שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
אחרי שאבי עלה השמימה בסערה לפני קצת יותר מעשור ובגיל 65 בסך הכול, אמרתי בראיון שפורסם ב"ידיעות אחרונות" עם צאת ספר שירי "תיקון אב", שנכתב בשלושים ימי האבל הראשונים: "אוי להורים שבמותם העניקו לילדיהם את שהיה עליהם להעניק להם בחייהם".
כשהורים הולכים לעולמם, לא בהכרח אנחנו מתגעגעים אליהם. לפעמים נדרשות שנים של תיקון וניקוי פנימי – ובעיקר שיכחה או השכחה – כדי שנוכל להשיב לחיינו את הורינו, ואולי אפילו טוב וחם יותר משאי פעם היו לנו ואנחנו להם.
בשבת הלכתי לסעוד עם אמי בדיור המוגן שבו היא מתגוררת (אגב, בעיני, פשוט כיף שם). ואז לפתע היא הפתיעה אותי וסיפרה על חלום שחלמה על אבא שלה, שהלך לעולמו לפני כשלושים שנה. החלום העלה מהתת-מודע דברים לא קלים שעברו בין הבת-אמי לאביה-סבי. ואמי תהתה איך זה פועל העניין הזה של התת-מודע הבלתי מחיק. "דווקא כיום," אמרה אמי, "אני אפילו מתגעגעת לסבא שלך. ממרחק כל כך הרבה שנים נשכחים הרבה דברים רעים…"
ונזכרתי באחד השירים שבהם חתמתי את ספרי "תיקון אב". וחשבתי איך לבי יכול היה לנחש מיד עם מותו את תהליך ההתנתקות וההתחברות אליו מחדש, שיחייב גם אותי – כמו את אמי – להרבה שנות השכחה… כדי לזכות בחוויית הגעגוע.
וכך כתבתי עם מות אבי – ועדיין, לצערי, לא זכיתי לחוות את השורה האחרונה.
גם על כגון אלה כנראה חל חוק חיי הנפש: כל דבר בזמנו – ואין קיצורי דרך.
רוֹצָה לְהַפְצִיר בְּךָ שֶׁתַּחֲזֹר
מִחוּץ לָאָרֶץ שֶׁבָּהּ אֲנִי
וְאֵינִי יְכוֹלָה כִּי עוֹד אֵינֶנִּי
מִי שֶׁעָלַי לִהְיוֹת כְּדֵי שֶׁאֶתְגַּעֲגֵעַ.
מתוך "תיקון אב", הקיבוץ המאוחד, 2002
יחסינו המסובכים עם הורינו לעולם אינם מסתיימים. הזכרונות מסוכסכים [אצלי לפחות] והתיקון" מתמהמה.
רות
אני מאחלת לך ולעצמי ולכל מי שאינו מניח למתים לנוח על משכבם בשלום ולהניח לנפשותינו – שזה יקרה בקרוב. והנה ראיתי מה נעמה ארז כתבה. וזה מה שבאתי אף אני לציין – פיוס עם הורינו שבשמים הוא בראשית דבר פיוס עם עצמנו ועם מומינו ופגמינו שאנו רואים בהם אחראים לקיומם.
תיקון האב הוא למעשה תיקון הבת.
ולא תמיד צריכים להתגעגע.
באשר לריישא של מה שכתבת – מסכימה מאה אחוז. לגבי הסייפא – עניין הגעגועים. מצד אחד, יש בהם משום מייצג רגש טוב. מצד שני, אני שומעת על המתגעגעים למתיהם וגם להם לא קל. אז גם באשר לכך כנראה שוויון נפש מבורך ומפויס הוא המצב הכי הכי ולסדר ומהר שכל העקובים יהיו למישורים.
ענת, שורות כל כך חזקות… ואני, חיה לפעמים בתחושה שהחיים הם געגוע אחד ארוך…
אגלה לך משהו אישי לחלוטין, ובקצרה (יחסית). כל חיי סובלים מ"מחלת געגועים" שפגעה מאוד באיכות חיי החופשיים. תמיד תסכל אותי לשמוע או לדעת שגעגועים הם סוג של רגש נעים המלמד על אהבה. מבחינתי, קלטתי ברבות הימים שגעגועים הם סמן לחסך. מבחינתי געגועים היו עינוי. לאבי מעולם לא התגעגעתי. לא בחייו ולא מאז מותו. אני מאחלת לעצמי שזה יהיה חלק מהתיקון: שביום מן הימים אתגעגע אליו בחום ובנעימים ושלא על מנת שיחזור.
זוית אחרת היא הזוית שלי,ענת:
קֹבֶץ קוֹל
צְלִיל הַמַּיִם נִמְשָׁךְ מִן הַכִּיּוֹר בְּבֵיתִי אֶל הַיָּם.
