיר סיפור או ספר. תודה על הפרופורציה והיד-לב המאזנ/ת. אגב, תגובות לפוסטים שלי משתחררות לחלון התגובות של המטע באופן עצמוני, בלי קשר לכך שאני חיילת ממושמעת בסינון תגובות תמידי.
ענת יקרה!
אני מאד אוהבת ומעריכה את הפתיחות שלך, ונחשתי עוד לפני הפוסט הזה שיש לך חברים רבים ואת טיפוס חברותי, גם אני פתוחה וגלויה כשמדובר בחברות באבע עיניים אבל כשמדובר בבלוג הרי שמדובר לפחות במפגש חברתי רב משתתפים ואפילו בלוח מודעות, לכן כשמדובר בבלוג לא על כל דבר לכל אחד נוח לדבר.
אני מסכימה עם תלמה שמותר גם לנתק קשרים שפג תוקפם. הרי כשאת מתחברת עם מישהו ואת אומרת שאת קלה להתחבר (כך גם אני), את אינך מכירה אותו וההכרות המעמיקה מגיעה רק לאחר מכן, מה אם גילית שהוא לא בדיוק הכוס תה שלך? האם יש חובה לשמור על קשר בכל מחיר?
אני מסכימה גם עם יעל שיש שעות בהן יש צורך להיות לבד. אני אישית חשה צורך זה לעיתים קרובות, כי מרוב חברים, אירועים ספרותיים, ובילויים אחרים אני חשה שכל יום או סקנדל או פסטיבל והלבד הוא השקט שלי.
תודה על תגובתך המרגשת וגלוית הלב, גליה. ארשה לעצמי לחדד כאן משהו לגבי פתיחות. עוד מילה שכדאי לתת עליה את הדעת הפרשנית. פתיחות היא לא התערטלות מוחלטת. בכל מקרה גם הםתוח הוא עולם שלם שאינו נפרש לעולם במלואו אפילו לא בפני בעליו. לתחושתי, אדם פתוח הוא אדם שלא מהסס לענות על שאלות אישיות באופן מיידי וחשוף. פתוח הוא אדם קומוניקטיבי במופגן. ואותך אשאל את השאלה ששאלתי בכתוב. איך היית מגדירה את המושג חבר. אבי עליו השלום טען שחברים יש רק בדן ובאגד. היום גם שם התמעטו החברים. מתי בינך לבינך את מכנה אדם בחייך חבר?
ועוד דבר חשוב לי עלי להוסיף לגבי הפומביות של המטע. לא יודעת איך זה בפייסבוק. אני נמנעת מלהתפזר באנרגיות הקומוניקטיביות. אבל דווקא במטע לי יש תחושה – עלי להסגיר זאת – שאני קולטת נקי מאוד את רוב המשתתפים גם בלי לראותם. כנאמר האדם הוא כספר הפתוח, ומילים כתובות לפעמים חושפות טפחיים ובאופן מאוד אינטואיטיבי חד וחריף. ולמה אני כותבת זאת? כי כשאני עצמי מעלה פוסטים או מגיבה לפוסטים או מקבלת תגובות, אני מרגישה כאילו כל כותב הוא ממש בחדרי בארבע עיניים לגמרי, ובלי שום צורך לבזבז אנרגיות על גישושי סרק. משהו מאוד ישיר – ואפילו האישי והאישיות נחשפים ולו בעיני נשמתי על גב או בטן המילים הכתובות.
לא חושבת שיש לי תשובה לשאלתך מי הוא חבר, כפי שכתבת שאלה זו דומה לשאלתו של ביאליק מה זו אהבה? בעיקר הדבר קשה בחברויות חדשות בהן עדיין לא ממש מכירים, והרי חבר אמור להיות מישהו שאת מכירה.
האי ענת מאד הזדהיתי. בדיוק דברתי על זה אם ביתי בשבת. היא טענה שחשה בגיל ההתבגרות שרוב החברויות מונעות מאנטרסים ואנשים לא באמת קשובים. אך כיום בעזרת האמונה הגרעין הקשה , החשדן שבה התרכך קמעה. בקיצור שיחה די ארוכה. שאלנו את עצמנו אם אני הייתי לה בבואה למחשבות מן הסוג הזה וכדומה.
