הרומן שלי עם הרומן שלי

המשורר הנפלא משה יצחקי חגג לי כאן אתמול יום הולדת יחיד ומיוחד. איש מעולם לא חגג לי כך, כשלראשי זר עשוי ממילות שיר כה יפה. אז קודם כול תודה, משה, לך ולכל מי שהגיע למסיבה ובירך והרים אותי על כיסא…

 אתמול כמעט באותו זמן שבו החלה המסיבה לכבודי במטע חגגתי בחשאי עוד יום הולדת – יום הולדת ראשון לרומן החדש שלי. לא, הוא עדיין לא על המדפים. כשיגיע לשם יהיה זה כיום הולדת השלושה-עשר שלו – כבר מצווה, עלייה לתורה/מדף הספרים לעיני קהל אוהב ורב (כך אני מקווה). רק זאת שאתמול הושלם בניין הרומן (סופר=אדריכל+בנאים עד האחרון שבהם). הוא עומד, תודה לאל. נושם בכוחות עצמו. ופה ושם אפילו מחייך אלי (מקווה שזו לא סתם עווית עצבית שרירותית). הוא עדיין לא קורא לי "אמא" כי מעכשיו יהיה עלי לחתל אותו – לשייף, לחתוך פה קטע, להוסיף עוד משפט, ללמד אותו לדבר זורם, הכי הכי זורם – כדי שכל רואיו ייסחפו בו הכי קל, הכי מהנה כיציר מוגמר. כל זאת בלי דעת קהל  המוזמנים עד כמה עמל ויזע הושקע בחתן הצעיר כדי שייראה כמו בן אדם בוגר לכל דבר ובמיטב אונו בכל מובן.

 שבועות ארוכים תכננתי לכתוב את הפוסט הזה כדי לשתף בתהליך יצירה שהוא בעיני קשה ביותר – כתיבת רומן. רציתי לשתף בעיקר כדי לעורר רצון בבננות/בננים כותבי פרוזה (סיפור, נובלה, רומן) לשתף ולתאר איך זה אצלם. מסקרן אותי מאוד לדעת זאת.

 תוך כדי ההתייחדות בדלת אמות, בת השנתיים ברוטו, עם מפעל הקמת הרומן נזכרתי בווידוי פומבי של אחת הסופרות הנחשבות בארצנו. היא סיפרה איך תוך כדי כתיבת הרומן שלה היא פרצה לא אחת בבכי. חלק מנערכַי מספרים על תשוקת כתיבה שוצפת שמביאה אותם אל המחשב להנחית עליו עשרים-שלושים עמודים ב"מכה" מענגת, אין עונג גדול מזה בשבילם. לי לא קרה לא זה ולא זה.

 במהלך החודשים האחרונים עלו בי שני דימויים לתאר את מלאכת יצירת הרומן שלי, ששמו הזמני "יומנה של אישה מודרנית". בניית זוגיות ולהבדיל, או שלא, טיפוס על הר. על הר מעודי לא טיפסתי (בעצם העפלתי על החרמון, אבל באמצעות הרכבל). בניית זוגיות היא לא הצד החזק שלי חרף רצוני העז כל חיי להצליח בכך. בשני אלה – טיפוס על הר ובניית זוגיות – מדובר בשני כישורים שלי כנראה אין. הביוגרפיה האישית שלי מעידה על כך, לפחות עד כה. דרושים כאן ידע מושכל הרבה יותר מרגש ותשוקה, עצבי ברזל להיטיב לחצות בשקט מכשולים ומשברים. כוח פיזי וחסינות נפשית שתאפשר הגעה לפסגה לאחר טיפוס ממושך ומתיש (חגיגת עשרים שנות נישואין היא פסגה המעוררת בי קנאה עזה). אני משוררת בנשמתי. הרגש והמילים הם העיקר אצלי – והכול דחוס, צפוף, מבקש ללכוד הכול בכמה שורות, להתפעם כל הזמן. הכול יכול לקום או ליפול בעבור מילה מיותרת, שורה כושלת.

 בקיצור, מטבעי אין לי את אורך הנשימה לא לטיפוס על הר, לא לזוגיות של שנים ולא לכתיבת רומן.

