ערב גירושי הפתאומיים והמפתיעים לפני 19 שנה, ולאחר שבע שנות שתיקה משוררית (כמניין שנות נישואי) פרצו מתוכי כמתוך הר געש כבוי שירי ספרי "עובדת אלילים". גירושי היו בעצם תוצר לוואי של קריאה לצאת למסע, שבלעדיו לא הייתי מי שאני כיום – ועדיין לא סיימתי את תהליך הניקוי היבש.
אך אז חוויתי אולי לראשונה איזה כוח נבואי מפרה יש לשירים בעבור המשורר/ת קודם כול. שום מגדת עתידות אינה מסוגלת להתחרות באמת הפנימית כשמתחברים אליה – ובחינם.
שוברת ובונה מחדש
אֶבֶן עַל אֶבֶן אֲנִי לא אַשְׁאִיר
דָּבָר כְּשֶׁהָיָה אַחֲרֵי שֶׁאֶשָּׁלַח
לְנִיקוּי יָבֵשׁ וְאֶתְקַבֵּל כַּחֲדָשָׁה.
אֲנִי אִשָּׁה חֲדָשָׁה, חֲדִישָׁה,
מְחֻדֶּשֶׁת וּנְקִיּיה מִצִּפִּיָּה
שֶׁיּאמְרוּ לִי – תִּתְחַדְּשִׁי.
שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
מכירה את ההוויה הזאת שבה יש הרצון לנפץ הכל ולבנות מחדש. יפה השיר ובנוי היטב.
וגם ההומור.
רצון שאינו ממומש הוא המתסכל ביותר. רצון לשבור ולבנות מחדש כשהוא ממומש – אולי אין קשה אך מתגמל ממנו. לשמחתי נדמה לי שרוב ההריסות כבר הרחק מאחורי ועכשיו אני בעיצומה של הבנייה לתלפיות – בשקט ובשלווה ובעיקר עמוק פנימה, בחסד האל ובהשגחתו שהפעם הבניין יהיה ראוי ותואם את דיירתו.
היי ענת. יפה השיר. אני תוהה: בהיות האדם יצור חברתי, האם אפשר באמת להתנקות מהציפיה הזאת?
שום שטיח לאחר ניקוי יבש אינו נראה כפי שנראה כשהיה ממש חדש… קרי, תחי המטרה המקדשת את בעליה ומנקה אותו ולו ברוב חלקיו ומרוב ציפיותיו המכתימות.
אמן…. כמו שאומרות הפולניות – הרי זה בין כה מתלכלך שוב… 🙂
א. הצחקת אותי. ב. העניין שהפולניות לא נותנות לפעמים שילכלכו, בעוד שמי שעובר ניקוי יבש במכבסה הראויה בשל להתלכלך שוב ושוב – ובמיוחד אם זה מפירורי עוגה.
טעות! זה לא שהן לא נותנות שילכלכו. האמירה הנכונה היא: "זה בסדר, אני כבר אעבוד כמו חמור ואנקה…"
הזכרת לי מנין באתי ומהם שורשי. בתוקף ניקיוני כי רב הספקתי לשכוח:)
תתחדשי ענת אוהבת את הגישה
גם אני מאוד אוהבת את הגישה. השאלה למה לקח לי כשני עשורים להאמין למילותי וליישם אותה?!
הנסיון ,ענת ,רק הוא, לפעמים אני חושבת שכמה טוב לחיות את חיינו מהסוף להתחלה
הרבה אני מהרהרת בפרדוכס הטראגי הזה של סדר בריאת האדם. מהסוף להתחלה נראה לי זה מכבר הכי טוב. העניין הוא שאם אי אפשר לשנות את הסדר אז מוטב להספיק לחזור לאחור עם כל הניסיון וליהנות עד כמה שאפשר מה"חיים החדשים" החל מגיל חמישים. חוץ מזה, עוד לפני שנים רבות התאהבתי בשיר של חנוך לוין מתוך "סוחרי גומי" שהפזמון שלו הוא "החיים רק מתחילים בגיל 62". והנה הוא לא זכה.