לגבי, במשך השנים הפכתי להיות דוסית משהו, מזרחיות משהו( כאלו הן המזרחיות שמגיעות לשיעורים אליהם אני הולכת)ויש לי אליהן מלוא הערכה. אז נא לא לומר לי שאני מקטלגת כי עובדה שדרכן השפיעה עלי.
אני פתאום מושקעת בבית, בבית, בבית ובבית. בבעל, בבעל ובבעל. קודם כל. קודם לכל.
אני חושבת וגם כתבתי על כך פעם שבגלל חסך באהבת אם קשה לי עם חברויות. אם כי טוב שיש. בהחלט. אבל תמיד אני מרגישה שקיים בי חסר בתחום. מודה. ואף עסקתי בכך בספרי האחרון( בין היתר).
וירטואליה אינה הפתרון. דווקא אני חשה שלעיתים וירטואליה חושפת פן נרקיסיסטי ופחות את הפן הנשמתי שחבוי עמוק יותר. אם הפן הנרקסיסטי די קשה לי. כי אני לא מחבבת אותו, לא בי ולא באחרים.
ושמתגלת הנשמה האמיתית אני מתעודדת ובכל זאת חוצה את הנהר.
שבוע- טוב ותודה על גילוי הלב.
אביטל היקרה, אני מתחילה לחשוב שצריך לדאוג שלבתך יהיה בלוג במטע.
באשר להסתייגותך מהווירטואליה, היא לא תחליף אבל היא בהחלט ערוץ מעשיר. עובדה, שתינו כאן באותו הערוץ מתעשרות ומעשירות.
ואחרון, לעניין הנרקיסיזם ועוד שאר תכונות שאנו נוטים לגנותן. הכול קיים בכולם. שאלת הכמות היא המכרעת. מבחינה זו, לעיתים המטע כדוגמה הוא חיזיון תעתועים לגבי מלאות האדם. כל אדם במטע למשל שנחשד בנרקיסיזם יתר, אולי זהו מצג חלקי ביותר, שהרי פנים רבות לו לאדם. ובעיקרו של דבר לתחושתי אמן שלפחות בעת היצירה לא יהיה נרקיסיסט ומגלומן ואנוכי – יעשה הכול כולל שטיפת כלים, אבל לא יאהב את עצמו במידה הראויה להוציא את נשמתו החוצה, שכן ברגיל היא נקרעת בין חוץ לפנים, מטלות חובות ומחויבויות למציאות אנושית סביבתית תוקפנית ותובענית למדי.
היי ענת
חבר אמיתי הוא אח לרוח ולנפש ידידות כזאת אי אפשר למחוק גם זמן ומקום לא יוכלו לה
אך חברות התלויה בדבר -בטל דבר בטלה החברות
יש לי קומץ חברות שמאוד חשובות לחיי,
החברות חשובה מאוד להשתקפות האני שלי באחר
בדידות יכולה לשגע אותי לבדיות זה משהו אחר
שבוע נהדר
חנה היקרה לי, תיארת חברות באופן פשוט ומעורר קנאה טובה. כיוון שאת אדם מואר ומאיר לי, אנא האירי את עיני גם בעניין שאלתי הבאה: אח לנפש, כתבת. והרי נפשנו מורכבת ולא אחת מסוכסכת ואף נתונה לשינויים ולתמורות וכן יש בה תכונות קלות למשתמש ורעות, וכל זאת גם אצל אחותנו לנפש. אז איך עם זה עומדת חברות איתן? מה על כפות המאזניים? בפשטות, אם אותה אחות לנפש יש בנפשה תכונה נורא מעצבנת, ולפעמים רחמנא לצלן לא אחת, איך נפשך יודעת תמיד את המאזן האיזון וההכרעה?
חברות טובה רב המשותף לה מהמפריד, חברות כזאת עומדת במבחן השמחה והעצב חבר טוב ישמח בשמחתך ויתעצב בעצבונך. באשר למורכבות הנפש, הרי בזה מדובר חברות טובה סופגת גם את תהפוכות הנפש. חברותי הטובות סובלות אותי גם כשאני מדוכדכת ובלתי נסבלת ,ואף אני אותן.
