בננות - בלוגים / / המטע – מעבדה נפלאה לנפש כל בנן ובננה
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

המטע – מעבדה נפלאה לנפש כל בנן ובננה

 

 

 

לאחרונה, דווקא לאור (ולא לחושך) מה שמתחולל או משתולל במטע, חשיבותו בעיני ובשבילי שודרגה עשרת מונים – ולא לשם יצירה ותרבות אלא למען שכלול מלאכת חיי.

 חברי וחברותי היקרים, אין מדובר כאן בעולם תקשורת וירטואלי הזוי מיסודו, כי אם בסדנת חינם ביחסי אנוש ממשיים לחלוטין. לתחושתי, זכינו כולנו בהזדמנות פז להיות עכברונים משוכללים במעבדת ניסוי נפלאה. בתוכה עלינו ללמוד קודם כול ליהנות, פשוט ליהנות ממשחקי סימולציה שיש בהם הרבה מן הטוב, תועלת רבה לעולמנו פנימה והחוצה בשעות ובימים שבהם אין אנו סחופים ונסחפים ראשנו ונפשנו בתוך המטע –  שהוא בעיקרו מילים מילים מילים על מסך שטוח, ואת זאת עלינו לזכור ולא לשכוח!

 באחד הפוסטים האחרונים שהעליתי התוודיתי שאני מעזה במטע לבצע דברים שבחיי "האמיתיים" קשה לי לבצעם. היה חבר יקר במטע שהעיר לי על כך. את חייך האישיים תשאירי מחוץ למטע, הציע החבר.

 אם המטע אינו אישי, אז מה הוא באמת?

 אני סבורה כי הוא אישי בהחלט. לב לבה של האישיות של כולנו. הזדמנות נפלאה ממש לגעת בה, למשש אותה, לחוות אותה בעוז ובגבורה – ובעיקר לטרוח למען שדרוגה.

 איך זה?

 שמעתם על מערכת סינון תגובות, למשל?

 כן, כולנו זכינו בה.

 ולא ידענו עד כמה זכינו ב… הזדמנות להיטיב ולבנות את מערכת הסינון הפנימית שקיימת בכולנו, אבל לא תמיד זוכה לתפעול הנכון: שימון יומיומי, החלפת ברגים ישנים ובלתי שמישים, חיזוקם של כמה ברגים רופפים ועוד ועוד – והכול אך רק בתוכנו, למען כל אחד ואחת מאיתנו בחיינו האישיים המכילים וכוללים את כל הנקרה בדרכנו.

 

כל מה שקורה עכשיו במטע, ולא בפעם הראשונה ולבטח לא בפעם האחרונה, קורה כל הזמן סביבנו. יום יום, כמעט בכל אתר ואזור של חיינו. בין בני משפחה, בין חברים או כאילו חברים, עמיתים לעבודה, עמיתים או מתעמתים עם דרכנו ביצירה. רק שמחוץ למטע הכול יותר לכאורה אמיתי, כאילו יותר מוחשי – אבל לחלוטין לא פחות פוגעני לא אחת.

 אלא מה, שבמטע ניתנת לנו הזדמנות יקרה מפז להתמודדות חשופה עם תוכנו ונפשנו.

 דוגמה למה כוונתי, רק משל "שנון" ולא לשנינה חלילה. אני למשל הכרתי את גיורא לשם בשר ודם לפני שנים רבות. הכרתי? לא בטוח. בחודשים האחרונים אני למדה להכירו יותר ויותר.  וכן, כאן במטע בגלל "האנונימיות" (למעט תמונת הבול שבצד הפוסט. מעודכנת התמונה?),  הדיסטנס, ה"ווירטואליות" יש לי אפשרות להתבטא מולו הכי פתוח ומשוחרר שאפשר. נניח, אם הוא נורא מעצבן אותי ויש לי דברי טעם לומר אך אני מסיבותי חוששת ממוראו שבמציאות השינקינית – אני יכולה לומר את דברי בלי להזדהות. כן, כן. זה גם כלי מצוין, גיורא. כי לא אחת התוכן הוא העיקר ולא שם, גוף ופני האומר.  וכזכור, זו אך ורק דוגמה למה שברצוני להציע כאן.

 המטע הוא מתנה אדירה ולאו דווקא בעת רוגע ומחמאה.

 כל אחד מאיתנו יכול לבנות ובעיקר להיבנות בו לעצמו ולתלפיות. אורה ניזר הציעה סדנה לשחרור רעלים אי שם בארץ. כל הארץ הזאת היא אדמת דשן פורייה לשחרור רעלים, רק שכאן במטע הכול נפתח ונסגר בשליטתנו המלאה בכל שעה משעות היממה. הכול תחת בקרה.

 איזו בקרה? בקרה ושליטה של כל אחד מאיתנו על עצמו!

 תוסס וחי. בוטות לצד עדנה. תוקפנות לצד מחמאה ו"חנופה". ויכוח רוח לצד ריב צולף וצולב נשמה.