לייק!
כל הכבוד על היוזמה. הכי טוב שנאמץ קצת את שיטת הלייקים. לפעמים לייק עדיף על התעלמות… מפאת עצלות או העדר זמן איכות לניסוח תגובה מעמיקה. לי אישית קודם כול זה היה מעניק תחושת נוחות וקלות לגבי תגובה אפשרית קלה ונוחה לי על פוסטים של אחרים.
ענת.
אצלי זה הפוך. הייתי נשוי 19 שנים. ולפני שבע שנים התגרשתי. (אני מדבר על הפעם השנייה כמובן)
הקטע הכי מגוחך ברבנות, היה ב "הרי את מגורשת" (הסעתי אותה לשם והחזרתי אותה משם. משאול המלך)
וכשביקשתי את הכתובה. הרב שאל אותי, למה? הרי על הבית שלך . לא הצלחת לשמור …
אמרתי לו. בו לא נכנס לפינות שמהם אי אפשר לצאת. (הוא חשב שאני מדבר מטפורית. אבל אני חשבתי שעוד רגע. אני לוקח אותו לפינה ודופק לו את הראש בזווית) ועשיתי לו תנועה כזאת עם היד. של …. תביא, תביא לי.
והוא הביא לי את הכתובה. והכנסתי אותה לכיס. כמו דרכון לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
התאפקתי לא להגיד לו. שהם התקדמו מאז 79, כשהתגרשתי בפעם הראשונה. בחיפה. ביום חורף. בבנין מצחין בעיר התחתית.
זהו. הסעתי את גרושתי הביתה . נתתי לה חיבוק. היחסים בינינו טובים. יש לי מפתח של הבית שלה, אם אחד הילדים מאבד אותו. יש לה מפתח לדירה שלי. אם אתפגר. שיהיה מי שיפתח. לחברה קדישא (אי אפשר להפטר מהדתיים האלה)
אידיאלי. אין פלא. שמדי פעם היא נדחפת לי לשירים או לסיפורים…
רגע. זה נדמה לי, או שלא. אני הגבר היחידי שעונה פה. לסיפור של הגרושין. שהוא בעצם מהדורה מינורית (בהנחה שבלוק שנופל לך על הראש והלב יכול להיות מינורי) של :
"לך לך מארצך ומאדמתך…"
כדאי לך לקרוא את הרומן שלי "יומנה של אישה מודרנית" ולו בעבור שני קטעים שלקח לי שני עשורים כמעט עד שיכולתי לכותבם ובהומור. שניהם קשורים ברבנות. אותי הגירושין כה הפתיעו שהגעתי מוכת הלם לרבנות בשאול המלך שבתחת שלו מתחתנים. ושם מול עיני הרבנים פרצתי בבכי. הם נבהלו ונבוכו ושאלו מה קרה. בעלי שחשש שאני מתחרטת מיהר לומר: אל תדאגו היא בוכה מכל שטות. זה מהתרגשות. ומה קרה כשיצאתי מהרבנות? לא תאמין. גיליתי פנצ'ר בגלגל של האוטו הישן שאבא שלי עזר לי לרכוש. ואז בייאושי כי רב עצרתי בחור על אופנוע שיעזור בהחלפת הגלגל. הוא נעתר בשמחה ואז הבנתי שגם הוא שליח אל לטובה – ללמדני שלא כל גבר הוא מניאק!
פתאום באה לי הברקה או שמא אני טועה: האם היית אומר שגם גירושין הוא מין סוג של מיומנות נרכשת. ובאשר ללך לך – גם על זה יש לי שיר אפרסם בקרוב ואקדישו אישית לך.
גרושין זאת מיומנת הנרכשת במשך שנים בהזזת גייסות לא נראים מצד אל צד.
אבל אני. כמו בסרט ראן של קוראסואה, האח שמנצח בלי להזיז אפילו חייל אחד.
כלומר מפסיד את הכול.
