שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
לא פעם שמעתי את הטענה המעצבנת/מייאשת שאדם מעבר לגיל מסוים (יש כאלה שנוקבים בספרה שש:) ) לא יכול להשתנות. עיקר אופיו נקבע. על כך כנראה נסמך הפסוק המקראי "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו".
אם כך – תהיתי לא אחת – לשם מה כל מסענו בעולם הזה, מסע שעיקרו דע את עצמך?! מה כבר יש כל כך הרבה לדעת?!
במסעי שלי עמלתי קודם כול להשתחרר אט אט מכל מינוח נרכש – שהוא לא אחת מטעה ומוליך שולל. לאחר מכן בחרתי לעצמי מינוחים על פי פירוש אישי לחלוטין (האמת היא שאני חותרת לחיים ללא שום הגדרות ומושגים ומינוחים שהם ככלא בעיני.)
למשל, במקום לדמוֹת את עצמי לכוּשית או לנמרה דימיתי את עצמי למכשיר רדיו או טלוויזיה (בהתעלם מבורותי באלקטרוניקה). במקום המילה "להשתנות" בחרתי במילים "לחשוף ולגלות תדרים אישיים שלא ידעתים".
ומסקנתי המוגשת בזאת כשי לכל המעוניין לקבל: בתוך כל אחד מאיתנו יש מלידתו שלל ערוצי שידור. למרבה הצער, רובנו חוצים חיים שלמים מבלי להכיר רבים מערוצינו הפנימיים. המוזר הוא שלתחושתי ומסיבות פסיכולוגיות/סוציולוגיות שונות ומקוממות ברובן – דווקא הטובים שבערוצינו האישיים נותרים אי-שם בתוכנו מבלי שייחשפו ויוכרו על ידינו במהלך כל חיינו.
דע את עצמך, עיקרו בעינַי מכוֵון את כולנו לאותו מסע ארוך-ארוך ומרתק ולא קל בחלקיו ואישי ברובו ובעיקרו אינטואיטיבי: מסע ארוך אל תוך הלילה-יום, שבמהלכו נחשוף ולו לעינינו את מנגינתם המופלאה של מלוא ערוצינו הפנימיים.
אז זה לא שעורנו ישתנה, כי אם מרקמיו ורבדיו וגווני גווניו – ולו או קודם כול ואולי בעיקר בעינינו.
יֵהָפֵךְ עוֹרִי מִכּוּשִׁית
לִלְבָנָה כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי
בְּטֶרֶם נֶהֱפַךְ לְיַבָּשָׁה.
שבת שלום
בטח שאפשר.
אני למשל הפכתי את החברבורות שלי מאנכיות לאופקיות. זה מתאים לכיוון הרוח. כשאני רץ. זה עוזר להתקרר.
אתמול. חיכיתי ליזם שהבריז לי. הבניין בלוינסקי כמעט גמור. אבל הנה. אני תיכף בא נמשך 45 דקות. מה שהרים את הטטמפרטורה בצל מ-30 ל-37 צלזיוס. לפחות. התחלתי לשוטט , לחפש שלגון, ארטיק, קרטיב. שברתי לצ'לנוב, ירדתי דרומה. הופה. הנה קיוסק עם מקפיא. התנפלתי על מגנום לבן. 12 ש"ח בדרום (בצפון זה בטח נושק ל-20) פתאום הופיעו בחורה ונערה. שתיהן שחורות. הם בטוח היו אפריקאיות. לא ברור לי אם סודניות או אתיופיות. קרוב לודאי סודנית. הנערה, שהעור שלה מרוב שהיה שחור מבריק הוא כמעט עיוור את עיניי. פשוט התבוננתי בלי בושה בגב שלה שהיה חציו חשוף. אולי בהשפעת הברבורות שלי, שהשחירו גם הן, היא גם לקחה מגנום לבן והושיטה מטבע של עשרה ש"ח למוכרת (בטוחה שזה יספיק) המוכרת התעסקה עדיין עם העודף שלי(ממאתיים ש"ח) ספרתי. מניתי. היו שם כמה מטבעות של ש"ח אחד. ראתי איך האפריקאית מלבטת. הרוק ירד לה לפה. אבל לא היה לה מספיק כסף. היא התחילה לפתוח את ארגז הקרור מייאוש, להחזר או להחליף. הושטתי לה את שתי המטבעות. לא אמרתי לה אפילו מילה. הסתפקתי בחיוך שלה. זאת הייתה תנועה ממי שיש לו למי שאין לו. והאמת הרגשתי די נבוך.
אנחנו ששנינו החלפנו קצת צבעים. היא קצת החווירה ואני קצת השחרתי.
ענת. לא משתנים. החיפוש הנכון הוא פנימה. למעמקים. לנפש שלך. זה הכיוון. זאת הארץ הכי נסתרת. זאת הארץ היחידה הרשומה על שמך בטאבו.
וכמו שפעם כתבתי. אף פעם. אף פעם. גם לא בשדות הקרח, לא עזבתי את כף היד של הילד שפעם הייתי. אם עוזבים. הולכים לאיבוד. גומרים כמו אסקימוסי.
מכל הסיפורון הנפלא שלך השורה התחתונה היא שאנחנו מאמינים באותו הדבר – המילה שינוי לפח הזבל. מה שכן, עניין המעמקים שווה מאמץ והפוסט נועד לאלה שמשתהים/מתעצלים/אובדים – השלם משלך… אגב, גם אנחנו נגמור כאסקיומסים, אבל אני מתנחמת בידיעה שכבר הכרתי מתוכי ועיכלתי ברוגע: לפחות בתוכי פנימה יהיה לי חם.
יפה מאוד מה שכתבת
ענת, פוסט מעניין וכך גם התגובה של שמעון. אני מסכימה עם "עיקרון הגילוי הפנימי" אך לפעמים יש לי תחושה שבכל זאת, בסוף – מגיעים לאותו מקום…
חד משמעית לא ולא. כנראה שאם את מרגישה כך עלייך לשנות תדר ולזוז לקצה הסקאלה. את כנראה פשוט תקועה על אותו גל:)
אהבתי את המחשבה ומקובל עלי לחפש תדרים חדשים. כמו כלי נגינה שאפשר לנגן בו אין סוף מנגינות.
כיוונת בדיוק לשדר שלי. ואגב, במקרה דנן כשאני מדברת על ערוצים או במינוח שלך מיתרים הכוונה אינה מטאפורית. אני אישית ממש מרגישה שמדובר בתדרים כמו במכשיר אלקטרוני. ובכל פעם כשנחשף תדר אני תוהה על כל מה שעוד קיים אי שם וממתין להתגלות, ועל כך שיכולתי לחיות חיים שלמים עם התדר קבור
בעיניים שלי השיר נקרא כמו תאור של גלגול.
הכותבת היתה לבנה, הפכה ליבשה (והשחירה) ואז היא נשטפת להיות לבנה שוב. הבצוע של הרעיון כתוב לעילא.
גלגול מדויק רק שאחורנית, בדיוק כפי שתיארת – לימי הראשית שלפני הקלקול הגדול/יבשה/סוציאליזציה