שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
תמרה אבנר/ שקרים מהבוידעם/ מטר/ 222 עמ'
כשאני קוראת ספר מכורך או עורכת כתב יד, מה שמוליך אותי זהו בראש ובראשונה מה שאני מכנה "קסם המילה". מה שחשוב ומהותי בשבילי זה המנעד, המשלב, הנימוחות המילולית, הזרימה. קריאה בשבילי היא ממש כמו האזנה למוזיקה – קלאסית בעיקר. לא חשוב לי ה"על מה" כמו ה"איך". ה"איך" הוא שקובע את "האיכות".
עלילה קיימת גם במדיום הקולנועי או התיאטרלי. מה שמבדיל אותה בשני אלה לעומת הספרות – על קצה המזלג – זה איך היא צפה ועולה באמצעות הלשון בלבד. הלשון היא הקובעת. למשל, יכול ספר לפרוש תווי עלילה מרתקים לעצמם. אבל אם לשון הסיפר אינה מדויקת לעצמה, אינה "מקסימה" אותי כיציר עצמאי בעל מעמד ראשון במעלה – לא יהיה לי שום עניין בלשי להמשיך ולקרוא רק כדי לגלות מה קורה הלאה והלאה.
כנ"ל באשר לדמויות, שקורמות עור גידים ונשמה בספר – כל ספר. הן נוצרות מתוך והודות רוח המילה.
כל הפתיח הזה, שהוא כנר-תמיד לי בבואי אל יצירה מילולית, מביא אותי אל ספרה של תמרה אבנר "שקרים מהבוידעם" שיצא לפני זמן קצר בהוצאת מטר.
מה שכבש אותי באחת מתחילתו של הספר והוליך אותי לאורכו זוהי לשון הסיפר בגוף ראשון – לשונה של רקפת, המגוללת שלל אירועים מרתקים והפכפכים מחייה: החל מהחיים בחיק משפחתה המסתירה יותר מאשר מגלה את שמצוי בשטיחיה, וכלה בעוללותיה ומעלליה בחיק מאהביה.
לשון הסיפר שוצפת וסוערת, והעלתה לנגד עיני הפנימיות ובחיות רבה מן ההתחלה את קצינת בריאות הנפש רקפת אורבך כדמות עגולה, מורכבת וחיונית ונוגעת, מרתיעה ומקרבת, מעוררת הזדהות ורגש חומל כמו גם דחיית-מה. יש בה גסות ובוטות בצד רגישות והרבה חוכמה. חוכמת חיים של חתולת רחוב פראית בצד חוכמה משכילית. והיא ניחנה גם במה שיפה בעיני מאוד לבריאות בחיינו שמחוץ לדפים כמו גם להנאה מן הכתובים המחקים אותם – הומור שהוא תוצאה רצויה עד מאוד של התבוננות מזווית ראייה צדית או עילית על חיינו ועל עצמנו.
אם לדייק בתיאור סוג ההומור של רקפת, הרי זוהי ציניות על גבול הסרקזם לא אחת, המהולה כמעט תמיד בטונים רגשיים דקים מאוד – אפילו סנטימנטליים – שהציניות היא כמעין שטיח המחפה עליהם.
רקפת אורבך היא דמות חשוכת אהבה כמעט מלידתה, הרודפת באופן אובססיבי כמעט אחר החומרים שימלאו את הבור שנכרה בה על לא עוול. הרדיפה הזו שלה נערכת בעיקר בשני מסלולי תנועה: אחרי גברים שיספקו את רעבונה ואחר ממצאים שיחברו אותה אל זהותה הפנימית הפגומה והחסרה. כך זה תמיד בעצם, ולא חשוב מהם תווי העלילה המייחדים את הרודפים הנרדפים על ידי עצמם קודם כול ומחוץ לדפי כל רומן באשר הוא. מכאן עובדת טוב כל כך שקיקת הלשון, החיוניות והנואשות בו-זמנית שהיא מעבירה. והישירות החשופה, הבלתי מסתתרת מעצם טבעה, של הכתיבה בגוף ראשון כפי שהיא מבוצעת ב"שקרים מהבודיעם", מאפשרת זאת במיידיות ועל אחת כמה וכמה משום אמינותה ודייקנותה וזרימתה הנכונה והקוהרנטית לעצמה.
