מה בין מוזיאון רודן לנס הווירטואליה לכל יוצר

הנה מה שעושה חברות וירטואלית למשוררת. עד הצטרפותי לעולם הווירטואלי, ומשום שאני ממעטת להופיע עם שירתי בפני קהל חי, לא מעט סבלתי מתחושה שאני "מדברת" לעולם/אולם ריק על אף חמשת ספרי השירה שפרסמתי עד כה ובמשך שלושים שנים בדיוק.

מאז חברותי באולם הווירטואלי – עם הצטרפותי למטע הזה ואחר כך לפייסבוק – אני חווה מגע בלתי אמצעי – חיוני לכל יוצר – עם קוראי.

 
הבוקר, למשל, קיבלתי שורות מרגשות ביותר של חברתי הווירטואלית בינתיים אסתר שרפברג שעם כריתת ברית החברות שימחה אותי בידיעה שכבר שנים היא קוראת את שירי – ואני לא ידעתי. קיבלתי אישור מאסתר לפרסם את מה שכתבה לי, כי בלי קשר אלי מילותיה כה יפות על איך היא בוחרת ספר שהוא כידוע עולם שלם הנכתב ב"הבל פה" –  כשם שהאל בכבודו ברא את עולמנו – ועל הכמיהה הכה אנושית לשתף בחוויות, ועל אהבתנו המשותפת לפריז בכלל ולמוזיאון רודן בפרט.

הנה מילותיה:

לענת לויט, איך התוודעתי אליך.
לפני 30 שנה, הייתי בטיול עם ידיד בפריס. באחד הימים הגענו למוזיאון רודן.
משהו אז בתוכי כל כך נפעם, כל כך התרגש. ולא ידעתי מהו. ולא היה עם מי לחלוק.
כבר לא ראיתי יותר דבר, ולא זכרתי איפה הייתי לפניו, אלא את הביקור ההוא.
כאשר ידידים נסעו לפריס, השבעתי אותם על חובת ביקור במוזיאון. וכשחזרו התברר שאף אחד לא ביקר. התאכזבתי, לו ידעו מה הם החמיצו.
סיב חזק ושקוף נמתח ממני, כמו קנוקנת. תחושת הניכור והבדידות הנצחית התעצמו כל פעם מחדש.
זמן קצר לאחר מכן, בביקור בחנות ספרים נתקלתי בספרון שלך.
יש לי איזה סדר יום לגבי ספרים. למעשה הספר בוחר אותי, ואני בנגיעה רכה מתמסרת. קוראת את הדף האחורי ואת הראשון, מי כתב, מי ערך, מי תירגם, באיזו הוצאה, ומי צייר את הכריכה, זה הקדמה כמו טבילה לקראת הכניסה לקודש הקודשים.
ואז פותחת באקראי, כדי לחוש את המיגנוט, והשיר שלך על הביקור במוזיאון רודן מכה בי.

התיישבתי. הרגשתי שהקנוקנת שבתוכי מצאה נקודת אחיזה. 
איפה שהוא, בקצה העולם יש מישהי שחולקת איתי חוויה משותפת. 

ועכשיו אין מנוס מלהביא את שורות "מוזיאון רודן" שלי מאז:

אֵיזוֹ אַהֲבָה קְפוּאָה בַּפְּסָלִים הָאֵלֶּה, בָּאֶבֶן

הַזּוֹ, מְסֻתֶּתֶת עָמֹק בְּאֶבֶן קָשָׁה בְּיָד רַכָּה

שֶׁל אָמָּן. אֶפְשָׁר וּמֵעוֹלָם לֹא יָדַע אַהֲבָה

כָּזוֹ שֶׁיָּדְעָה תַּחַת יָדוֹ, שֶׁיָּדְעוּ

הַחֲבוּקִים בְּתוֹכָהּ וּמִכּוֹחָהּ עַד כְּלוֹת.

אֲפִלּוּ שֶׁכּוֹחוֹ נָדַם מִזְּמַן, לְעוֹלָם יִוָּתֵר בָּהּ

בִּשְׁלֵמוּתוֹ.

מתוך "בית של געגועים", ספרית פועלים, 1987

למען זאת שאל י.ל. גורדון את שאלת השאלות של כל יוצר –  "למי אני עמל". 

שבוע נימוח לכולם ברוח הפסל הזה שהיווה לי אי-אז השראה – וכאז כן היום.

 http://www.google.co.il/imgres?