 נשפך יותר מדי דם? סוגרים לזמן מה את הערוץ האישי אל המטע. רצוי ואפשר בלי הודעות פרישה דרמטיות (ולא דרמתיות…). כי למה לנו לפרוש, להוריד מסך כבד על חיי משפחה כה ענפה ואנושית ותוססת ורבת חיים וחיוניות ומלמדת – כל כך הרבה מלמדת – לא רק לנוע בנתיבי היצירה והתרבות (כן יש גם כאלה כאן ולמכביר), כי אם גם ובעיקר איך להיטיב לנוע בנתיבי חיינו האישיים ביותר.

 הנפש – כמו כל איבר שבנו – זקוקה, מאוד זקוקה וכל הזמן לשיעורי התעמלות. שחרור. מתיחה. הרפיה. הינשאות. השתוחחות. ומי שיוצא לעתים משיעור ההתעמלות שמתנהל במטע הבננות שלנו כשהוא עייף, מותש מדי – גם זאת אולי בעיקר לטובה. שישאל עצמו המתעמל המיוזע על מה ולמה התעייף, ובמקום להתייאש – שילך לשטוף פנים (לא במי קפה עכורים, גיורא פישר) ותוך כדי שיביט במראה כשפניו עוד לחים אבל ממי ברז זכים, ישאל עצמו את כל השאלות האישיות הנחוצות כדי לשכלל את כלי ההישרדות שלו – לא במטע כי אם מחוצה לו.

 כולנו שחקנים על במה אחת, וכולנו פעם גרועים ופעם נפלאים – ובלבד שנבין כי הכול בעיקרו משחק. משחקיהם של בני אדם לדורותיהם ומעל כל בימה הם הקובייה המרתקת ביותר את אלוהים.

 ואנחנו הרי בצלמו וכדמותו, לא?!  

 

 

 

 

107 תגובות

  1. "ולא ידענו עד כמה זכינו ב… הזדמנות להיטיב ולבנות את מערכת הסינון הפנימית שקיימת בכולנו, " – זה רעיון חשוב !

  2. שורש יהודה

    1. האינטרנט אינו המציאות. את מי חיבקת מהנוכחים כאן? מי יבוא לעזרתך בעת צרה?
    כולם וירטואליים ולחשוב שהם חברייך-זהו לעג לרש.
    2. במטע אין ביקורת עניינית ודיאלוג פורה. הכל מחמאה וחנופה. נסי לאתר תגובה אחת בה מישהו הטיח בשני ביקורת על יצירתו, ולא תמצאי. הריב המטופש להפליא (לעומתם אני מצטייר כמריה הקדושה) בין אמיר אור לגיורא לשם הוא על אגו ועניני הבלות ולא על יצירה גרידא. אין במטע שלך דו שיח בונה, רק זיוף ומתק שפתיים דוחה.
    3. להנבות לתלפיות פה? תני לי שם אחד של יוצר פה שהוא לתלפיות? (חוץ ממני)?

    • מה שביטאתי כאן ואני מתעקשת עליו: האינטנרט הוא חיקוי של המציאות. וכן אפילו כמעט אחד לאחד
      והאינטרנט הוא לא רק "ממזיס" מסוגו אלא גם קתרזיס. שכן דרך מסך הזכוכית האטומה ניתן בהחלט לחוות "חיבוק", "חיבוק דוב", ועוד משהו שורש ממתי מי שמחבק אותך באמת אוהב אותך לנצח – הרי המחבקים האמיצים ביותר נמצאים בערבו של יום גם הפוגעניים ביותר. לא חווית את זה? כן כן, האינטרנט הוא הוא תשקיף המציאות. אני חווה זאת כך. ואף מתעשרת ומתחזקת מכך. וכן גם ממקרא הפוסטים המתנגחים של אמיר וגיורא. צריך ללמוד לקרוא לא דרך עיני הבשר הדל אלא סבטקסט אנושי מעשיר ביותר. ואילו המטע היה רק יצירה יצירה יצירה… הוא כבר היה נסגר מזמן. כי מי כמוך יודע כמה לא קלה ולא זמינה היא לנו יצירת אמת איכותית.

      • עלי להסכים עם שורש יהודה.
        מדובר בנשף מסיכות שבו כולם עוטים את אותה מסכה מחייכת-
        כל שיר בוסרי מקבל מחמאות כאילו העלה ט"ס אליוט את כל יצירתו אל הרשת.
        כל רשימה מביכה בפירוט האישי שלה זוכה לתשואות כאילו נחצבה מנפשה המיוסרת של סיביה פלאת'.
        כל הגיג מתקתק מועלה לדרגת סיפר צ'כובי.

        כולם מתוקים ומתוקות. גאונים וגאונות. צודקים וצודקות.
        כולם מהלכים על קצות האצבעות ומתקשים להבחין בין ויכוח ענייני על דברים שברומו של עולם לבין מתק שפתיים עקר.
        לכן אך מתבקש הוא שיכנסו לכאן טרולים שינסו לפוצץ את בלון הנחמדות.