חברות טובה יודעת להכיל ולהקשיב ,וכשיש משהו בלתי נסבל אצל חברי אני תמיד שואלת שמא הפוסל במומו פוסל ,ואולי זו תכונה שלילית שלי המשתקפת לי דרכם. אני מסכימה עם הציטטה של איריס "כמי הפנים לפנים כך לב האדם לאדם"
מה שאני משדרת זה מה שאני מקבלת
יש מחיר לחברות אמת היא לא נקנית בקלות יש בה עליות ומורדות והמבחן שלה הוא הזמן. יש לי חברות כבר שלושים שנה וזו כבר אינה רק חברות אלא משפחה
חברותי יותר קרובות אלי מאחיותי ,באמת
משהו כמו באש ובמים
ברור שצריכים להיות תנאים בסיסיים כמו אמון הדדי ויושרה -בלי זה אי אפשר
אבל מה שאתה משקיע אתה מקבל.
גם כשהיו לי ברווקותי חברים לא ויתרתי על חברותי
לא רואה חיים מלאים ללא חברות לא מאמינה בזה
והרי כולנו ניצוצות של נשמה אחת גדולה שהתפרקה מנשמת האדם הראשון.
יום יבוא( ושיבוא כבר מהר) תיפקחנה עינינו ונראה שתמיד היינו חלקים של השלם
נועדנו להיות יחד
זה הד.נ.א הנשמתי שלנו, ענת
הבדידות מרצון היא פיקציה בעיני איזושהי אשליה של עולמנו המדומה.
זהו
ענת יקרה, במקרה או שלא אני לאחרונה מתעסקת באותן שאלות, חברויות, אהבה, הם זו המצאה שלנו? יש דבר כזה בכלל? ואני שנים פיניתי את עצמי לאלו,כמעט עבדתי בזה. חברות היתה ערך עליון בחיי, לאחרונה אני שואלת את עצמי שוב ושוב מהי חברות ואם יש בכלל כזו, התשובות משתנות ואולי זו באמת תקופה כזו בחיים,או בעולם, אולי אחרי הגשם יצוצו התשובות והחברויות כמקודם ואולי זה הזמן או הגיל.. לילה טוב וחברויות נפלאות, אם יש כאלו בעתיד
חני, בת הכפר שלי, בוקר טוב. עכשיו אסגיר עוד משהו ממסעי הפרטי. ובמילה הזאת "מסע" צפון הסוד ופענוחו. וכל אדם עם הפענוח שלו, גם אם אף הוא תלוי נקודה על ציר הזמן. אז בזה שלי, שמטתי זה מכבר את כל ההגדרות שאולפנו להן. אין חברות אין אהבה. מה שמחבר בין בני אדם זהו רגש. וקודם כול החיבור הרגשי הוא לעצמנו! אנחנו אלה שבמסע. וכל ההגדרות נועדו להוות מכשולים מכוונים – פרי המצאה חברתית – בדרך אל עצמנו האוטנטיים. דע את עצמך. לא בכדי זהו עיקר העיקרים. וזה מסע חיים, שבמהלכו לתחושתי לוותר על כמה שיותר הגדרות והמשגות. ואני יש לי תחושה שמצאתי הבוקר את הפתרון לחידה – מהו חבר. אותו אדם שיהיה איתי במסע לאורך שנים, שיקבל אותי עם שינויי, שיכיל אותי עם שיגעונותי, שיזרום ללא שום הגדרה – חבר, כן או לא – שפשוט יהיה, אז בערבו של יום חיים, בדיעבד אדע שהיה לי חבר. הוא זה שיצטער כשלא אהיה עוד וכל השאר עורבא פרח. וכל שכתבתי על אותו אדם כחלק ממסע חיים תקף גם באשר אלי לגביו. הגדרת החברות תקפה אך ורק בדיעבד – ביומנו האחרון כאן. לאורך הדרך היא מיותרת, ההגדרה, מפריעה לאמת הפנימית של כל אחד שדינה לזוז כל הזמן. אגב, כך אני סבורה גם לגבי כל אינטראקציה בין אישית, כולל בעל, בן זוג ושאר ירקות. כמה שפחות הגדרות, כמה שיותר פתוח – והעיקר לא לפחד כלל כמובן. שבוע זורם שיהיה, ובריא נפש גוף.
היי ענת
איך הרגשת אחרי שכתבת את הפוסט הזה, יותר טוב? תחושה של נחת?