אם זה מנחם אותך. גם עלי. שניהם. באו בהפתעה (אם הייתי משורר הייתי כותב, כרעם ביום בהיר. אם כי במזג האוויר ההפכפך בשנים האחרונות. רעם הולך עם בהיר וגם עם משבצות שחור לבן)
יש הבדל אם מעורבים בזה ילדים או לא. אם אין ילדים. אורזים מזוודה ובולעים את הרוק. הולכים לבר הקרוב ומתחילים עם בחורה בצורה הכי מפתיעה ומצחיקה (מזמן גיליתי מה המדד לזוגיות טובה. אפשר להסתכל על זוגות שנשואים או ביחד הרבה שנים. אם הם מצליחים להצחיק אחד את השני. זה טוב. אם לא. הם סובלים. סובלים ולועסים עם פה סגור)
ואם יש ילדים, אורזים מזוודה ובסוף קופצים פנימה ומתפללים שמישהו יאסוף אותה וישליך לנהר (הקונטציה לירקון נדחית מפאת עומקם הרדוד של המים. אם כי ראינו שאם מישהו מתעקש … גם מים רדודים מספיקים לקרוע את הלב)
ואני אוהב מקדישים לי שיר. סיפור. איזה צליל. משהו שלא נמדד בכסף, אבל שווה זהב.
בסופו של דבר אני טיפוס חמקמק. מהסוג שעומד בלי לזוז. עד שמישהו צועק, אתה יכול להפסיק לזוז לי מול העיניים. הוא לא יודע שהעיניים זה הכול. אפשר להתרוצץ איתם מקצה אחד של היקום לצד השני (בלי דרכון)
אני הטיפוס ששותל טעויות במכוון. בטקסט. כדי שיחשבו שזה אותנטי (הראשון שהמציא את ההגהה ההפוכה … סתאאאם. בצחוק. אבל תחשבו. טעויות עושים אותנו חיננים. אנושיים. לא?)
אפילו טעויות כמו נישואין. גרושין. נישואין. גרושין … העיקר לא לשים טבעת יותר על היד (ולא ששמתי אי פעם. חוץ מכמה שניות בחופה … בין הבופה. לבין איך נמלטים מפה עכשיו. כשכול האורחים הסתלקו שיכורים … תמיד צריך דרך נסיגה. ברחוב מלא דלתות, צריך שתהיה אחת ללא מנעול. אלכסנדר מוקדון הבין את זה. הוא נולד עם זה. נולד על גבו של סוס. גם אדריאנוס הגדול. לא לצריך לשלוט תמיד בכוח. הוא ידע להשליט מרות בדרך תרבותית (זה שהיהודים שונאים ומקללים אותו, כי לא נתן להם לעבוד את אלוהים. כלומר לעבוד עם הידיים ועם קורבנות של חיות. מראה יותר על יהודים. שהיו תמיד פרובלמטים)
סיפור נהדר.
תגובת הרבנים – מבוכה ואשמה – במה חטאנו ופשענו.
תגובת האישה – בכי (היסטריה – במובן היווני – רחם)
תגובת הבעל – רידוקציה. (היא בוכה מכול שטות)
הפנצ'ר – הדרמה (בשביל אישה) רידוקציה- הגרושין נראים כבר קלילים (לעומת הפנצ'ר)
ההתגלות – בנוסח הנוצרי – מלאך מושיע. סוף סוף גבר שיודע לעבוד עם הידיים ולא עם השפתיים. כלומר בלי מילים.
אנחת רווחה.
מה אני אגיד לך. דרמה במיטבה.
הלכת לפי כל כללי התסריט והמחזה. ועוד על מדרגות הרבנות.
אשמח לקבל את הספר. עם הקדשה. כשנפגש כל השלושה. ונקים את המסדר החילוני הקדוש הראשון. שיקרא לאפלנד (השם אלטנוילנד כבר תפוס) – שם קוד לארץ לא מושגת.