        איני מצדיקה אותם – אבל זה כמעט מתבקש.

        ומה לזה ולחיים?
        זוהי לכל היותר השטחה של כל ביטוי אנושי וקשה להאמין שאנשים שמתיימרים לעסוק באומנות אינם מבחינים בכך!

      • 1." האינטנרט הוא חיקוי של המציאות. וכן אפילו כמעט אחד לאחד".
        צודקת, יותר מדויק – מראה.
        2. תופעה Trolling היא כלל עולמית
        ונחשבת חיובית בדרך כלל. במיוחד באתר
        אמנים. הסבר לדוגמה פה:
        http://www.ibiblio.org/eldritch/lp/sixp.htm
        אמן שלא מסוגל ליצר שום דמות חוץ מעצמו-
        לא אמן. גרפומן.
        3.אני מסכים עם שורש יהודה שצ`צ`ולינה
        סתומה בלחץ.

  3. איך הקב"ה מנהיג את עולמו ברחמים ובדין, בעיקר ברחמים. כמו שמובא בפסוק: "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים". (שמות פרק לד ו). מידות אלו, אע"פ שרובם רחמים –מיעוטם דין.

    לא נראה לי שאנו כמו הקב"ה ורצוי שלא נתגרה בו בימים אלה.

    אם כי יש בנו שורש אלוקי שמבקש להיטיב שעליו מכסות הרבה קליפות.

    האמת שהאינטרנט מביא ליותר מידי חופש ביטוי, ולכן יש מריבות וויכוחים עקרים.

    יש ספר שלם של החפץ חיים שאוסר דיבור חופשי ומשולח. כי כל מילה משולחת מביאה אנרגיה שלילית מאד לעולם. ומורידה דינים על האדם והחברה.

    אני למשל ממעטת להגיב כמקודם, כי אז נוצרים כל מיני חיכוכים מטופשים שעדיף לפתור בארבע עיניים.

    שבת- שלום.

    • אביטל, איכשהו דברייך כאן לא מסתדרים לתחושתי עם מה שכתבת בפוסט השליחים החשוב שלך… ומה פירוש שכולנו נבראנו בצלמו וכדמותו? האם אין זה קשור למורכבותנו שלא תמיד נהירה קודם כול לנו עצמנו? ומשם כה חשוב להבהיר ולבער ולתקן ברוח הנשגב והמרומם?

      • ענת יקרה, פוסט השליחים מתיחס לכך שהפוגע הוא תמיד שליח- אך הייתה לו בחירה.לכולנו יש בחירה. גדולה יותר קטנה יותר. אך כל אחד מאיתנו נכשל בנקודת אחרת. ואסור לנטור.
        קראתי שבן משפחה של המשפחה שנספתה בשל הנהג אמר: אני אדם מאמין, לא כועס עליו הוא היה שליח."
        יש כאן רמה רוחנית מאד גבוה שתעניק לו את היכולת להשתקם אי פעם. ב"ה. מה שאין לנקמנים. ואולי במקרה הזה הנהג באמת לא ראה וכדומה.
        אך זו רק דוגמא לחשיבה בריאה יותר. לא פוטר אותנו מעבודה עצמית.

        כי גם לנו יש שורש אלוקי טהור. הרוב אולי זה יצרים, אגו ועוד. אבל קיים גם שורש אלוקי. אולם רצוי שאנחנו לא נהייה אלה שנדון את הזולת לשלילה. כי כמו שאנו דנים אותו כך גם הקב"ה ידון אותנו, ללא סליחה, הזדמנות נוספת, או רחמים.
        תארי לעצמך.

        עדיף לחשוב- הוא אכן היה שליח. אכן הייתה לו זכות בחירה גם להיטיב . אולם לעיתים קשה לאותו אדם. כפי שלנו קשה במקומות אחרים. לא טבעי לנו להיטיב שכשאנו חשים דחוקים לקיר . (אולי לאחדים כן. וכדומה.)

        אך מידותיו של הקב"ה ממש לא דומות לשלנו. אוי לנו אם כן.
        תארי לעצמך קדוש ברוך הוא חמדן. זה נראה לך. ממש לא.
        רק חלקיק הנשמה האלוקי ניתן ממנו יתברך. ה' אינו דומה לבשר ודם. בשר ודם צריך להדמות לו וכאן הקושי. פה אנו נכשלים.

        בספר המצוות מונה הרמב"ם, את הפסוקים:
        'והלכת בדרכיו' (דברים כח, ט)
        ו'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט, יח),
        כשתי מצוות עשה נפרדות (מצוות ח ו-רו בהתאמה). על עצם הכללת 'והלכת בדרכיו' בתרי"ג מצוות, כבר תהו הקדמונים1, אך הדיון שבכאן יוצא מתוך קבלת החלוקה אותה עושה הרמב"ם בספרו הוא.
        על פי דבריו שם, תוכנה של מצוות 'והלכת בדרכיו' הוא:

        הציווי שנצטווינו להדמות לו כפי יכולתנו… ובא בפירוש עניין זה:
        מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון… הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד… שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל2…

      • דברתי עם ביתי שחזרה מהמדרשיה וקבלתי עוד ידע. לטענתה התכונות הרעות שלנו. הן גם הקב"ה. אך כשירדו לעולם הפכו למרעות. ביסודן הן טובות. אך בדרך לכאן הפכו ליצר הרע.

