בננות - בלוגים / / תמונת מחזור
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

תמונת מחזור

 

 

השבוע שוב התכנסו בני המחזור שלי מ"תיכון חדש" ושוב הייתי בדילמה. ללכת או שוב להימנע. הקשבתי לבטן, כהרגלי בעתות כאלה, והיא אמרה חד משמעית: לא! רק שהבטן לא תמיד ממציאה הסבר לתשובותיה הנחרצות תמיד (כך אצלי לפחות). ברבות ימי למדתי להסתפק בקולה מבלי להידרש לנימוק – בכל אופן לא בהכרח מיידי. יגיע – טוב. לא יגיע – לא נורא. העיקר שייעשה המעשה הנכון לי. ואין כמו קול הבטן לנווט אל הנכון.

 אתמול, במהלך היום, פורסמו בפייסבוק תמונות מהחגיגה שנערכה בביתה של בת כיתתי. הבטתי מרותקת ומזועזעת בתצלומים, בקלסתרונים של קורבנות העבריין הנורא ששמו "השעון הביולוגי"!

 אלוהים, זעקתי לעצמי ללא קול, איך הם השתנו! חלק מתלמידי מחזורי בתיכון בכלל לא זוהו על ידי. אחרים כאילו עברו מטמורפוזה. תווי הפנים בהיותם נערים ונערות ניבטו מבעד למסכת המבוגר/ת – ולא לטובתו/ה.

 ואז שאלתי את עצמי – האם זה מה שעבר עלי ואינני יודעת?

 ומכאן המראתי אל שאלה מעין הגותית – האם כשאדם מביט בעצמו יומיום במראת הבית שלו, נחסכת ממנו הכרת עצמו/השתנותו כפי שהיא באמת וכאמת לאמיתה?

 ואם כך, אם איכשהו טבעו של היומיום מגן עלינו מפני עצמנו, למה הכמיהה הזאת למפגשי מחזור שיש בהם אפילו משהו… מזוכיסטי?!

 למה מזוכיסטי? פשוט כי זה כואב. כואב לראות ככה עין בעין, ועוד באמצעות או על גב מסה אנושית קריטית, איך כבר איננו רעננים ופורחים. חרב הזמן אינה פוסחת על מראנו. אין סיכוי שתפסח. אין מפלט.

 כשאינני רואה זאת – אני עלמה נצחית. מוטב כך.

 

תמונת מחזור

 

 נַעֲרֵי הַמַּחְזוֹר פָּרְצוּ 

מִתּוֹךְ כְּלוּב הַזִּכָּרוֹן.

רָאִיתִי בִּפְנֵיהֶם הַקָּשׁוֹת

לְזִהוּי  אֶת פָּנַי  שֶׁשֻּׁנּוּ

כְּאִלּוּ בְּאַחַת, אֶת חַיַּי

שֶׁחָלְפוּ כְּבֶן לַיְלָה

בְּעֵת שֵׁנָה עֲמֻקָּה

וַחֲלִימָה עַל צִפּוֹרֵי נוֹד

נוֹדְדוֹת בֵּין הָעוֹנוֹת

לְלֹא מִדְרָךְ לְרַגְלֵיהֶן

לְמַעַן לֹא יִנְחֲתוּ

וְלֹא יַמְרִיאוּ עוֹד.

רָאִיתִי בְּרַעַד 

אֶת נַעֲרֵי הַמַּחְזוֹר

כְּשֶׁהִשַּׁבְתִּים  אֶחָד אֶחָד

לִכְלוּב הַזִּכָּרוֹן

שֶׁיִּנָּעֵל לָעַד.

 

 

 

8 תגובות

  1. ענת, אני מבינה אותך לגמרי. זה המחיר של פגישת המחזור. אולם יש לה גם רווח גדול (ואני חוויתי על עצמי) – לגלות לך ולהם את מי שבאמת היית אז. בעיני זו חוויה של הכרות ישנה-חדשה שמוסיפה חתיכה לפאזל של מי שאני היום…

    • את באמת הרווחת מפגישת המחזור! בעיקרון ולשמחתי השתחררתי לחלוטין או כמעט מהדחף הלא בריא (לי לפחות) להראות או להוכיח מי אני… בעיקר לא כנגד חבורת אנשים שמעולם לא התחברתי עם איש מהם על באמת. פשוט ישבנו יחד באותה כיתה או באותו מחזור של חגיגות לאומיות. אינני מחפשת חברויות חדשות מתוך עברי. אז מדובר בדרך כלל וברוב המקרים, לתחושתי, בהתחברות חד פעמית! מביכה! ועלי לציין שמאוד מאוד אהבתי את לימודי בתיכון חדש! אין קשר בין זה לבין רצון שלי, למשל, לחזור לערב אחד לאחור. אני בכלל נגד לחזור לאחור. ולו שנייה. כך כל חיי וזה הכוח שלי:)

  2. אומי לייסנר

    אני זוכרת אותה הרגשה בנסיבות דומות וגם כתבתי כאן איפשהו את התחושה הזאת של האנשים האלה כמראה של עצמך וזה, מה אני אגיד, קצת מזעזע

    • אכן מדובר במראה מאוד מורכבת ולא קלה להבנה ולעיכול גם לאחר תום הזעזוע:) כאילו הברור מאליו – חלופיות חיינו – קורם עור, גידים ותווי פנים שהיומיום והשגרה בדרך כלל מטשטשים ומעמעמים

  3. כל כך מרגישה את התחושה הזו. הייתי שם וכך הרגשתי. תאור יפה ונוקב.

    עפרה

    • האמרה חדש ימינו כקדם אינה תמיד נכונה. לפעמים כמו אצלך ואצלי, נהפוך הוא הוא הנכון והרצוי ומי ייתן ויהיה במלואו גם המצוי…

  4. יהונדב פרלמן

    צילום כיתת בית הספר

    "כמו בגדרות כאן נדחקו
    ראשי הילדים לקו אחד
    לעצור הזמן לרגע. ומיד
    להשתחק הרחק ואחדים יבכו

    אם לא עכשיו, ודאי בעוד שנים
    וגם הנער מסוגר בגאווה
    גם הילדה אשר דחקה את הפנים
    אל מורתה, לגיבורי חובה

    יהיו כולם, ואלה ששתקו
    במאוחר יותר הם ישאלו קושיות

    בלי מורים. ואחדים יבכו.
    ואחדים יהיו כמו בלי שמשות.

    והשמים שספגו את אחריתם
    אינם נראים. כי מסתירים אותם".

    יהודה עמיחי הצעיר, כותב בצורה דטרמניסטית משהו.

    • א. תודה רבה רבה על מתת עמיחי
      ב. תודה לא פחותה על הערתך המאירה בסוף השיר, כי… באמת משהו בשיר נקרא בעיני מעט פחות מעובד משירים אהובים עד מאוד של עמיחי המאוחר. למשל, השיר המשלים או הממשיך והמסכם אלוהים מרחם על ילדי הגן.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט