שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
לפני יומיים פרסמתי את השיר "למתחזה לאיכר" שהייתי שמחה מאוד אלמלא היה נכתב. חשפתי בו יותר מטפחיים אישיים של מצב לא קל שאני נתונה בו. מסיבותי האישיות החלטתי למחוק אותו על שלל תגובותיו שחיזקו את רוחי. ועל כך תודותי.
שמחתי בתגובות, כי הן חיזקו את תחושתי זה שנים באשר למהי "אהבה", מהי "רומנטיקה" מהי "אינטימיות". רוב חיי הבוגרים, עיקר האנרגיות הנפשיות שלי מצויות שם, בערוצים הפנימיים הללו. אלו מבחינתי ערוצים ראשיים לתיעול והכוונה של הרבה מאוד אנרגיות המגיעות למישורים ולתחומי חיים אחרים – גם מקצועיים/קרייריסטיים.
"רומנטיקה" היא בשבילי מילה שמאחוריה מפעל שלם של חיים פנימיים. חיי נפש חשופים שאדם אחד מוסר לאחר. יש שמוסרים פחות ויש שמוסרים יותר. יש ששומרים על עצמם פחות ויש שמיטיבים יותר בשמירתם על עצמם. זו בעצם תמצית אנלוגית לאיך כל אחד צועד את מסע חייו בין אנשים בכלל. יש שעות של חסד שעיקרן הרמוניה בין שתי נשמות. ואינטימיות. שתי אלו – הרמוניה ואינטימיות – מכונות אהבה. אהבה היא המילה הכי בנאלית שיש. מאחוריה מוצפן אוקיינוס אינדיבידואלי ובלתי ניתן ללכידה.
בסופו של יום אם מתחייב ניתוק, נשאלת שאלה ברמה הכי הכי אנושית, של יחסי אנוש גרידא. כי אינטימיות אינה בעצם אהבה, כי אם הזדמנות או החמצה של היחשפות הכי גדולה של מי שהיננו, של מרכיבי אישיותנו. אינטראקציה כמראָה. כמיקרוקוסמוס למידת האמפתיה שבנו, למידת האנוכיות שבנו, למידת יכולתנו להעניק, למידת יכולתנו לקבל. הכול נבחן ונחשף בתנאי מעבדה תחת מיקרוסקופ שאין חד ומשוכלל ממנו.
ואם בסופו של יום אחד העכברים מת, נקווה בשבילו שלמד את השיעור. כי שיעור חדש חשוב ויקר יותר ממיליון שירים. שיעור חדש הוא החיים שהם יקרים יותר מכול ומלמדים יותר משכל שיר יכול ללמד – איך למלא את המילים "אהבה" "רומנטיקה" "אינטימיות" בתוכן אנושי מיטבי. מפעל חיים שאין חשוב ממנו.
ולי עצמי, שלא נפרדת לעולם מאנשים שחוברו לנשמתי, יש דרך לתקן את יחסי האנושיים איתם גם כשהמרחק הוא בין שמים לארץ. לנשמה אין מקום ממשי, אבל היא הקובעת את הממשות האנושית כולה.
לא נפרדת
מנפטרי כדרך הבשר.
לא מקפיאה. לא מפשירה.
לא מכשירה לעיכול
רוח שאינה מקלקלת טעם
חיים פטורים מחובת תשלום
בעבור קילו או שניים
של אהבה תלויה על אנקול.
השיר מעולה, ענת יקירה. דימויים חזקים ביותר.
את הדברים אצטרך לקרוא עוד כמה פעמים. כרגע, אולי בניגוד לרוח הדברים שרצית להביא, הם בעיקר מאד מעציבים אותי. אולי אפילו יותר אחרי שקוראים את השיר.
הכי הכי מקווה שאת בטוב.
לנשמה אין מקום ממשי ,אבל היא הקובעת את ממשות החיים כולם
צודקת ענת
ההגיגים האישיים שבהם שיתפת
נוגעים בחיי כולנו, אין אחד שלא חווה או חשב על כל אלה בנקודת זמן כזאת או אחרת בחייו או כל הזמן.
אינטימיות ,שתוף וכבוד הדדי הם "מאסט" בהוויה החמקמקה הזאת הנקראת אהבה, משהו להאחז בו
בלי אלה אין כלום.
והשיר יפה ולכיד בשדה הדימויים שלו.