        אין עוד מלבדו הכל זה הוא.
        הרע נוצר על מנת לתקן. כלומר ליצר הרע דרך להפוך גם לאלוקות. שם למעלה בצלמו ובדמותו נראה אחרת.

        • אביטל, אני רחוקה מלהיות בקיאה בהלכות תורה. אני תלמידה קטנה בדרכי שלי. אני מרגישה בעומק נשמתי שבתך קלטה היטב את מהות דרכנו בעולם הזה. שבת שלום ומבורך לשתיכן.

        • ענת, האמונה היא כמו העריכה, כלי שלומדים. ומעמיקים בו. בהחלט לא סופה חסרת פשר שנתונה לגחמות רגשיות. כשכל אחד על פי דרכו יש אנרכיה. וזה נראה פה ובכלל. בברכת שבת- שלום.

  4. ענת,
    את תמיד יכולה להגיב אצלי בלא צורך להסתתר.
    אין לי נוכחות שנקינאית. אני בסך-הכל יושב ב"תמר" 51 שנה, למדתי בגן וביסודי בשכונה וגם הייתי בסניף תנועת הנוער שבשכונה.
    זה שיש לי בשכונה מכרים מכל שנות היכרותי פה וזה שאני יושב בקפה עם שלושה דורות אלה עדויות פשוטות על כך שאני אוהב מקומות קבועים ואינני עוד "היהודי הנודד".

    • גיורא, הבאתי את שמך בפירוש "כמשל" בלבדץ למה? כי איכשהו אולי בשל ניתוקי רב השנים והמכוון מבחינתי – לא להתרועע במציאות חיי עם סופרים ומשוררים (לא עשה לי טוב, סוף וידוי), אתה מן המעטים מאוד במטע שאני מכירה פנים אל פנים מנעורי. ועוד וידוי קטנטן אני זו שכתבתי באנונימיות את התגובה – יפפתי סיגל סיגל… מרד הנפילים. אז למה בלי שם? כי אני אדם קצת-הרבה חרדתי, ובעיקר חוששת לפגוע בזולתי, וחששתי שההומור שהתפרץ מתוכי בלי יכולת לכובשו לא יובן כראוי. הנה לקראת יום הכיפורים אני פטורה גם מ"חטאי" כלפיך.

  5. מאה אחוז שורש!
    האמונה היא הבסיס השורש הלב והראש.
    היא בלתי נראית
    היא בלתי מוכחת
    היא קיימת או שלא בלבנו פנימה
    ממש כמו האהבה
    וכמו האמנות
    אי אפשר לרכוש אותה בשום סדנה
    היא מתנה השמורה לבעליה קודם כול
    ובלבד שיגלה אותה
    אכן התמתנותך היחסית הופכת אותך אור לגויים שבתוכנו, מעת לעת לפחות.

  6. ענת, גם אני מאמין שמטע הוא סוג של מעבדה ולא בית מרקחת בוהק מלובן מסנוור בניקיונו. הזדמנות לדיאלוג יוצר שאחד ממנו יצר גם יצירה משותפת בין אנשים שהכירו כאן בבלוגייה. במדרש על הפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" שמשמעו לתת ביקורת כשהיא נחוצה ולא להתעלם, אומר המדרש הגדול ומציב כמה תנאים לביקורת זו כדי שתהיה בונה:
    1. שהמוכיח יודע איך לתת ביקורת כדי שלא להלבין פניו ברבים ובבחינה זו הוא שופך דמים. שזה שמקבל את הביקורת יהיה מוכן לקבל אותה. ועוד כמה כללים. אלא שכאן מה שקרה לא מיניה ולא מקצתיה מאותו תהליך שמאפשר את התהליך שאת מדברת עליו. א. מפני שלפעמים באמת הייתה ויש כאן תגובות סתמיות וחנופה. ב. משום שלבכמה מקרים התגובות כל כך בוטות, מרושעות ואוויליות שאין שום סיכוי לתהליך יצירתי מתקן ובונה.
    והדבר הגרוע ביותר שיש כאן כאלה הסוברים כי הייתה להם התגלות איזו בת קול שנתנה בידם את המפתח הבלעדי לגזור לחיים ומוות יצירתו של אדם והם אינם מסתפקים בכך אלא קוטלים גם את האדם בעצמו ופרטים ותיאורים שאינם מן העניין. אדם שכותב שאין כאן יצירה ראויה לשמה – מלבד זו שלו הוא אדם נגוע בשיגעון גדלות שאין לי אתו שיח ושיג.
    כמו כן, התנחלו במטע צמחים שונים עלקתיים אלה צמחים שחיים בתוך שורשים של צמחים אחרים ועל חשבונם. לכל הצמחים הטפילים יש חיבור קבוע לצמח ירוק, המשמש להם פונדקאי. טפילים אחדים אינם נושאים איברים ירוקים, והם תלויים לחלוטין בפונדקאי, המספק להם חומר אורגני, הדרוש להתפתחותם.צמחים כאלה אפשר למצוא בנגב וביהודה. הם גוזלים את חומרי החיות מצמח האם שעליו התלבשו. יש סוגים שונים של טפילי שורש שברוב המקרים יכולים לגרום לייבושו של מטע.
    כחקלאי לשעבר אני יכול להגיד לך שרוב מה שאנחנו קוראים עשבים שוטים גדלים בעיקר על יד מקורות המים והם מתפשטים במהירות רבה וגורמים לנזקים כבדים.
    לסיכום, אני מסכים איתך שהמרחב הזה משמש מראה לחיים, אבל מבחינתי אני רוצה מעבדה שדווקא מנטרלת מעט את כל הרעות החולות שבחוץ, בלי לוותר על דיון פורה, אמיתי, וכן, גם מפרגן.
    שבת שלום
    משה