א. נוכח איך שאתה מתאר את עצמך כננטש נשים אפשר לחשוב ש… אני שזכיתי להכירך ממש מול עיני אעיד בזאת שהיית אחד הגברים הכי שרמנטיים שהכרתי אז – ועוד אדריכל בראשית דרכו (ולי היתה חולשה עמוקה למתכנני בניינים אמנותיים). בקיצור שמעון הגיעה עת הבדיקה העצמית. נראה לי שתתחיל עם העיניים שלך. גם אותן אני זוכרת. והן אכן התרוצצו… לא פזלו לנשים אחרות אולי אבל בהחלט לא התמקדו דיין באובייקט הנשי שמולן:) ובאשר ליומנה כתמורה על גברים בשמש שהביאך לטענתך עד הלום – אולי תרכוש אותו בשבוע הספר? זה יעשה לו ולי רק טוב. תמורה תוכנית מובטחת
או. קיי.סגור.
אני לא הולך לשבוע הספר. יותר מדי אנשים. פחות מדי אוויר.
אני אזמין בסטימצקי. פה ליד הבית.
חן חן על המחמאות. תראי. כשנפגש. נסקור דבר ראשון את פגי-שיני הזמן. זה מה שעושים.לא?
אני חושב שאני ואתי (עזריה) עשינו את אותו דבר אחרי שלושים וחמש שנים. סנכרון בין מה שהיית לבין מה שלא תהיה כבר לעולם.
תארגני אולי פגישה עם גיורא. יש לי רעיונות זדוניים בנוגע לשלישיה (לא. לא אורגיה) אלא בעניני פרוזה ושירה.
איזה מזל שאותי לא ראיתם בצעירותי. לא שהייתי מציאה גדולה גם אז.
גיורא, למה יש לי תחושה שאתה מצטנע או מצניע את האמת באשר למראך בצעירותך?!
א. גיורא יודע שהוא הצלע השלישית ואני "עייפתי" מללחוץ/להלחיץ גברים. ב. אשר לספר מעולה, פשוט תתעקש שיביאו. המניאקים מסטימצקי גנזו את ספרי תוך זמן קצר כי הוא יצא לאור בכינרת-זב"מ. אבל אם תתעקש הם יביאו – ורק שלא יגידו כהרגלם על מיני ספרים – אזל במלאי! אנא עדכן אותי. ג. ולגבי פגישתנו היא תכלול גם הקדשה, והאמת אני יותר מסקרנית האם "אתפכח, ואשתחרר מיופיך:)
היי
שבוע הספר תהיה הזדמנות טובה להפגש.
נהיה בקשר.
ובקשר למראה, למען האמת יש אולי מידה של צדק בדבריך
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22499&blogID=236
נו.
מעכשיו נקרא לך גיורא ההורס (בע"מ)
בטוח תשתחררי.
אפילו אני לא מה שהייתי פעם.
אל תדאגי. סטימצקי תמיד מביאים לי את מה שאני רוצה. אחרת אני מפרק להם כמה מדפים.
עכשיו אני כבר ממש להוטה לפגישה – אין כמו שחרור אישי בגילנו. וכשתבוא תביא את הספר לצורכי חתימה אישית. ובריון – זה אני לא זוכרת שאתה אם כי אתה טיפה מזכיר את לפיד (במיטב הופעתו:). והנה הוא ולא אחר היווה לי השראה לפוסט שבו שיבצתי את השיר "לך לך" המוקדש לך בזאת אישית וגם לאומית.
למה לא?
במסגרת הטריומווירט המתהווה אני תוהה האם ה"למה לא?" שלך מופנית לצלע הזכרית (שמעון) או הנקבית (אנוכי)? ועל מה ולמה נשאלה השאלה _למה לא?"
אשר לשיר המראה את המראה שהיה לך, זוכרת גם אותו לטובה ובהחלט יכולה לדמיין את תלתליך אז.
ה"למה לא?" נתון לפרשנות, וכמו כל משפט מוצלח ,הוא יכול להשתלב בחוץ ובפנים.
לגיורא הצנוע: לייק