תמונת מחזור

השבוע שוב התכנסו בני המחזור שלי מ"תיכון חדש" ושוב הייתי בדילמה. ללכת או שוב להימנע. הקשבתי לבטן, כהרגלי בעתות כאלה, והיא אמרה חד משמעית: לא! רק שהבטן לא תמיד ממציאה הסבר לתשובותיה הנחרצות תמיד (כך אצלי לפחות). ברבות ימי למדתי להסתפק בקולה מבלי להידרש לנימוק – בכל אופן לא בהכרח מיידי. יגיע – טוב. לא יגיע – לא נורא. העיקר שייעשה המעשה הנכון לי. ואין כמו קול הבטן לנווט אל הנכון.

 אתמול, במהלך היום, פורסמו בפייסבוק תמונות מהחגיגה שנערכה בביתה של בת כיתתי. הבטתי מרותקת ומזועזעת בתצלומים, בקלסתרונים של קורבנות העבריין הנורא ששמו "השעון הביולוגי"!

 אלוהים, זעקתי לעצמי ללא קול, איך הם השתנו! חלק מתלמידי מחזורי בתיכון בכלל לא זוהו על ידי. אחרים כאילו עברו מטמורפוזה. תווי הפנים בהיותם נערים ונערות ניבטו מבעד למסכת המבוגר/ת – ולא לטובתו/ה.

 ואז שאלתי את עצמי – האם זה מה שעבר עלי ואינני יודעת?

 ומכאן המראתי אל שאלה מעין הגותית – האם כשאדם מביט בעצמו יומיום במראת הבית שלו, נחסכת ממנו הכרת עצמו/השתנותו כפי שהיא באמת וכאמת לאמיתה?

 ואם כך, אם איכשהו טבעו של היומיום מגן עלינו מפני עצמנו, למה הכמיהה הזאת למפגשי מחזור שיש בהם אפילו משהו… מזוכיסטי?!

 למה מזוכיסטי? פשוט כי זה כואב. כואב לראות ככה עין בעין, ועוד באמצעות או על גב מסה אנושית קריטית, איך כבר איננו רעננים ופורחים. חרב הזמן אינה פוסחת על מראנו. אין סיכוי שתפסח. אין מפלט.

 כשאינני רואה זאת – אני עלמה נצחית. מוטב כך.

תמונת מחזור

 נַעֲרֵי הַמַּחְזוֹר פָּרְצוּ 

מִתּוֹךְ כְּלוּב הַזִּכָּרוֹן.

רָאִיתִי בִּפְנֵיהֶם הַקָּשׁוֹת

לְזִהוּי  אֶת פָּנַי  שֶׁשֻּׁנּוּ

כְּאִלּוּ בְּאַחַת, אֶת חַיַּי

שֶׁחָלְפוּ כְּבֶן לַיְלָה

בְּעֵת שֵׁנָה עֲמֻקָּה

וַחֲלִימָה עַל צִפּוֹרֵי נוֹד

נוֹדְדוֹת בֵּין הָעוֹנוֹת

לְלֹא מִדְרָךְ לְרַגְלֵיהֶן

לְמַעַן לֹא יִנְחֲתוּ

וְלֹא יַמְרִיאוּ עוֹד.

רָאִיתִי בְּרַעַד 

אֶת נַעֲרֵי הַמַּחְזוֹר

כְּשֶׁהִשַּׁבְתִּים  אֶחָד אֶחָד

לִכְלוּב הַזִּכָּרוֹן

שֶׁיִּנָּעֵל לָעַד.