    • משה היקר שבת שלום (לפנינו), כל שכתבת מדויק אך סותר דבר אחד – כאן לא בית מרקחת. אתה עצמך פתחת בזאת. כל מה שתיארת מדויק כתוואי, כמפת דרכים, כמצפן וכמגדלור. אך עדיין לא הגענו לגן העדן עלי אדמות – לא במטע בננות ולא בשום מטע אחר. תמיד נחתור לראוי ולנכון. הדרך לאיתקה היא העיקר. ושם תמיד יש קיקלופים ולסטריגונים מתחלפים ולבקרים. אך הם גם הם חלק מן המסע. וזה בדיוק מה שכיוונתי אליו – לא להסתפק בלמצוא אנלוגיות בין משפחת המטע למשפחת האדם, אלא לבחון את עצמנו בתוך המטע ואת המטע שבתוכנו בדרך אל האור – במראה שתתמרק עוד ועוד בזכות מה שנשיג בדרך ל… איתקה שתמיד תישאר בסוף השיר.

  7. הי ענת
    דברים מעניינים כתבת מזוית חדשה, אחשוב עליהם
    אך ברור לי לאור המתרחש את הידוע והשחוק ש:"לולא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו" לצערי,והוירטואליה מוכיחה זאת ללא כחל
    כנראה וכנראה שטוב שכך – אין תחליף למבט ולמגע חי
    שבת טובה לך

    • צר לי ריקי לחלוק עלייך. הייתי שמחה מאוד היום הזה אלמלא היה בי מטען פנימי שבגינו אני חייבת לחלוק על אמירתך – אין תחליף למגע חי, פנים אל פנים. הכרנו את ואני אי אז כשאף אני הרגשתי כך. שנים לא מעטות עברו מאז. אני עדיין מאוד אופטימית, אבל רוב הזמן בדלת אמותי. מלכות ריקי אין היום לא במטע ולא מחוצה לו. ולפעמים רק מסך ברזל או מסך זכוכית מגנים ו- או מאפשרים תקשורת שקל להתאושש ממנה – וגם להיבנות, אם מתאמצים.

      • אי אז כשהכרנו עוד לא נולדה המילה "מחשב" העולם השתנה אבל האדם לא !
        במקום שאין שוטר יש (סליחה על הביטוי) ברדק !
        אבל גם אני אופטימית 🙂

        • ריקי, מה את יותר תמימה או "הזויה" ממני?
          נדמה לי שרק במדינת משטרה השוטרים לא מתחפשים לכאלה… אני חלילה לא בעד מדינת משטרה, אבל איפה יש לך מחוץ למטע כל כך הרבה שוטרים שיודעים לעשות משהו מועיל מלבד לתת אלף שקלים קנס שמח על דיבור שנייה בפלפון או כתיבת אס או אס?! והמחשב הוא כלי נפלא. ואחרון אחרון. נכון, האדם לא השתנה – וחבל שכך. חבל שיצר לבו הרע תוכף ותוקף אותו מנעוריו ומקדמת דנא ועד ימינו אלה ועד בכלל.