שמחה שאת כאן ,ענת יקרה ,
שיהיו ימים יותר קלילים
ונקיים
מעתה והלאה
לכולנו
איריס וחנה היקרות לי לא נותר לי אלא לומר מילה אחת כתגובה – אמן.
הי ענת, אהבתי את "אהבה היא המילה הכי בנאלית שיש. מאחוריה מוצפן אוקיינוס אינדיבידואלי ובלתי ניתן ללכידה."
גם אני אזדקק לקריאות נוספות של השיר. השורה המסיימת, "אהבה תלויה על אנקול" יפה ועצובה.
קחי את זמנך לקרוא את שירי, כי אולי זה יבטיח שתהיי ממשית יותר במסיבה הספרותית סביב השעון שמתרחשת כאן, ונוכל לחדש ימינו כקדם (את ואני) ולו באופן וירטואלי. ולבושתי מצאתי עצמי נדרשת גם בשיר זה למילה הכה בנאלית ועוד בשורה האחרונה – אהבה – כי לפעמים היא אומרת הכול ואין בלתה. תחי הבנליה המקורית בחיי כל אחת ואחד – גם את ואני. הידד.
כמובן שמרוב נרגשות על הופעתך, לילך, שכחתי לציין את שמי בתגובתי לך שמעלה.
לאהוב את עצמנו דרך השני-זאת לא אהבה.
ולדאבוני,כולם שוגים בזה.
הדרך היא לאהוב את עצמנו דרך עצמנו
אבל בפירוש לקבל חיזוק סביבתי אינטימי. מה לא בסדר בזה? אנחנו לא אלטוריסטים, גם ובעיקר לא ביחסי קרבה. וזה אנושי בבסיסו הבריא דווקא.
אנחנו לא אלרואיסטים… סליחה על טעות ההקלדה
אלרואיסטים???
לדקדקן – אלטרואיזם!
עוררת בי הרבה מחשבה, בשירייך ובכלל.
בניגוד למתחזה לאיכר שלך, אני מעריכה מאוד את האנשים בחיי על יכולתם לקחת אחריות, גם כשמעשיהם אולי לא השביעו רצון.
ולגבי אי ההיפרדות, אני מזדהה וגם נזכרת בשורה יפהפייה משל אלישבע גרינבאום ז"ל, מקווה שאני מצטטת נכון מזיכרון: "אישה שרבים כל כך נכנסו לתוכה/ ואיש מעולם לא יצא".
היי בטוב, ענת החכמה. שתִקני חוכמה לא בייסורים. 🙂
שורתה של אלישבע גרינבאום היא פנינית בדיוקה ובברק שלה, לי. וחוכמת הלב נקנית בייסורים. אין כנראה דרך אחרת לרכוש אותה. רק שיש שלב בחיים שבו כדאי בעיקר להינות מהמוצרים. אני כבר כמעט שם. ומאחלת זאת לכל אוהבי ואהובי, ואת ביניהם, גם אם עתה לכאורה בלבד אנחנו עדיין בעיקר "וירטואליות" זו לזו.
תודה ענת היקרה… ואני רוצה לחשוב שאפשר ללמוד גם מטוב, בעיקר אם מתמקדים ומפנים תשומת לב. {}
טוב הוא תיקון ענק, ובלבד שמזהים אותו. לי. אני גם שם… רק שעכשיו יש גם חוכמת הלב גם ניסיון וגם פרספקטיבה ובעיקר כוח פנימי ותחושה של "מגיע לי הרווחתי זאת ביושר".
ענת, גישה כנה ואופטימית כמו שלך היא כלי עבודה בכל תחום. יתרונו של זר פרחים רענן על תכשיט מוגמר. והשיר היפה שלך מלא תנופה
"זר פרחים רענן על תכשיט מוגמר". אני אכן אופטימיות מאוד מלידתי, ולנוכח מילותיך נועם אני בהמתנה דרוכה ובאוםטימיות שלמה לגבי זר הפרחים המלא שלך. ממתינה. הספירה לאחור בעיצומה.
יגיעו הפרחים, או לפחות הצמחים. אגב פרחים, השבוע בדרך לעבודה ראיתי על הכביש שטיח של פריחה אדומה שנשרה מהעץ, וזה היה מונח שם כממה ימים, לשמח את הנהגים (של האופניים לפחות) עד שראש העיר המהולל החליט שצריך לנקות את הכביש ושלח את הפועלים שלו לפזר במפוח את הפרחים כדי שנוכל לשוב וליהנות מן האפרוריות שאנחנו רגילים לה כל כך במחוזותינו. עכשיו הכביש נקי.