שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
זה מכבר, במסגרת התבגרותי המאוחרת וקץ עידן תמימותי הדי מכאיבה לא אחת, השלמתי גם עם הגילוי שחיינו רוויי פרדוקסים (חלקם לא קלים כלל לבליעה ולעיכול). גם גיליתי שכמעט לכל דבר בעל משמעות בחיי יש שני פנים (לפחות) – טוב ורע הדרים בתוכי ממש בכפיפה אחת. כפתור ופרח ממש.
אחד הדברים הכי משמעותיים בחיי מרגע היותי בעלת מודעות עצמית הוא החיבור אל המילים הכתובות והנאמרות. לא בכדי נאמר כי החיים והמוות ביד הלשון – לשון במלוא מובניה. מילים הן תקשורת – עם עצמנו ועם העולם האנושי שבו אנו גדלים עד לפרידתנו ממנו.
גם באשר לעניין הכל כך משמעותי הזה בחיי – האהבה הגדולה למילה – גיליתי בשנים האחרונות יחס אמביוולנטי עמוק ביותר, שהתחזק בעקבות חיבורי הדומם והאמיץ לחתולי – שרובו בשתיקה. המילים הן לא אחת חרב פיפיות.
אולי באמת, אני תוהה, החיבור הכי-הכי לעצמנו קודם כול ואל העולם במלוא תפארתו שסובב אותנו הוא דווקא ברגעי הדממה. דממת המוח והנפש. וכן, משאלת הלב העמוקה שלי היא לחוות מערכת יחסים ולו אחת שבה השתיקה לא תפחיד, כי אם תבטא שיא של אינטימיות – פנימה והחוצה.
בלי האיום העתיק בעונש שבא על "מגדל בבל" – שעיקרו, מילים מילים מילים בשלל שפות אישיות לחלוטין.
דליפה, בעירה
כָּל מִלָּה שֶׁאֲנִי שׁוֹכַחַת מַזְכִּירָה אֵימַת אָבְדַן
זִכָּרוֹן. דְּלִיפַת גַז, הַקָּשַׁת טִפּוֹת גֶּשֶׁם בַּמַּרְזֵב.
הַמוח מִתְחַנֵּן לְהִתְרוֹקֵן, לִהְיוֹת דּוֹמֵם.
מִלִּים הֵן מַבְעֵר מְסֻכָּן אֲפִילּוּ לִמְכַל פְּלָדָה
רֵיק בְּחָצֵר. טִיפּוֹת הַגֶּשֶׁם נִקְרָשׁוֹת בָּאֲדָמָה.
הַמוח מַפְצִיר לְהִנָּקוֹת מִן הָאֵימָה.
אָז תִּבְעַר אֵשׁ תָּמִיד בְּקודֶשׁ קָודָשַׁי,
שֶׁכָּל מִלָּה בּוֹ תִּהְיֶה רֵיקָה, טְפֵלָה.
מתוך "עירומה על גב סוס במונגוליה", הקיבוץ המאוחד, 2010
מתחברת עד מאד לשיר הזה. כבר עם השורה הראשונה הטלת מצרר שהתפזר לכל משכו של השיר.
כאשר עושים מדיטציה יכולים להבחין עד כמה המוח לא מצליח להתרוקן באמת.
אני מוצאת כאן כמיהה ואימה מן (ואל) השקט בעת ובעונה אחת.
השיר נכתב בעידן "האימה". ככל שהמסע אל הדממה נמשך, השקט הנפלא מתגבר על כל פחד ובה בעת מסיג על הסף כל פחד מזן חדש (כי הרי אין גבול לזנים…). "הפחד" הגדול הוא שאוטוטו ממש לא יתחשק לפתוח את הפה, כדי שהבית יישאר נקי.
על שתיקות דיברנו די.
(כלומר עוד רגע זה כבר ישתנה בסיפא)
עכשיו על מילים …
דווקא מילים, מילים,מילים בשלל שפות אישיות לחלוטין (מעבר לכך שמזכירות את מצב הפואטיקה כאן. עכשיו) הוא מצב נפלא. בהעדר תקשורת. יעשו פחות. פחות מיסים, פחות בלבולי ביצים. פחות מלחמות
נראה את התת אלוף (בריגדר, עקיד) מנסה להזיז אוגדה במצב הזה.
אהבתי את השיר. במיוחד את החיבור לגשם. שהזכיר לי גם פעם משהו שלי שכתבתי באיזה כתב עת.
שנקרא (איך לא) שתיקות.
שְׁתִיקוֹת
אִמִּי בֵּין חַלּוֹנִי הַכְּפוֹר
קוֹרֵאת בְּאֵד זְכוּכִית
תְּמוּנוֹת שֶׁל פַּעַם
בָּעַכְשָׁו
אֶת שְׁתִיקָתִי
בַּת אֶלֶף וּמֵאָה
יַמִּי רֵאשִׁית
הַמִּתְהַלֶּכֶת עֲדַיִן
בַּפְּרוֹזְדוֹר
הַצַּר
וְאֶת תָּוֵי אֶצְבְּעוֹתַי
הַנִּמְלָטִים מִכֹּבֶד הַמִּלִּים
אֶל הַזְּכוּכִית
כְּמוֹ גֶּשֶׁם דַּק
הַמִּתְעַקֵּשׁ
הַחוּצָה
א. שמעון אנחנו ממש חיבור-נשמות-פואטיות:) ב. כל פעם שאני מבקשת אחר שתיקה באמצעות מילים (ולו כתובות במשפט שירי אחד) אני מגחכת לעצמי – בלי קול. הנה הפרדוקס בה' הידיעה. ג. ונזכרתי עכשיו מה קרה לתהילה של עגנון כשנגמרה מכסת מילותיה. מקווה שהסופר המהולל טעה ולו בזאת
שמת לב שאת המילה "מילים" קוראים מהסוף להתחלה ומקבל את אותה תוצאה … לך תסמוך על המילים האלה.