אני בודקת את חברותיי האם אחרי פגישה איתן אני מתרחבת? האם הג'פיאס הנפשי שלי נסע הרבה או מעט? האם עירוב הדלק שלנו עושה את המסע יותר למרחקים ארוכים?
.להתראות טובה
טובה, אני חושבת של"חבר" יש הרבה פונקציות שונות ומשתנות (ולמה חבר במרכאות ראי התייחסותי לתגובת חני הבוקר). אבל עיקר העיקרים הוא שאלתך הראשונה אלי – ובה מגולמת הפונקציה מספר אחת, בשבילי. האם נעים לי ונוח לי עם אלה שאיתם אני מתקשרת. הנעימות היא העיקר. אפשר ורצוי שיהיה נעים בלי שום פונקציה נוספת – לא ג'יפיאס נפשי, ולא הרחבת דעת ונפש. פשוט נעים ללא תנאי והתנייה. וכן מבחינת נעימות הדיון, ובנוסף הרחבת הדעת והנפש – אני יצאתי נשכרת מהפוסט הזה. אז תודה לכל חברותי ה"ווירטואליות" וחברי מוישלה הלא וירטואלי…
היי ענת
תודה על התשובה, מקסים את באמת עשירה… ככה אני מכנה אנשים שיש להם חברים.
לפעמים שאני מנתחת את האושר שלי, איזה מניות יש לי, אז אלה השאלות שלי מה זה נעים? מימה הוא עשוי… הללא תנאי הוא ברור, ובכל זאת גילית לך את המחשבות … חוקרת פרטית של עצמי… כמו בפוסט הקודם שלי.
כיף להתכתב איתך
להתראות טובה
בס"ד
"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"
(משלי כז 19)
איריס אחותי, האמיתית, קודם כול שמחה שהתחלת להגיב… המשפט המצוטט כמים זכים הוא, איך אין בו כדי לתת לי מענה – עשה לך חבר. איך? לא תמיד לב די בו לעשות חברות. ולא בכדי נאמר עשה לך חבר. לב פועם, אך העשייה היכן? ומהי?
בס"ד
לנתי אחותי היקרה.
בד"כ אנחנו אוהבים את עצמנו,דרך זולתנו.לא באמת חברות.
אהבה שתלויה בדבר.
לשיטתי,להקטין ציפיות מהזולת,ולהגדיל ציפיות מעצמנו, ביחסנו כלפי הזולת.
הוה אומר:אהבת חינם.לדון לכף זכות.אפילו אם צריך להשתמש לשם כך,בדמיון פרוע מאוד.
לא פשוט בכלל.אך שוה לנסות.
קניתי – אהבת חינם. חוויתי גם חוויתי – אהבת חינם. לא פשוט כלל וכלל. ואכן דרוש דמיון פרוע ביותר, לא אחת שיא היצירתיות. הרווח הכי משמעותי מכך – הוא קניית עצמי כפי שמעודי לא הכרתי.
בס"ד
בוקר טוב נתי!
א.אם את שואלת את עצמך,כיצד אני כותבת לך בשעה זו.התשובה היא,שאני ביום חופש.
ב.אני כותבת לך לבלוג ולא למייל,משום שאולי עוד אנשים יקראו,וימצאו בהם טעם."טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"
ובכן באהבת חינם הכוונה היא לא לאהבה,שלא יצא לי ממנה כלום.משום שזה כמו שכתבתי בתגובתי הקודמת-אנחנו אוהבים את עצמנו דרך זולתנו.הוה אומר מה יצא לי מזה,מה אני מקבל וכו' וכו',אלא לאהוב מבלי לרצות שתהיה לי טובת הנאה כלשהי.והנגיעות שלנו הן מאוד נסתרות.
בכל מקרה "ואהבת לרעך כמוך".קודם כל אנו צריכים לאהוב ולקבל את עצמנו.מבלי שיפקד מקומו של חשבון הנפש הנוקב,ועבודה על המידות ושיפורן.
בשורות הכי טובות
שלך איריס
בס"ד
נ.ב.
אל תטעי לחשוב שאני אוחזת במקומות הנפלאים האלה.אבל אולי אני בדרך.
אם ירצה השם לזכותני.