מעבר לכך שרקפת אורבך מעמתת אותנו עם היוודעות גלוית ראש-לב לסוגיות לאומיות טעונות ביותר – שהראשונה במעלה שבהן היא השכול על חללי צה"ל – היא נשארת עמנו ובתוכנו בגמר הקריאה כמכריה הוותיקים והמכירים אותה מלפני ולפנים. והכול, כאמור, בעיקר בזכות דרכן של המילים, חרצובות לשונה של רקפת, שחוצבות למעננו קרבה אליה אשר כמותה אנו נעדרים פעמים כה רבות ב"חיינו האמיתיים".
גם מה וגם איך.
אבל אם מישהו יצמיד לי אקדח לרקה (כמו שמישהו עשה לי פעם) אז אני אבחר במה. למה? כי המה נשאר תמיד אחרי האיך.
למי שלא מאמין , הרי הוא מוזמן
לקרוא את :
התנ"ך
הברית החדשה
יוליסס (ימח שמו … של ג'יימס. שש שנים ועדיין לא סיימתי. אבל אין דבר. בסוף מולי בלום מחכה לי במיטה. עם או בלי)
הפרוטוקולים של ועדות חקירה. במיוחד של ועדת אגנ"ט. אין שם איך (אלא אם מתכוונים קונקרטית … איך הלכה לך חטיבת שיריון שלמה, איך?)
שאלה.
תשובה.
שאלה.
תשובה. טיקה, טאקה(כמו ברצלונה … עכשיו כבר צריך להגיד כמו באיירן או דורטמונד. אין כבר על מי לסמוך, אל מי לבכות כשההגנה נחרבת. ההגנה הכי טובה זה התקפה, כמו שחשב שועל המדבר רומל. שגמר את הקררירה בעל עלמין (- לא רחוק מאבו קיר של נפוליאון – שהזה הדבר הכי הקרוב לבית עלמין)
אין לאן לברוח…. עוד פעם נשאל אותך, המח"ט, המג"ד, קצין האספקה, המודיעין, המבצעים. מה חשבת? מה רצית. לאן הגעת, לאן חשבת להגיע. האם כשאמרו לך בקשר כך וכך, התכוונו לכך וכך או לכך או כך? … אבל … הרי רק לפני כמה דפים אמרת ש …. תחשוב. אנחנו לא ממהרים. המלחמה כבר נגמרה. המתים מתים והחיים חיים. מה לעשות.
לא צריך מוזיקה. המילים היבשות נותנות את הקצב.
בסוף כמו מאובנים בים תטיס. נשאר רק השלד. לא העור והקליפה. גם אם מישהו משתולל כמו משוגע וצובע את השפתיים את השיער. עם בגד גוף צמוד, הדוק משהו כמו איזו נועה פרתום כזאת, (שזאת איזה מין תעתיק של יונה וולך, אבל עדיין בלי הנפח, או השטח הרצוי, אם אתה רוצה להמריא כמו טיל למעלה )שפעם אחת נרדמתי והתעוררתי מולה, בטלוויזיה, כשליחששה , גיהקה, מילים או השד יודע מה … ואני חשבתי. בחורה כל כך יפה. אולי גם מוכשרת. למה צריך את כל הטררראם הזה מעבר למילים. למה היא כל כך מפחדת. קצת לגמגמ. יש בזה איזה חן. לא מדויק. לא מהודק. הרי החיים שלנו פרוצים לא לארבע, אלא לאלף רוחות השמיים.
למה אנשים כותבים לא שותקים.
שילמדו מסלינג'ר. כותבים עשר שנים. שותקים חמישים שנה. ואם קשה להתאפק כל כך. שנה לכתוב. חמש שנים לשתוק.
מתנגדת. מתנגדת. מתנגדת. כשמדובר ביצירת ספרות זה לא דוח ועדת אגרנט. אתה טוען את טענתך, שמעון, ממצב של התפנקות – של מי שמקבל איך ראוי כמובן מאליו. התנ"ך הוא מה שהוא קודם כול הודות לסגוליות האיך. גאוניות של טכניקת הסיפור הקצר – זה בפרקים הטובים. מבחינת המה – נכתבו תימות מרנינות וחכמות גם אחרי התנ"ך. תמיד האיך הוא הקובע – הוא הכלי שלתוכו נוצקים התכנים והוא זה שמעביר אותם. אם הלשון נניח דלה שמעון – סתם דלה ללא שום "תירוץ" ספרותי – שום תוכן מדהים ככל שיהיה לא יעבור ולא יסחב את עצמו אפילו שני עמודים – אלא אם כן מדובר ב… אנשים שמסתפקים במידע מי רצח את מי ובאיזה עמוד הוא ירצח או לא ירצח שוב.
