המטע – מעבדה נפלאה לנפש כל בנן ובננה

לאחרונה, דווקא לאור (ולא לחושך) מה שמתחולל או משתולל במטע, חשיבותו בעיני ובשבילי שודרגה עשרת מונים – ולא לשם יצירה ותרבות אלא למען שכלול מלאכת חיי.

 חברי וחברותי היקרים, אין מדובר כאן בעולם תקשורת וירטואלי הזוי מיסודו, כי אם בסדנת חינם ביחסי אנוש ממשיים לחלוטין. לתחושתי, זכינו כולנו בהזדמנות פז להיות עכברונים משוכללים במעבדת ניסוי נפלאה. בתוכה עלינו ללמוד קודם כול ליהנות, פשוט ליהנות ממשחקי סימולציה שיש בהם הרבה מן הטוב, תועלת רבה לעולמנו פנימה והחוצה בשעות ובימים שבהם אין אנו סחופים ונסחפים ראשנו ונפשנו בתוך המטע –  שהוא בעיקרו מילים מילים מילים על מסך שטוח, ואת זאת עלינו לזכור ולא לשכוח!

 באחד הפוסטים האחרונים שהעליתי התוודיתי שאני מעזה במטע לבצע דברים שבחיי "האמיתיים" קשה לי לבצעם. היה חבר יקר במטע שהעיר לי על כך. את חייך האישיים תשאירי מחוץ למטע, הציע החבר.

 אם המטע אינו אישי, אז מה הוא באמת?

 אני סבורה כי הוא אישי בהחלט. לב לבה של האישיות של כולנו. הזדמנות נפלאה ממש לגעת בה, למשש אותה, לחוות אותה בעוז ובגבורה – ובעיקר לטרוח למען שדרוגה.

 איך זה?

 שמעתם על מערכת סינון תגובות, למשל?

 כן, כולנו זכינו בה.

 ולא ידענו עד כמה זכינו ב… הזדמנות להיטיב ולבנות את מערכת הסינון הפנימית שקיימת בכולנו, אבל לא תמיד זוכה לתפעול הנכון: שימון יומיומי, החלפת ברגים ישנים ובלתי שמישים, חיזוקם של כמה ברגים רופפים ועוד ועוד – והכול אך רק בתוכנו, למען כל אחד ואחת מאיתנו בחיינו האישיים המכילים וכוללים את כל הנקרה בדרכנו.

כל מה שקורה עכשיו במטע, ולא בפעם הראשונה ולבטח לא בפעם האחרונה, קורה כל הזמן סביבנו. יום יום, כמעט בכל אתר ואזור של חיינו. בין בני משפחה, בין חברים או כאילו חברים, עמיתים לעבודה, עמיתים או מתעמתים עם דרכנו ביצירה. רק שמחוץ למטע הכול יותר לכאורה אמיתי, כאילו יותר מוחשי – אבל לחלוטין לא פחות פוגעני לא אחת.

 אלא מה, שבמטע ניתנת לנו הזדמנות יקרה מפז להתמודדות חשופה עם תוכנו ונפשנו.

 דוגמה למה כוונתי, רק משל "שנון" ולא לשנינה חלילה. אני למשל הכרתי את גיורא לשם בשר ודם לפני שנים רבות. הכרתי? לא בטוח. בחודשים האחרונים אני למדה להכירו יותר ויותר.  וכן, כאן במטע בגלל "האנונימיות" (למעט תמונת הבול שבצד הפוסט. מעודכנת התמונה?),  הדיסטנס, ה"ווירטואליות" יש לי אפשרות להתבטא מולו הכי פתוח ומשוחרר שאפשר. נניח, אם הוא נורא מעצבן אותי ויש לי דברי טעם לומר אך אני מסיבותי חוששת ממוראו שבמציאות השינקינית – אני יכולה לומר את דברי בלי להזדהות. כן, כן. זה גם כלי מצוין, גיורא. כי לא אחת התוכן הוא העיקר ולא שם, גוף ופני האומר.  וכזכור, זו אך ורק דוגמה למה שברצוני להציע כאן.

 המטע הוא מתנה אדירה ולאו דווקא בעת רוגע ומחמאה.

 כל אחד מאיתנו יכול לבנות ובעיקר להיבנות בו לעצמו ולתלפיות. אורה ניזר הציעה סדנה לשחרור רעלים אי שם בארץ. כל הארץ הזאת היא אדמת דשן פורייה לשחרור רעלים, רק שכאן במטע הכול נפתח ונסגר בשליטתנו המלאה בכל שעה משעות היממה. הכול תחת בקרה.

 איזו בקרה? בקרה ושליטה של כל אחד מאיתנו על עצמו!

 תוסס וחי. בוטות לצד עדנה. תוקפנות לצד מחמאה ו"חנופה". ויכוח רוח לצד ריב צולף וצולב נשמה.

 נשפך יותר מדי דם? סוגרים לזמן מה את הערוץ האישי אל המטע. רצוי ואפשר בלי הודעות פרישה דרמטיות (ולא דרמתיות…). כי למה לנו לפרוש, להוריד מסך כבד על חיי משפחה כה ענפה ואנושית ותוססת ורבת חיים וחיוניות ומלמדת – כל כך הרבה מלמדת – לא רק לנוע בנתיבי היצירה והתרבות (כן יש גם כאלה כאן ולמכביר), כי אם גם ובעיקר איך להיטיב לנוע בנתיבי חיינו האישיים ביותר.

 הנפש – כמו כל איבר שבנו – זקוקה, מאוד זקוקה וכל הזמן לשיעורי התעמלות. שחרור. מתיחה. הרפיה. הינשאות. השתוחחות. ומי שיוצא לעתים משיעור ההתעמלות שמתנהל במטע הבננות שלנו כשהוא עייף, מותש מדי – גם זאת אולי בעיקר לטובה. שישאל עצמו המתעמל המיוזע על מה ולמה התעייף, ובמקום להתייאש – שילך לשטוף פנים (לא במי קפה עכורים, גיורא פישר) ותוך כדי שיביט במראה כשפניו עוד לחים אבל ממי ברז זכים, ישאל עצמו את כל השאלות האישיות הנחוצות כדי לשכלל את כלי ההישרדות שלו – לא במטע כי אם מחוצה לו.

 כולנו שחקנים על במה אחת, וכולנו פעם גרועים ופעם נפלאים – ובלבד שנבין כי הכול בעיקרו משחק. משחקיהם של בני אדם לדורותיהם ומעל כל בימה הם הקובייה המרתקת ביותר את אלוהים.

 ואנחנו הרי בצלמו וכדמותו, לא?!