כזה ראה וקדש

קראתי הבוקר את הפוסט של יעל ישראל, ומכיוון שהוא חסום לתגובות ובגלל חיוניות נושאו – ולו בעיני – חרף טריותי במטע הבננות, אך לא בסיבוב הזה בעולם הזה, אני מוצאת נחיצות פנימית עמוקה לציין:

א.   למקרא כל סעיף בפוסט החשוב של יעל, אמרתי לעצמי מיידית – ראש ולב – כזה ראה וקדש. לא רק בבלוגיה, שהיא מעין מיקרוקוסמוס אנושי למאקרו שאינו תמיד במיטבו. אך לשם כך נועד המושג החשוב מכול – בעיני – תיקון! כל הזמן ובכל מקום ושל כל אחד ואחד למען האחד והכולם יחד.

ב.    נהוג לחשוב שהרעלת אווירה בסלון, במטבח, בחדר המיטות או באוויר הפתוח יוצרת עניין, סערה, גירוי חושי. בקיצור, חיים מעניינים. זוהי, לדעתי, לגיטימציה מעוותת של מעוּותי נשמה לעיוותי נשמתם. אפשר ורצוי ואפילו אין קל מלייחל לגן עדן עלי אדמות. כשאיפה פנימית אישית, כמצפן, צפון ומגדלור.

ג.     הסתייגות אחת היתה לי ממה שכתבה יעל, וממקום אישי שלי. עניין הבעת הביקורת. לתחושתי ולדעתי, אנשים שמפרסמים דברים משלהם – גם אם הם מוסרים אותם לעיון של חבר – מצפים לתגובה, למשוב. נכון, לא נעים לקבל ביקורת. יחד עם זאת, ובלי להתעכב עיכוב סרק מעכב על המונח ביקורת בונה – כפשוטה יש בהחלט דבר כזה, והיא חיונית ביותר. לא אחת הרבה יותר מדברי שבח. רק זאת שעל המבקר לזכור להיות אמפתי לרגישותו הרבה של המבוקר, שכתיבתו היא דם לבו, קודש הקודשים של נשמתו. כמו כן, עליו לדעת את מידת חשיבותו העצומה כמבקר. עליו לראות עצמו מראה למבוקר. מראה ממורקת לעצמה – אך תמיד בעירבון מוגבל. כידוע, אין מראה שלמה לעצמה, וכל מראה תחומה במידותיה. כך גם כל יצירה המבקשת – תמיד מבקשת – להיות שלמה לעצמה. וכל המסייע לה להיות כזו – הוא בחזקת מתנה.

ד.     לפעמים הערת-תיקון אחת ובמקומה של קורא – כל קורא – שווה זהב ליוצר. אז למה לא להסתייע? ובלבד שהכול בטוב, מרוח טובה ומנפש חפצה.