באהבה
איריס
צהריים טובים ומוארים איריס. א. שמחה על כל העדכון בין השיטין. ב. שימי לב – כתבתי אהבת חינם ולא אהבה לחינם. הבדל של יום ולילה. ואני זוכרת מה שאי פעם הסברת לי וזה סייע לי להבין כי בעצם זכיתי. זכיתי לחוות אהבה שהיא ללא תנאי, מעבר לטוב ולרע. זוהי אהבת חינם שהיא כך טענת בדרגה הכי עליונה. אהבה שמנצחת הכול ומרוויחה הכול. אהבה שאינה מותנית במה יוצא לי מזה, שהיא קיימת בנשמה כי אי אפשר לבטלה בעבור התנהגות כזו או אחרת, חישוב וחשבון כזה או אחר. מצד אחד יאמרו הבריות – יצאת מפגרת. ואני אומרת היום הזה במיוחד – יצאתי גדולה וחזקה ונקייה בנשמתי. בערב אכתוב לך. רמז – חיובי… ואני מברכת אותך שאלוהים יזכה גם יזכה. כי כולנו בדרך, תמיד. אך הגדרת התכלית והמטרה הפנימיות הן מצפן ומגדלור וכוח אדיר השמור לבעליו לזכותו.
גבריאלה, אםנה גם אלייך את שאלתי לחנה. אדם מורכב מכל מיני התנהגויות. אנו וחברינו מועילים ומזיקים או לפחות מעצבנים. אז מה מחזיק את הסך הכול? איך מגיעים לשורה התחתונה ומחזיקים בה באמת, ולא רק מכוחו של הרגל או פחד ניתוק או אימת בדידות. האמת שבדידות אולי היא הפחות מםחידה. אך אדם שהיה חלק מנשמתך, לטוב ולרע – אובדנו אובדן חלקו בך.
ענת, עמדתי לענין חברות היא נטולת רומנטיקה ואפילו פסימית. לא לחינם נאמר : עשה לך חבר. כלומר, כדי שיהיה לאדם חבר עליו לעשות מעשה ולא סתם מעשה אלא כזה שהוא למען זה שהוא רוצה בחברותו. ואז יש לו לאדם לכאורה חבר שאני רואה בו למעשה, בעל חוב. בעיני, חברות היא לעולם ענין שתלוי בדבר וקשור בתמורה – גשמית או מופשטת. חברות היא ענין שיש לתחזק באופן יומיומי ויש בה חשבון שצריך מידי פעם פחות או יותר להתאזן.
מי שמצפה לחברות שאינה תלויה בדבר סופו לזרוק רשימות חברים שהכזיבו לפח האשפה
אהוד, אכתוב התחלה של תגובה. המשך מחר. למרות שאני רומנטית בהגדרה, אינטראקציה בין בני אדם היא הרס רומנטיקה. וכן התעכבותך על העשה לך חבר יפה היא בעיני ומדויקת להעברת המסר. ודבר אחרון להלילה, שמחה בתגובתך כמעשירה את קול הבננים. מה אין להם מה לומר על חברות? אתה כמעט סנונית ראשונה. מויששלה הקדים אותך…
לענת,
אף פעם לא כתבתי אצלך, אבל הפוסט הזה, אהבתי אותו, וגם את השאלות שאת מעלה.
בשנים האחרונות אני די מרבה להסתגר או להסתתר בבית. הבית נותן סוג של הבטחה להגנה וגם אינטימיות עם עצמך או האני שלך, אם את מוכנה לקבל את זה. אפשר לעשות המון דברים בבית החל בסידור, ניקיון, קריאה, כתיבה, חדשות וכן גם אינטרנט – וירטואליות בתנאי שמודעים לכך. בפייסבוק למשל, יש לי חשבון רדום עם שני חברים – זהו.
לצאת החוצה זה טוב, וגם ראשית למען עצמך, ההתאווררות בחוץ היא דבר מצויין, במיוחד באותה סביבה שאת מדברת. אפשר גם להסתכל על אנשים מן הצד, או חנויות, או להרגיש את זרם החיים, את הקיץ החם או החורף שהשנה כנראה לא יגיע ואפשר אפילו ללכת אל שפת הים וסתם לשבת לבהות ולעשות הרבה דברים.