בִּעְבֵּעַ וְהִצְלִיל
כְּמוֹ מִכְתָּב מְשֻׁלְשָׁל לְתֵבַת מִכְתָּבִים
אֲנִי שָׁטַפְתִּי כֵּלִים וְקוֹלוֹת צְחוֹק וּבְכִי
יַחַד יָרְדוּ בַּצִּנּוֹר
וּבַיָּם, הַגַּלִּים הֶעֱלוּ קֹבֶץ קוֹל לְתוֹךְ קוֹנְכִיּוֹת
קֹבֶץ קוֹל שֶׁיִּזְכֹּר אֶת אֹשֶׁר יָפְיֵךְ
וְיִשְׁכַּח לִי בִּכְיִי
סְפוֹג נִקּוּי הַכֵּלִים כְּשֶׁיָדַי רָעֲדוּ,
אֶת סְמַרְטוּט הָרִצְפָּה הַנִּסְחָט
כְּשֶׁאָבִי בְּבֵיתִי עַל כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים
נְטָשַׁנִי אָחִי
וְרַק אַתְּ אִתִּי
כְּשֶׁרַגְלַי הַיְחֵפוֹת טוֹפְפוֹת בְּעִקְּבוֹת תִּינוֹקוֹת:
שִׁבְעַת יְלָדֵינוּ, שִׁבְעָה יְלָדִים.
הַגֶּשֶׁם הִכָּה בַּחַלּוֹן
הַוִּילוֹן רָקַד מְטֹרָף
מֵחוֹר הַמַּנְעוּל שָׁרְקָה רוּחַ
וְהַצְּלִיל טִפֵּס וְעָלָה שׁוּב מִן הַכִּיּוֹר
מַרְאֶה לִי אֵיךְ מְכַסָּה סְתִימָה שֶׁל מַיִם רַבִּים
גם שירך זה יפה וטוב בעיני, אישי ומזווית אחרת. נו, בסוף יהיה לך קובץ חדש שתוכל לקרוא לו: שירים לענת או שירים שענת אוהבת במיוחד. חג שבועות שמח על יד הכיור והרחק ממנו אל הים.
שיר קצר. נוגע.
ואני (בעל הזיכרון הארוך) זוכר עדיין את הראיון שלך בידיעות של סוף השבוע (אם אינני טועה) ואז חשבתי שלא יהיה לי אומץ לעולם להגיד את מה שאמרת.
מאז למדתי לכתוב על אנשים קרובים. אבל עדיין בלי אומץ.
כראה שצריך למות כדי להגיע לשלווה הסופית. אבל רגע לפני זה אתה מעביר את התחושות והפחדים לדור שאחריך. שגם הוא יצריך ללגום את מכסת הכאב.
אכן שמעון זיכרונך מוכח שוב ושוב כאיתן. הראיון אכן פורסם במוסף שבעה ימים של ידיעות. ראיינה אותי אז אילת נגב. ועכשיו אגלה שני דברים. לא פעם אני שומעת את המילה אומץ בהקשר לכתיבתי או אמירותי וזה כל פעם מתמיה אותי מחדש. למה? כי אני לא מרגישה בכלל אמיצה. אולי – כחייל לוחם – תאמר לי אתה האם לא כך מרגיש/פועל לובש מדים המחויב ללחום בחזית? האם המילה כורח המציאות אינה הולמת יותר? או אין ברירה? כך אני מרגישה ומהמקומות האלה אני פועלת/כותבת/מתראיינת. אז למשל הראיון ה"חושפני" היה חיוני לי מאוד – לא רק למען מכירת הספר – אלא משהו בעצם קיומו שחרר אותי. כנראה ההחצנה שהיתה בו והשיתוף…. כיום, לא בטוח שלו התראיינתי באותו נושא הייתי אומרת אותם דברים. לפחות על חלק הייתי מוותרת – האישי כל כך – והייתי מעבדת אותו למסרים ברובד-על יותר, אחר. חזק ואמץ, שמעון. וחשוב שתדע, בדרכי הארוכה והלא קלה הכתיבה "האמיצה" סייעה לי מאוד לא לתת לבנותי לשתות מכוס התרעלה (יחסית:))
כל כך עצוב הנזק שגורמים הורים לילדים , אין לו מחילה ואין לו אולי גם תיקון
הפתעה: יש גם נזקים קשים מאוד לתיקון… שילדים גורמים להוריהם ולא אוסיף מלבד זאת – משפחות הן לא אחת אקווריום חנקני ומייצג את עוולות האדם לזולתו באופן שאין כואב ממנו.