          • המחשב הוא חרב פיפיות כמו כל ההמצאות הטכנולוגיות, תלוי איך נשתמש בו מסכימה עם ,ריקי, אין תחליף למראה עניים
            ההתחזויות במדיום הזה הן בלתי נסבלות
            בספר "האוהל" למרגרט אטווד היא כותבת באחד מסיפורי המשל שלה , שהתקדמנו יותר מדי מהר , משום שהשארנו את נשמותינו מאחור(לכן היינו קלילים) יש פער ענק בין הקדמה הטכנולוגית לבין ההתפתחות הרוחנית שלנו.
            שימוש נכון במדיום הסייברי וירטואלי מצריך עמוד שדרה מוסרי רוחני איתן,
            אחרת קל להסחף אחר קרנבל ההתחפושות הזה,
            שבשלב מסוים עלול מאוד לפגוע בזולת,
            ראי כמה פשעים נעשים באמצעות שימוש נורא במדיום הזה.
            אין כמו מפגש חי פנים מול פנים עם הבריות, שפת הגוף והעיניים חשובה .
            אבל המדיום הזה גם סייע לי להכיר כמה מחברותי היותר טובות
            ולהתחבר לקוראי
            אז הוא אשר אמרנו הבחירה בידינו
            הכל ידוע מראש והרשות נתונה
            להיות טוב או רע
            ושתהיה שבת רחומה
            סוף סוף
            וקריר
            החום הזה גומר

          • חנה את כדרכך האור החותם. אכן כל דבר שקשור בנו בני האנוש המורכבים ולא תמיד לטובה – הכול אור וחושך הוא, טוב ורע, מועיל ומזיק, חרב פיפיות והרשות נתונה. כך היה וכך היה. ותמיד היתה ותהיה חוכמה בדיעבד. שמעתי אגב שבים המלח 61 מעלות. רציתי לנסוע לשם ולו לארבע דקות, לחוות אולי גיהינום אמיתי כדי לחזור לתל אביב הקרירה יחסית ליהנות מהמזגן ומה… מטע הלוהט. שבת שלום, חנה היקרה

  8. לענת, שבת שלום.
    לא היו לי ולך ויכוחים כלשהם, לא בעבר ולא כיום.
    דבר אחד עלי להבהיר. מי שחושב שאפשר להבחין בין החיים לבין היצירה הספרותית שוגה בהזיות. החיים הם היצירה והיצירה הם החיים.
    בוויכוח עם אמיר אור ניסיתי כל העת להפריד בין היצירה לבין האדם (זה אפשרי!). עלי להודות שלא שיערתי שהאדם הזה מסוגל לשלוף משרוולו שפנים מוליכי שולל!
    ומאחר שכך היו פני הדברים, לא היתה לי בררה אלא להצביע על האמת כפי שהיא ולגנות את הולכת השולל.
    כמו כן שימי אל לבך שהכל פרץ בגלל העובדה שהכפישו חבר יקר שלי. מעולם לא עמדתי מן הצד כאשר תקפו חבר. לא כך למדתי ב"צ'כונה" שלי ואצלנו תמיד עמדו על משמר החברות והרעוּת.

    • גיורא היקר, לך ולי אכן מעולם לא היו ויכוחים. אזכור שמך כזכור היה כמשל בלבד. אבל בעוז רוח וגבורה שעליהם כתבתי בפוסט הזה, על גב הגשר שאני עצמי דיברתי עליו – אעשה מעשה ואומר את שלא אמרתי עד כה אלא בחדרי חדרים ובין עמיתים פנים מול פנים: אותו חבר ועמית שלך, אמנון נבות, היה אי אז אחד המבקרים הכי מרושעים שדפי העיתון ידעו. ולא לא תמיד הרשעות היתה עניינית. אני ההוכחה. החבר הזה שלך הוא לא טרול, אבל רחוק מאוד רחוק מלהיות נקי כפיים ונפש. אז אנא בדוק את חבריך בציציות. האם נפתח בינינו רחמנא לצלן ויכוח באשר לטבעו של האדם, או שמא זו הוכחה נוספת שהכל הכול הכול בעיני המתבונן וחוויתו?

      • ענת,
        אמנון נבות חברי כ-30 שנה.
        במתרחש בספרותנו בדור האחרון על מבקר ספרות שאינו מרושע ותקיף להתכבד ולשבת בביתו ולהחריש.
        אין בו צורך!
        כדאי לך לחזור ולעיין בכל כתבי קורצוויל, וכשתגמרי שם עיברי לברנר, ומשם אל ברדיצ'בסקי ויל"ג.
        גם שלונסקי בדרך לא יזיק!

        • נתלית באילנות גבוהים, גיורא. ראשית אני אי פעם כתבתי מאות רצנזיות ואף זכיתי עליהן בפרס ברנשטיין. ומעולם מעולם לא חשבתי שכדי להיות מבקר רציני חייבים מידה גדושה של רוע שחלקו הגדול לא רלוונטי ליצירה המבוקרת. ומי ייתן גיורא היקר שכדי לעשות אי פעם תיקון לנשמתי שמר נבות רמס אי פעם באופן לא ענייני ברובו (היתה לי אז תחושה שלו ידע שיש לי שתי בנות גם אותן הוא היה קוטל באותה רשימה מלומדת על אודותי), אז אם יהיה לי פנאי אקח כמה מאמרים של קורצוויל ועוד כל מי שמנית ואעשה פוסט דוקטורט שבו אשווה כמה מאמרים של נבות חברך הוותיק לאלו של הנכבדים שקדמו לי. אמנון נבות ידידך הוא אבי אבות הזאנר הביקורתי שאני מגדירה – החי על הנרצח. כמה שיותר שפיכת דם של יוצר המבקר מרגיש עצמו חי יותר. נו באמת, גיורא, אולי תהיה קצת יותר "אובייקטיבי"?