הרגע חזרתי מחדר כושר.
החמצן עדיין לא יורד כל כך טוב לריאות. אבל . אבל …
בוא נתחיל לקלף את הקליפות האלה של מה שנקרא פרוזה ושירה.
א. אני חושב שהקול מיותר כאן. יש כאלה עם קול נהדר אבל השירים שלהם לא כל כך ויש כאלה שלהיפך. אני מעדיף את הלהפך. אבל אם כבר הכי טוב בלי קול. בלי פנים. בלי תנועות. בלי רעשים.
מבחינה זאת האינטרנט הוא המדיום האידיאלי לקריאה (רצוי להדפיס בכל מקרה)
ב. אני לא זוכר שבשיעורי ספרות למדנו את התנ"ך. בשביל זה היו שיעורי תנ"ך. לדעתי זה לא כל כך טקסט מרתק. חלקו הגדול הוא הוראות של עשה ולא תעשה, מטלות, תיאורים יבשים של מלחמה, רציחות ,פילוגים, כיבושים, הבטחות, נבואות. וכו'. כוחו בא מזה שהוא טקסט קנוני. פרטי פרטים מפורטים, כמו בניית בית המקדש.המבט של מה שהיה אז למה שיש עכשיו מרתק. חורבן בית ראשון ותוצאותיו. חורבן בית שני ותוצואתיו. מבחינה זאת השואה קרובה מדי. איננו יכולים להבין עדיין את משמעותיה. בל נשכח שהתנ"ך נכתב בידי אנשים שונים בתקופות שונות (לא אלוהים כתב אותו) וחלקו הועתק מעלילות גילגמש ומהכתבים הואדיים- הינדוהיסטים.
אני בטוח שאם היו מוצאים עכשיו טקסט של פקודת נבוכדנצאר לשר צבאו נבורזאדן (כמדומני) על כיבוש ירושלים והריסת בית המקדש. זה היה מעורר הדים עד קצות תבל. למשל כמה אבני קלע, כמה פרשים, כמה שמן רותח. איך להדק את המצור . איף להעיף אותם, את העברים, לכל עבר.
ג. את לא חושבת שאני הולך לעשות ספר מדו"ח אגרנט. מהסיבה הפשוטה שכתבו אותו כבר. והוא לא ספר. הוא אינצקלופדיה עם כמה אלפי עמודים. שמעטים מכירים אותם לעומקם. אני מנסה להעביר את הטקסט הזה למדיום אחר. למחזה או לסרט או למשהו משולב. ובעיניי הפרוטוקלים היבשים הם חומר מצוין, יבש, דליק להתלקחות ולבעירה.
אתה יודע מה אני עושה כשאתה עושה כושר? עורכת מותחן שוודי. ולמה אני מדווחת לך? כי אדם כמוני שמלווה את המילים עד שאתה פוגש אותן בספר יודע מאין ולאן. אגלה לך בעוז ובגבורה עוד משהו – הקורא בדרך כלל יודע מה עובד עליו אלא שלא בהכרח הוא יודע מה עובד עליו. זה כמו מין קסם. תאמין לי. לפעמים הכותב יודע ליצור את הקסם, ולפעמים העורך יודע איך לעזור לו… ובאשר לתנ"ך. זוכר מה כתבת על אהבת השירה שהחלה אצלך מאוחר בגלל המורים? אני מציעה לך לקחת ודחוף – אם הוא עדיין לא בפנסיה – את הקורס "מבוא לסיפור המקראי" של פרופסור מאיר שטרנברג בחוג לספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. צפויה לך הפתעה. וכבר אקדים ואומר זו דוגמה לכך שיש להצטייד בכלים ראויים לקליטת קסם המילה וגדולת האסתטיקה של האיך העולה על המה.
הקורא בדרך כלל יודע מה עובד עליו אלא שלא בהכרח הוא יודע למה זה עובד עליו.
את צעדיי בקשר לקסם וגבי המקרא.
אבל בכל מקרה בלי תוכן. בלי המה. זה סוג של ריקוד מיותר בעיניי.
עורכת מותחן שבדי? את לא מותחת אותי? כלומר מישהו תרגם משבדית לעברית ואת עורכת את המתרגם/ מתרגמת?
