מִתַּחַת לַשַּׁחַת לֹא תִּמְצְאוּ מַחַט
עִם קוֹף לְהַשְׁחִיל בּוֹ אֶת חוּט
סִפּוּרִי, כִּי הָיִיתִי נִגְזֶרֶת
שֶׁל אֲחֵרִים, גְּזוּרָה רוֹב יָמַי
עַל פִּי מִדּוֹתֵיהֶם, עוֹטֶפֶת
וּבָהּ בָּעֵת שְׁקוּפָה רוֹב עוֹנוֹת
שְׁנוֹתֵיהֶם, עַד אֲשֶׁר חָתַכְתִּי
אֶת עַצְמִי מֵעֲלֵיהֶם
לְמַעַן הסִפּוּר הַיְּחִידִי
שֶׁאוֹתוֹ לֹא יֵדַע לְסַפֵּר
עוֹד אִישׁ מִלְּבַדִּי.
קראתי את השיר עוד אתמול ועכשיו חזרתי אליו. כמובן עם פוקוס אחר, של שעשוע מלילולי ומחשבתי על הייחודיות שביצירתיות.
חג שמח, ענת, אולי בסוכות יתאפשר לנו לשתות את הקפה יחד 🙂
מילולי (המקלדת שלי מורדת לעתים)
היטבת לקלוט מעל לערמת השחת: אכן גם שעשוע.
ומתחת לשחת-סכך הסוכה אני בהמתנה דרוכה…
חג שמח לך, נעמה, ולכל דרי הבננייה!