 אז למה פצחתי בכתיבתו של זה החדש, שמאחוריו יש כבר שניים על המדף (בעצם הקודמים הם משהו בין נובלות לרומן קצר. הפעם מדובר ברומן לא קצר כלל)? כי הרומן מאפשר רוחב יריעה לבטא את עולמו של היוצר. כך בעיני. יש עוד דברים, אבל לא אכנס אליהם כאן. מה שציינתי הוא הגרעין, הכוח או הדחף המניע.

 אלא מה, כשאדם בעל נפש משורר מבקש לכתוב רומן הוא ניצב בפני אתגר קשה שבעתיים משל כל פרוזאיקון מבטן ומלידה. אי פעם עבדתי לצד הסופר יהושע קנז בעיתון הארץ. הוא סיפר שלפני שהוא מעלה שורה כתובה אחת, כל הרומן כבר מצוי בראשו ולא רק בו. עשרות כרטיסיות כבר יש לו ובהן מתואר כל שלב של הטיפוס על ההר. אצלי זה אחרת לגמרי. יש לי שורת פתיחה שבוערת בעצמותי ורעיון כללי. וכשאני כותבת, הרומן זורם איתי באותה מידה שאני זורמת איתו. אנחנו מפתיעים ומופתעים זה מזה באותה המידה. רק שבאין תכנון מוקדם, כאשר אין ציוד עזר לטיפוס על ההר – יתדות, חבלים וכו' – יש לא מעט פחד מלחצות ולכבוש עוד זיז ועוד סלע, לעקוף עוד מכשול בלתי צפוי. והעיקר – לא לעצור! לא לאבד תנופה! כי כתיבת פרוזה של משוררת מונעת בעיקרה – אין מה לעשות – מזרימת נחלי הלב הגועשים. שום קטע לא נכתב רק מתוך האיבר המופלא הזה שנקרא מוח.

 אז אתמול כבשתי את ההר. עמדתי על פסגתו בפעם הראשונה והבטתי למטה בחדווה זמנית. עשיתי זאת! ולמה זמנית? כי מהיום אפצח במלאכת עריכת מסלול הטיפוס על ההר שכבשתי. גם זאת לא מלאכה קלי קלות כשמדובר ביוצרת-משוררת-עורכת-פרוזאיקונית. כי התובענות היא גדולה מאוד. כל מילה חייבת להיות במקום. אסור שתהיה מילה מיותרת. וכן, גם מוזיקליות חייבת להיות. ליצור כל זאת על פני 300 עמודים מלאי טקסט, לא קל בכלל הדבר. אבל יחסית למה שעברתי עד כה זה הכי מהנה.

 ולסיכום הדברים הכה קצרים האלה יחסית לרומן שלם שעשוי היה להיכתב בנושא המרתק הזה בעיני – כתיבת רומן –  אומר שבעיני להיות משורר זה כמו להיות אצן למרחקים קצרים. פרוזאיקון הוא רץ מרתון. וגם אם יש משוררים הטוענים כי הם כותבים את שיריהם על פני חודשים ואף שנים – הרי שאין כתיבת שלושים שורות שיר ככתיבת שלושים עמודי פרוזה. ועדיין לא נגעתי כלל בנושא נורא ארצי ומציאותי ו"גשמי" – ההתפנות הנדרשת מכל שאר עיסוקי היומיום התובעניים כדי להיכנס לחדר הניתוחים (כהגדרת העורכת שלי, הסופרת לילי פרי), ובשקט סטרילי לברוא עוד עמוד ועוד אחד למען בריאתו השלמה בבוא היום של היקר לנו מכול (מלבד ילדינו. תאמינו לי, גידול ילדים קשה ככל שיהיה הינו קל לעומת יצירת רומן).

 כולי תקווה שבבוא יום הבר מצווה של הרומן שלי יחגגו אותו ואיתו הקוראים בו בנשימה סחופה ובשמחה מלאה, בלי להרגיש (זהו התנאי החשוב מכול) עד כמה לא קל ופשוט היה להביא את הנער הזה עד למעמד החגיגי הרם.

 ואקנח באזכור תקוותי שיימצאו חברים למטע, כותבי פרוזה, שיסגירו מעט מאחורי הקלעים שלהם, מחדרי הניתוח שלהם, כדי שלא ארגיש/נרגיש לבד. השהייה לבד לבד בחדר הניתוחים ימים על ימים על שנים, אגב, אף היא עלולה לא אחת להפיל את המעפיל לתהום…