          • ראים שאת חדשה פה איריס
            נבות הוא האבא של הטרולים של הבננות
            וירד פה על כולם עד שחשפו אותו וגם אחרי שחשפו אותו
            כולם יודעים את זה וגם גיורא יודע אץ זה

          • מסכים במאה אחוזים עם ענת לויט
            זוכר את הביקורות של נבות רשעות טהורה
            שופך את המים ורוצח את התינוק

          • אמנון נבות הוא ספחת ספרותית טרחנית שעבר זמנה. גם הפרוזה שהוא כותב ונדמה לו שהיא מאוד חדשנית היא לא יותר מאשר חיקוי חיוור למודרניזם מערבי במיטבו שכמותו נכתב לפני עשרות שנים. בקיצור – האיש אפיגון. אבל כאמור עבר זמנו ובטל קורבנו ובטל בשישים וכו' וכו' ושאר השווצות לשוניות ללא תוכן שנבות מאוד אוהב לזרוק.

          • אני חושב שביקורת סובייקטיבית היא הדבר הנכון ביותר בספרות.
            ביקורת יכולה להיכתב רק מנקודת ראותו האישית ביותר של הכותב.
            ברגע שהמבקר חדל להיות סובייקטיבי ונהפך ל"אובייקטיבי", הרי הוא כנוע לטעם הקהל ומבטא את הבינוניות.
            להבדיל מחיים דמוקרטיים, ביקורת אינה דמוקרטיה. אין בה שוויון בין המבוקרים: ישנם הטובים יותר או הטובים מאוד, וישנם הפחותים והנחותים.
            בין השאר, ביקורת במיטבה אינה עוסקת בהכרח בסיווגים אלא בתהליכים, ובהם תהליכים בתרבות, בחברה, בפוליטיקה וכו'.
            מבחינה זו, לדוגמא, דוד גרוסמן כותב בפירוש למעמד הבורגני הזעיר, וכמוהו אגי משעול.
            ובסופו של דבר, סוקרי הספרות כיום מסוגלים לכתוב רק מה שבעלי העתונים מאפשרים להם לכתוב, כלומר על ספרים שכדאי לקדם בשוק! בסופו של דבר, הכל בא לשרת את רשימת רבי-המכר.

          • גיורא,
            מה שענת מנסה להגיד, ואם אני מבין אותה נכון, אז אני גם מסכים עמה הוא שעל המבקר להפריד בין גוף היצירה לבין גופו, נפשו ומשפחתו של היוצר. אתה עצמך כתבת כאן, בעניין העימות בינך לבין אמיר, כי אפשר וניתן להפריד בין היצירה לבין האדם. אם המבקרים עושים זאת ואני מכיר היטב את קורצוויל, ברנר, ברדיצ'בסקי ואחרים, ועם כל גדולתם וגאוניותם, גם בהם אכלה ואיכלה לעתים אש השנאה וגם הם שגו לעתים באי הבחנתם בין היצירה לבין האדם. אם רשעות משמעה ביקורת נוקבת ועניינית, מנומקת, רחבת אופקים ומרחיבה דעת, משכנעת בקביעת אמות מדה פואטיות, תמטיות ואסתטיות על היצירה עצמה בזיקה למניפת תרבות רחבה יותר, אזי שתהיה מרושעת. (אגב, אני מאמין שניתן לכתוב ביקורת כזו גם מבלי להיות מרושע, אבל זה עניין של טעם וריח), אבל אם היא חורגת מגבולות אלה, אזי מוטב שלא תבוא לעולם כלל. ואם אני מבין נכון, ענת מלינה על המבקר נבות שלא הסתפק בביקורת עניינית על יצירתה אלא חרג מגבולות הביקורת הספרותית.(אם עשה כך ביחס ליצירתה, מותר ואפשר לבקר גם אותו, גם אם הוא חבר- במיוחד אם הוא חבר)

          • למשה יצחקי,
            אכן בכל התגרה עם אמיר אור לא אמרתי ולו מלה אחת על יצירתו.
            כל דברי כוונו רק לאישיותו הלא-אמינה.

          • אתה ככה קצת מעלה גרא גיורא לשם
            במקום להגיד כל הזמן מה רע ומה מעולה
            תכנס לפוסטים של אנשים ותגיב להם באופן אישי וענייני
            עם כל השינקין והחאקי והקפה תמר הצנוע אתה די מתנשא
            תזכור אתה לא מורה לספרות שמחלק ציונים
            אתה יוצר שכותב מן המקומות העמוקים והאמיתיים שלו בדיוק כמו האחרים
            איזהו מכובד ? המכבד את הבריות

          • למגיב אלמוני שהאשים אותי בהתנשאות:
            אכן, אתה צודק. בדיקה יסודית של הסביבה ושוכניה הזינה אצלי רגש התנשאות בלתי נשלט.
            אינני נוהג לכבד את כל הבריות אלא רק את הראויים לכבוד.
            איש לא יאמר לי איך להיכנס או לא להיכנס לפוסטים!
            יתכן שאני כותב מן "המקומות העמוקים והאמיתיים" (מה זה?) אך בפירוש אינני עושה את מעשי בדיוק כמו האחרים.
            משום מה אני עושה כל דבר בדרכי שלי.