נקיון חברות זה דבר מצויין, ואחר- כך להתחיל לבדוק את החברות בבחינת היזון חוזר והנאה שאת מפיקה מן המפגש.
ואהבה אינה קשורה לדעתי, לא בתדירות, לא בצקצוקים הדדיים, אלא בתחושות של קרבה אמיתית ואכפתית. ואת זה על-פי נסיוני לומדים רק ברגעי צרה, שלא תדעי מהם.
אז תהני מעצמך בבית וגם בחוץ ותניחי לעצמך לחיות ולשמור תמיד על אותן התהיות שהעלית כאן, מכיוון שהן עצמן חיוניות גם לך וגם לחברות אמיתית ואפילו לא אמיתית.
איני טראגית וגם לא אופטימית יותר מידי. וכמובן שאפשר להתייחס לשאלתך בעוד הרבה היבטים.
חוה
חוה צהריים טובים וברוך בואך בצל בלוגי. קראתי תגובתך על שלל סעיפיה בעיון. הזדהיתי מאוד מאוד עם זה שלפני האחרון. ביתו של האדם הוא מבצרו… ולך אני מעלה כשי שיר שנשלח אלי כשי על ידי עמית יקר שקרא את הפוסט והבין. אוהבי הבית בחברה טובה. האזיני לשיר ותגלי מי בחברתנו… אגב הוא מתגורר על ידי ושנים לא יצא מהבית. התה על חשבוני.
http://www.youtube.com/watch?v=iTPtwqRvlAg&feature=related
לענת היקרה,
הבאת לי את המיטב שבמיטב, גם האמנים ששרים ליד אריק איינשטיין הם מעולים. כאשר שולחים לינקים, אזי אני מקשיבה ביתר קשב למילים.
אז ככה. שנים הייתי שכירה (מורה), היו לי "המון חברות" חדר מורים מלא עד גדותיו. ולבסוף מאסתי בשיחות הרכילות הקטנות, ורציתי רק לשתות את הקפה בשקט ושיניחו לי.
אבל לא זה העיקר, אחרי הדוקטורט פרשתי לפנסיה מוקדמת, ולאחר כשנתיים של משבר גיליתי שהכי טוב לי זה להיות עצמאית.
אגב, "יש אנשים" לי זה התאים. עבדתי מן הבית במרץ רב בדברים רבים. על הוראה מכל סוג שהוא לא רציתי לשמוע. וזה היה מן גילוי עצמי.
לא שאני לא שייכת "ליש אנשים" אותם מונה אריק – שהרי הוא עצמו התגלה כמו מטיאור. כמה שהוא היה יפה, אלוהים שהדי במרומים, מעולם לא העריצו בנות תל-אביב מישהו כמו שהעריצו את אריק איינשטיין. הוא ידוע אגב כמי שמאוד אוהב לעזור לאנשים, את שלום חנוך העלה ורבים אחרים.
גמעתי מרחקים, לא רכבתי על סוסים, לא טיפסתי על הרים (יש לי פחד גבהים), במובנים מסויימים התגלייתי ודי ויתרתי לטובת החיים הפרטיים שלי, החירות לעשות בזמני את הדברים שאני אוהבת.
אבל תמיד חזרתי הביתה. בבית היה הכל, מוסיקה קלאסית, ספרים שאהבתי את השעות הקטנות שלי עם עצמי, את השמחה ואת הבכי וגם את התקפות הבישול.
ענת יקירה, אין לי עצות אינסטנט. דבר אחד אני יכולה לומר לך בקשר לחברות. למדתי לעשות כלכלת אנרגיות. חברה יכולה גם להתיש. אפילו החברה הטובה ביותר. תמיד אני צריכה לחזור אל השיח ביני לבין עצמי. יחד עם זאת, אספרסו כפול עם עיתון, וחברה או ידיד, שעוברים, שאומרים היי, או שיחה אקראית מעניינת – זה גם כיף.
והעיקר לחזור הביתה בשלום ולמצוא את כל מה ששלנו – את כל מה שאנו.
אריק איינשטיין קצת ממורמר, נדמה לי ככה. אבל יש לו את הלוקסוס האולטימטיבי אשה שהוא אוהב ושהיא אוהבת אותו.
בואי ניקח את החיים שלנו, כמו שהם, כמו שאנחנו יודעות כמו נשים בכיף הכי גדול.