מה יש לשבדים ולכל הסקנדינביים האלה עם סיפורי מתח רצח? אני חושב שזה קשור לכך שאין להם מספיק שמש כדי להוציא את הרגשות שלהם החוצה.
כמו השבדית-לאפית שטיילתי איתה בשלג ולקח לה שבעה ימים ולילות להגיד לי שהיא מטיילת איתי כי אני מזכיר לה את החבר האיטלקי שלה שהתאבד. אולי היא עשתה בשכל. כשסיפרה לי את זה ביום האחרון. כי ביום הראשון אולי הייתי בעצמי קופץ מאיזה צוק. כדי לא לסחוב איתי מישהומת על הגב. בקרח. בשלג.
מעולם לא טענתי שהתוכן חסר חשיבות. ברור שמדובר בריקוד בין שניים. הבלטתי את "האיך" כי לא אחת גם כעורכת יש לי יותר מסתם תחושה שאנשים – כותבים קודם כול – לא נותנים דעתם על חשיבות ומשקל האיך – המילה מילה – והוא גדול ורב. שים לב באשר לקוראים – כשהם נכנסים לחנות לרכוש הוא מדברים זה עם זה על ספר כלשהו. מה הם בודקים/שואלים: על מה הספר. ואני אומרת: לא זה העיקר. באשר לשוודים. יצא לי בעת האחרונה לערוך כמה ספרי מתח שוודיים. ובאשר לכך אין בינינו חילוקי דעות, רק שאתה הסברת לי משהו שאיכשהו תהיתי לגביו. למה זה ככה? למה כל הספרים שנזדמנו לעיני רוויי אלימות ו… משונים. כן בהחלט זו המילה – משונים. באשר לעריכת התרגום: כל כתוב בעברית (ולא רק) מחייב עורך. כך גם ספר מתורגם. ולא אחת אפילו קורה שהעורך נדרש לשכתוב כבד ובלבד שהעברית תעמוד על תלה כראוי. כי יצירה מתורגמת היא דבר מה לעצמו ובזכות עצמו – קודם כול הודות לשפה. אם למשל הספר כתוב נפלא בשפת המקור (מבחינת הרובד המילוליף הקריטי בעיני) אך בעברית הוא כתוב בחצצית – הלך עלי.
שבוע כושר נעים, שמעון
אני קדיש כמעט זמן שווה למה ולאיך. אם משהו חורק בצליל. אני מנסה לתקן עד ששהוא מפסיק או עד שאני נשבר.
כשיצא הספר – השבדי – שלחי הודעה באתר.
אני אנסה להבין איך המפתח השבדי עובד (בשפה העברית)
הנה הגענו למישור שלאחר העקוב. ובאשר לשוודי סוכם. אגב אין לי מושג איך הוא בשוודית אבל העברית של רותי שפירא נפלאה. ובכלל הספרות השוודית בעת האחרונה הפכה לפופולרית בעולם. בעיקר המתח רווי הרצח. מעניין למה
כל כתוב בעברית (ולא רק) מחייב עורך. כך גם ספר מתורגם. ולא אחת אפילו קורא שהעורך נדרש לשכתוב כבד ובלבד שהעברית תעמוד על תלה כראוי. כי יצירה מתורגמת היא דבר מה לעצמו ובזכות עצמו – קודם כול הודות לשפה. אם למשל הספר כתוב נפלא בשפת המקור (מבחינת הרובד המילולי הקריטי בעיני) אך בעברית הוא כתוב בחצצית – הלך עלי.
מעולם לא טענתי שהתוכן חסר חשיבות. ברור שמדובר בריקוד בין שניים. הבלטתי את "האיך" כי לא אחת גם כעורכת יש לי יותר מסתם תחושה שאנשים – כותבים קודם כול – לא נותנים דעתם על חשיבות ומשקל האיך – המילה מילה – והוא גדול ורב. שים לב באשר לקוראים – כשהם נכנסים לחנות לרכוש או מדברים זה עם זה על ספר כלשהו. מה הם בודקים/שואלים: על מה הספר. ואני אומרת: לא זה העיקר. באשר לשוודים. יצא לי בעת האחרונה לערוך כמה ספרי מתח שוודיים. ובאשר לכך אין בינינו חילוקי דעות, רק שאתה הסברת לי משהו שאיכשהו תהיתי לגביו. למה זה ככה? למה כל הספרים שנזדמנו לעיני רוויי אלימות ו… משונים. כן בהחלט זו המילה – משונים. שבוע כושר נעים, שמעון