אין כמו העברית הכומסת במילותיה עולם ומלואו. םילימ םילימ םילימ. אכן אין על מי ועל מה לסמוך, ובכלל זה יהיר לפיד האביר לשעבר של מעמד הביניים.
אהבתי מאד את השורות:"תוי אצבעותיהנמלטים מכובד המילים…
עפרה
תודה עופרה.
אני מזדהה מאד עם כל מילה וכל שורה. כל כך יפה כתבת .
עפרה
כל כך משמחת אותי – כרגיל – הזדהותך. וכל מילה מיותרת לרגש החיבור
ענת, מאחורי השתיקה מסתתרת בעצם ההקשבה. בין אם לעצמי או לאחרים (בני אנוש, צמחים או דומם). ואולי בשל כך המוח מתקשה להתרוקן??
אוסיף שאלה על שאלה: ואם אכן יש אמת בתשובתי על שאלתך החכמה (כרגיל), אז למה זה כך? למה באמת כל כך קשה/מאיים/מטיל אימה להקשיב?
כי כשאתה מקשיב לאחר – יש בזה ויתור על עצמך והתמלאות באחר, וכשאתה מקשיב לעצמך – אתה עלול לשמוע/לגלות דברים שלא ידעת והם מפחידים…
ויש עוד אפשרות שהיא הנפלאה מכולן – אם תקשיב לעצמך בלי כל המילים והמחשבות והאירועים שנזרעו בך – אתה עשוי לגלות את עצמך כמלאכי כמעט, ואז מן המקום השלו והתמים עם ניקיונך אתה עשוי להיטיב עד מאוד להקשיב לזולתך.
ענת, אהבתי בעיקר את דימויי הטיפות הנוקשות על המרזב. ציור של טיפות עושות ההיפך מן המצופה מן השדה הסמנטי שלהן – נקרשות – חי ועובר חושים
טיפות במרזב עלולות גם להישמע כעינוי סיני. כך המחשבות הזיכרונות… והמילים. אבל מילותיך כהרגלך איתי מנעימות ומחכימות את המוח והנפש שאם יש להם סיכוי להתרוקן ולהתנקות הרי זה בעיקר בטוב ומטוב:)
היי ענת,
מכירה הן את הפחד מפני השתיקה וגם את הטוב הטמון בה, ממש כפי שתיארת. הפחד נובע אולי מתחושת בדידות שהשתיקה יכולה לחשוף, או ממיני תחושות אחרות שחוששים לחוות, אבל הרי כבר בתנ"ך למדנו שה' ב"קול דממה דקה"…
חשבתי הבוקר על שניים בעקבות מילותייך המדויקות. א. לא בכדי כנראה כוונו ל"והעיקר לא לפחד כלל", כי זהו הסיכוי הגדול שלנו להתנקות מכל מה שקולקל בנו שנייה לאחר בריאתנו. הסטייה הפנימית ממנעמי גן העדן המצויים אי שם בתוכנו – הבדידות, השתיקה. הרי כך זה היה אי שם בגן עדן, לא? ב. חשבתי על הביטוי הנפלא "קול דממה דקה". והתעכבתי על מילת התואר הטהורה כל כך – לא סתם דממה כי אם דקה. כמה עדינות אנו עשויים לגלות בשם שמעלינו ובנפשינו שבצלמו כשנלמד להיות עם עצמנו בשקט גמור.
הַשִּׁיר הַזֶּה יִקַּח אוֹתְךָ אֶל
הַחֶדֶר הַסָּמוּי
שָׁם מִתְבַּצַּעַת חֲקִירָה
בְּלַחַץ פִיסִי בִּלְתִּי מָתוּן-
הַשִּׁיר מוֹדֶה: הַחַיִּים הֵם-
פְּצָצַת הַזְּמַן הַמְּתַקְתֶּקֶת.
הַשִּׁירָה חוֹקֶרֶת אֶת בָּבוּאָתָם בַּמַּרְאָה
הַשִּׁיר הוּא סֶרֶט הַקְלָטָה
הוּא קֹבֶץ קוֹל
הוּא הָאֶנֶרְגְּיָה שֶׁאֵינָהּ אוֹבֶדֶת.
אַתָּה לֹא תֵּצֵא טוֹב מֵהַחֲקִירָה הַזּוֹ.
בַּשּׁוּרָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל כָּל שִׁיר
אִם תּוֹפִיעַ אוֹ אִם תִּתְבַּטֵּל הַנְּקֻדָּה
יִשָּׁמַע פִּיצוּץ. אַחֲרָיו יִהְיֶה שֶׁקֶט.
אַתָּה הַמְּשַׁחְזֵר אֶת הַשִּׁיר –
אִישׁ זיהוי קרבנות אסון
שֶׁאוֹסֵף כָּל פֵּרוּר
שֶׁסוֹפֵג אֶת דָּם הַחֲשַׁאי:
זוֹהִי
קְרִיאָה
אַחֲרוֹנָה.
שירך נפלא בעיני. שמחה לגור בחדר הסמוי הסמוך לשלך ולהוות לך השראה. שבוע טוב – וזוהי קריאה אחרונה שיהיה כך כי הוא כבר בפתח