ושוב המון המון תודה
על השי – קלאסיקה ואיכות במיטבה
חוה
חוה אני כותבת לך מאצלי כי אין לי המייל הפרטי שלך, ואצל אמיר לא נעים לי. קראתי את שירו, אך מטעמים אישיים נפשיים אני מנועה בעת הזו להגיב תגובה רצינית על דברי שיר. אבל את מילותייך קראתי ואני חייבת לציין שיש לך עין חדה ביותר. אורלי אינס היא אכן אב טיפוס של שרמוטה ומן המסוכנות ביותר. כי היא מתחפשת. גם הרב ניצב כמו שבתי מכנה אותו נראה מניאק מבחיל. ובכלל עכשיו תביני עוד יותר למה אני מעדיפה את ביתי בשקט. המין האנושי שלנו כאן בארץ הקודש מלא שרמוטות. וגם גברים שהולכים שבי אחרי הניצבים שלהם. ועל כך אם תרצי תקראי במהרה בימינו ברומן שלי שנכתב בדם נשמתי.
הנה את רואה חוה, הפנמתי כל מילה מתגובתך מעלה. ביתי כביתך הוא המקום הנעים ביותר להיות בו עם עצמנו, אך הרגע חזרתי מ… סרט. חובה עלייך לצפות בו. את תמותי עליו. לבנה המליצה ואני פעלתי על פיה. אחר הצהריים בכפר עם מרגריט. אולי עוד השבוע אעשה כעצת אהוד פדרמן וארד מביתי ימינה לים. איזה חברים טובים יש לי כאן.
אם נגעת בענין הבננים והבננות, אני חושב שבשל הבדלים מולדים או נרכשים בצרכים רגשיים, נוצר לרוב גם הבדל באופי החברויות. לגברים יש יותר חברים לעשייה משותפת ( ראי ערך : עשה לך חבר) – חבר לנשק, חבר ללימודים, חבר לעבודה, חבר לפעילות ספורטיבית, חבר לעט,חבר לטיול וכו'.
מתוך התבוננות סביבי במדגם קטן ואולי לא מיצג של חברויות נשיות, נראה לי שהן יותר אינטנסיביות במהותן ומבוססות יותר על שיחות מאשר על עשייה משותפת (בהתאם, אפשר לשנות את האימרה ל'דברי לך חברה').
אשר לחברויות בין גברים לנשים, לפחות בסביבת חיי הבורגנית הטרוסקסואלית, הן נדירות והסיבה לכך היא שקשה לנקותן מהקשרים של משיכה מינית והתנגשות עם קנאה במסגרת הזוגית.
כל מילה שלך בסלע, לתחושתי. זה מכבר אף אני קלטתי וחוויתי שעיקרה של חברות בעשייה משותפת, ובלבד שתוצאותיה חיוביות. כמו בזוגיות ממ. מה שמחזיק באמת קשר והופך אותו עשיר זוהי באמת עשייה. דיבורים דינם לכלות את הנפש מרגע מסוים יותר מאשר להעשיר. כמה כבר אפשר לחטט ולדבר ולדסקס ולהפריע במילים את מהלכי החיים האישיים?! אולי נעשיתי גבר-גבר? תודה על תגובתך מרחיב הדעת ואף מחזקת את שחשה הדוברת זה מכבר.
ענת היקרה. יש לי נטייה להסתבך במחשבות בעיקר על נושאים חשובים כגון זה שהעלית כאן, ולא תמיד זה טוב לי, לכן לא הגבתי קודם. אך קראתי באהבה וגם הנהנתי. ובגדול בלי להסתבך אני מסכימה עם יעל ישראל שאמרה משהו בנוסח לכול זמן ועת לכל חפץ 🙂
תגובתך, לי, חשובה לי תמיד גם כשאת שותקת… יפה שתיקה שבהנהון.
כל כך כיף להתקבל אצלך תמיד בזרועות פתוחות {}
אגב, לעריכת הבלוג שלי אני לא מצליחה להיכנס… מישהו נתקל באותה בעיה?
לי, אני נתקלת בהרבה בעיות באתר. לפעמים לוקח המון זמן עד שמשהו נפתח.
