קללת/ברכת אין לנו ארץ אחרת

נוכח עוולות ועיוורונות מנהיגינו, המתחלפים לבקרים ולערבים (חוץ מהגדול מכולם ביבי, המגדיל את המעל ואת החור הלאומי בלב כולנו) נזכרתי במילותיו היפות של אהוד מנור עליו השלום:

אין לי ארץ אחרת 
גם אם אדמתי בוערת 
רק מילה בעברית חודרת 
אל עורקיי, אל נשמתי 
בגוף כואב, בלב רעב 
כאן הוא ביתי 

לא אשתוק, כי ארצי 
שינתה את פניה 
לא אוותר לה, 
להזכיר לה, 
ואשיר כאן באוזניה 
עד שתפקח את עיניה. 

ושאלתי את עצמי האומנם? האומנם אנחנו עם של מילים (התנ"ך הרי שלנו) וחסר תבונה מעשית מושכלת? האומנם יתמידו לנצל את האין ברירה של האין לנו ארץ אחרת וימשיכו עוד זמן רב לאיים עלינו עם היוונים (כבר היינו שם, ראו אנטיוכוס)? האומנם אין מזור לגוף הכואב וללב הרעב – וגם או בעיקר ללא מעט בטנים – מלבד מילים-מילים, שבמיטבן הן מתחברות לשירים? האומנם תימצא לנו דרך מלבד מילים קולניות פחות או יותר או שמא פיוטיות לפקוח את אוזניהם ועיניהם של מי שאנחנו בחרנו מתוכנו להרוותנו ממנעמיה המובטחים מקדמת דנא של ארץ זבת חלב ודבש, הקטנה והקדושה ושאינה משתרעת מהפרת ועד החידקל?

ונזכרתי גם בשיר שלי שכתבתי מזמן על אבי אומתנו הקדושה, הלוא הוא אברם. ותהיתי תהייה שלא עלתה בי כשנכתב השיר – שמא אלוהים בכבודו ציווה על אברם שלנו לעזוב את אביו ואת אמו משום שממעוף העל-זמני היה לאל לבדו ברור כי לכל צאצאי אברם ועד אלינו והלאה והלאה יהיה כה קשה עם גזרת-העל "לך לך"!

ולא ידענו מנין ולאן – כי יש לנו זיכרון כה קצר. אולי זוהי התרופה הכי הכי מועילה לכל מדווינו: אי היכולת ללמוד דבר מן ההיסטוריה.

 
לֶךְ לְךָ

כְּשֶׁאֱלוהִים צִיווה אֶת אַבְרָם לָלֶכֶת,
הַאִם יָדַע עַד כַּמָּה קָשָׁה הַהֲלִיכָה
אַחֲרֵי פְּרִידָה מִבֵּית אַבָּא,
אֲפִילוּ אֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה
שֶׁבִּלְעָדֶיהָ אָנָה הוּא בָּא.
הַאִם מִשּׁוּם שֶׁיָּדַע אֱלוהִים 
אֶת דַּאֲבַת עַבְדּוֹ הַנִּבְחָר
לַפְּרִידָה, צִיווה עָלָיו אֶת שֶׁרָאוּי הָיָה
לְבַקְּשׁוֹ, וַאֲפִילוּ בְּמִלִּים שֶׁל תְּחִנָּה –
אָנָּא לֶךְ לְךָ, לֶךְ לְךָ, לֵךְ
וּלְוַואי וְיָכולְנוּ כָּךְ.

מתוך "בית של געגועים", ספרית פועלים, 1987