רשמים צעירים מביקור בתערוכת וקסמן

אתמול בצהריים שאלתי את בתי הבכורה, תמר שם אור, אם היא רוצה להצטרף אלי לפתיחת התערוכה של ידידי האהוב יוסי וקסמן. תמר היא בת 21, אמנית בזכות עצמה, שחקנית תאבת תרבות ואמנות. זה מכבר היא שבה  משהות חניכה בת חודשיים בניו יורק, ולא שבעה מלספר על תערוכות מדהימות שבהן ביקרה ועל הצגות נפלאות. החלטתי להעשיר אותה מטעמי בעוד חוויה – הפעם ישראלית למהדרין.

 עברנו שעה ארוכה מציור אחד של יוסי למשנהו. כשיצאנו גמלה בי החלטה לכתוב פוסט שיתאר רשמים מהתערוכה, כדי לשתף בהם ולעודד צפייה המונית. כיוון שחשדתי בעצמי שאני משוחדת רגשית באהבה והערכה אפריוריות ליוסי, עלה בי רעיון לתחקר את תמר ולהביא את רשמיה הבתוליים. בלילה גיליתי שאיריס קובליו "גנבה" לי את רעיון הפוסט. בכל מקרה אחר של "גניבת" רעיון הייתי מצטערת – לא הפעם. להפך. בבוקר ראיתי שגם יוסי העלה פוסט בעניין התערוכה. כמעט ויתרתי על רצוני הראשוני מאמש. החלטתי שלא. לא תמיד כל המוסיף גורע.

 אז הנה, כה אמרה תמר על תערוכתך, יוסי וקסמן הצייר, שדרכינו נפגשו לראשונה בהיותך סופר ברוך כישרון מילולי ועתיר דמיון.

"הציורים של יוסי ממכרים ממש. התחושה היא שיש המון עומק מעבר למה שקולטים בהתבוננות ראשונה. אנחנו מתמכרים בדרך כלל לדברים שגורמים לנו טלטלה רגשית. משהו חד ממדי הוא בדרך כלל שטחי. אותו די לראות פעם אחת למען תחושת הסיפוק. הציורים הללו נועדו בעיקר לאנשים שיש להם מסה גדולה מאוד של רגשות. אבל גם אנשים שלא מחוברים יותר מדי לצד הרגשי שלהם לא יוכלו להתעלם מהטלטלה הראשונית שהציורים האלה יגרמו לה. אנשים רגשיים צפויים להיות מסוגלים יותר להכיל.

חלק חשוב בעשייה אמנותית תופסת הטכניקה. פה הטכניקה משתלבת מדהים עם הרגש ועם הרעיון הקונספטואלי. כמו בשיר שבו המצלול תואם את הרעיון. בציורים של יוסי כל משיחת מכחול תואמת את הרעיונות הרגשיים הקונספטואליים שעומדים מאחוריהם.

 מדהים שהחוויה הראשונית היא חוויה של אימה, אבל בהתבוננות נוספות מגלים דברים שונים בתכלית. נוצר דיסוננס חזק מאוד בין שתי תחושות – רחמים לצד אימה. זה מעורר למחשבה שכשפוגשים הרבה רוע, אם משנים את זווית הראייה אפשר לחשוף את הפגיעות שיש מאחורי גורם הרוע.

כל משיחת מכחול של יוסי מובילה לקליימקס. כל משיחת מכחול היא שיא לעצמו שנוצר בדם הלב.

ציור שלא כמו צילום וידיאו, למשל, מעביר הבעת פנים אחת. להעביר מבע עיניים שיכול להתפרש בכמה פרשנויות הפוכות זו מזו זה סוג של גאונות.

 יוסי מעביר בציורים שלו כאילו בו זמנית גם שיקוף של מציאות וגם את הפרשנות שלו לאותה מציאות.

התחושה היא שלטבע יש המון המון כוח, ומצד שני יש גם חוסר האונים כי הוא תלוי בנו, בני האדם. אנחנו שולטים בטבע. למשל, מלחמת השליטה הקדמונית של החיות בצד זה שהן פוחדות פחד מוות מאיתנו – בני האדם המשמידים. בתמונה של האישה והזאבים, למשל, מבע העיניים של החיות גם מאיים וגם מיוסר. האישה מאוד דומה לחיה ברוע שבה, בכיעור ובחוזק. יוסי מבטא בהרבה ציורים שלו מלחמה בין החיה לאדם וגם זהות ביניהם.

 מלחמת הזהות!"

 בערב אמרה פתאום תמר: "את יודעת, אמא, הציורים של יוסי לא עוזבים אותי."

 אכן, לא עוזבים. ואנחנו לא נעזוב אותם. בהזדמנות הראשונה, יוסי, לאחר שוך החגיגה המטלטלת שלך, נגיע בנחת לראות את הציורים בנחלה הטבעית שלהם בעין הוד.