תודה תלמה 🙂
התגובה היא של סיגל. המערכת החדשה כה משוכללת עד שסיגל לא יכולה להגיב באופן הרגיל, ואני לא יכולה למחוק את שמי ולכתוב את סיגל במקומי..
ואלו מילותייך סיגל היקרה
הי ענת, מזל שיש לי את המייל שלך כיוון שגם הודעות מייל דרך הבננות אינן פועלות ונענית להצעתך להגיב לך באופן זה:)
אם כך לנושא החברות שהעלית ובהתייחס לתגובות יצא לי לחשוב די הרבה על כך במיוחד לאור שינויים עמוקים שעברו חיי לאחרונה במיוחד בתחום זה.
למדתי המון והנה חלק מתובנותיי. חברים אינם חברי נצח, החבר היחיד שיהיה איתי לנצח הוא אני ולכן צריכה להיות הכי קשובה והכי נאמנה לי שיכולה. שאר בני האדם שקראתי להם חברים לאורך החיים, באו והלכו ומעולם לא נשארו ליותר מהזמן שהיו כנראה אמורים. בילדותי החלפתי עם הוריי המון מקומות מגורים, נהגתי לחשוב שזה "דפק" אצלי משהו אולם אני יודעת היום שזה בנה אצלי את היכולת לשחרר קשרים בקלות. חברים וחברות אני תמיד אוהבת מאוד ולפעמים נשארת עם אי ההבנה לגבי למה זה נגמר. מכאן למדתי שהחיבור נוצר בשביל משהו וכשהמשהו הזה מיצה את עצמו אז זהו. מצחיק אבל היום כשהכנתי ארוחת צהריים לילדיי, נזכרתי בחברה מאוד מיוחדת שהייתה שכנה שלי לשנתיים כשנולד בני הבכור ולאחר מכן עברתי דירה והקשר נותק, "מעניין מה קורה איתה" חשבתי לעצמי בגעגוע קל ואז סכמתי לעצמי, שממנה למדתי להכין קובות ברוטב דלעת ולשטוף רצפה באופן יסודי. נכון שלמדתי זאת במהירות אבל מכיוון שנשארתי לגור שם שנתיים, היה מן בונוס חברות נעימה של שנתיים. לולא למדתי בשנתיים את מה שהייתי אמורה , מאמינה שהקשר היה נמשך גם אחרי מעבר הדירה.
כמובן שלקחתי דגמא קצת מצחיקה, וכמובן שקשרים בין אנשים הם לא רק בקשר של רכישת ידע בעבודות בית:|) אבל התאוריה הזאת עובדת עבורי לגמרי. תמיד רואה את הסיבה לחיבור שלי עם אנשים ותמיד בוחנת מה האדם עבורי ומה אני עבורו ולרוב מצליחה לראות. גם אם לא ברגע הנוכחי של החברות, אז בדיעבד.
ומתוך תאוריה זו, מאמינה שאלו שיש להם חברי נצח, הם פשוט שם מתוך אמונה שונה משלי, הם ממשיכים להיות בקשרים ובאהבה ובעזרה הדדית או בכל דרך אחרת שעובדת עבורם מהסיבות שלהם, אולי מהסיבה שהם פוחדים להיות לבד. (גם האדם וגם החבר נצח שלו), אולי מהסיבה שהם לא מסתדרים על לשחרר (גם האדם וגם החבר שלו) וכך נוצרים צמדים או חבורות של אנשים מאותו סוג ונבנות עליהם תאוריות שחברות היא לנצח ואהבה היא לנצח, וכל מיני כאלה ודומים. מכיוון שאצלי זה שונה, ברור שאני "יושבת" על תאוריה שונה ומכירה אנשים מאותו עולם אמונות שבניתי לי מתוך נסיון חיי.
זהו להפעם, קצת ארוך ומעט לא מאורגן, אבל הנושא שהעלית מרתק בעיניי והיה לי חבל לא להשמיע את הצד שלי.
לגבי החברויות הוירטואליות, זה כבר נושא לעוד תגובה שלי ואם אמשיך לשבת ליד המחשב, הרוטב של הקובות עלול להתאדות כמו התגובות שלי בבננות.
אז לסיום, אבקש שתמסרי לאבנר ולתלמה שאין לי דרך להגיב אצלם, גם לא במייל של הבננות, ונשיקות,
סיגל.