          • כֶּלֶב נוֹבֵחַ וְנוֹבֵחַ
            סְתָם כְּדֵי לִרְאוֹת אִם חַיָּה כָּלְשֶׁהִי טִפְּשָׁה כְּמוֹתוֹ
            תִּתְעוֹרֵר מִן הַשֵּׁנָה וְאולַי תִּנְבַּח בִּתְשׁוּבָה.

          • ענת שלום לך.

            כמובן,הביקורת עלי כמבקר וכסופר היא לגיטימית
            כסופר אני אכן מוגדר כשלב מעבר בין המודרניזם של דור המדינה לבין הפוסטמודרניזם – לגבי ערכו של דבר ישפטו
            אחרים – בשמם או בעילום שם,ברצונם.

            מעניין אותי לשאול אותך אם את סבורה
            שהסביבה המלטפת והפרמסיבית כאן מצמחת ספרות לתפארת,או שהאתר הזה היה ונשאר כלי ביטוי אישי בראש וראשונה,שאינו אמור לעמוד בקריטריונים מחמירים של שיפוט ערכי (כמו "במה חדשה" וכיוצא בה)
            שאז חשיבותו של השיפוט הספרותי בטל בשישים,מממש כפי שאין לשפוט בכלים מחמירים תערוכה של ציירים חובבים.

            האם היית מקבלת באותה מידה קונצרט של נגנים שאינם יודעים לכוון קבוצת כלים,
            שאינם יודעים מלודיה מהי,שאינם מסוגלים להפיק ויבראטו,שאינם יודעים לנגן לגאטו,
            שאינם מסוגלים לבצע "כניסה" בדייקנות?

            והמבקר שייציין עובדות אלה, לאדם אכזר ורשע יחשב?

            האם יש נגן שיעז להציג באינטרנט נגינה מלאת אי דיוקים,קיקסים (צלילים בלתי נשלטים) ודיסונאנסים ויכריז ברבים,קבלו אותי כמות שאני,חם לי,החדר שלי מהדהד מדיי,הכינור שלי סדוק מדיי,ומיתרים חדשים זה עניין יקר,והבנות שלי שומעות בחדר הסמוך מוסיקת טראש מרעידת כל?

            האם יש בעולם תזמורת מקצועית שתקבל נגנים כאלה? והספרות העברית אמורה לקבל
            סופרים כאלה אל שוארת הנגנים שלה? מה דעתך?

            לאיזה מישור ב ד י ו ק צריך לדעתך להוביל את הספרות? מה הנומך הראוי?

            ואם את וחלק גדול מחברייך לבלוגיה
            רוצים זאת דווקא כך,האם לא ראוי שתכריזו על הבנניה כאקס טריטוריה
            עצמאית,שתאפשרו תגובות רק לבעלי עניין מובהקים?

            האם אין כאן מראית עיין בעצם הגדרת הבלוג הזה כבלוג סופרים,שהוביל אנשים רציניים לפתוח פה אתר ולנטוש אותו בבהלה שעכשיו משמש בעיקר את ש"י ולא בכדי?

            האם השכנוע העצמי וההתלקקות ההדדית הם תחליף לבחינה ערכית?

            אולי אני טועה,אבל נדמה לי שביקורת שכתב
            ש"י גרמה לך להוריד מעל ה"גריד" שיר.
            האם הביקורת העצמית שלך (לא במובן האישי) כדי כך לא מחמירה,שש"י הוא שילמד
            אותך,מבקרת שכתבת מאות מאמרים) קריאה ביקורתית בשירי עצמך?

            לאיזה עוד רמות של אנומאליה ואנומיה אפשר עוד לרדת?

            אזכיר לך נשכחות: כתבת ביקורת על הרומן הראשון שלי.חלק גדול מהביקורת הוקדש לשאלה אם אני הוא גיבור הרומן.האם יצאתי אז בזעקות שבר,שטוב שאת לא יודעת שיש לי גם בנות,שאם לא כן היית קוטלת גם אותן? האם זה טיעון רלוואנטי לדיון כלשהו?

            לא אהבת את ספרי -ואני לגמריי מכבד זאת.
            האם לא יהיה זה נאות לתבוע ממך אותו סוג של כבוד כשאני כמבקר כתבתי על ספר הפרוזה שלך דברים קשים? האם הוספת לכתוב פרוזה מאז? ואולי נכונה היתה אבחנתי שסיפורת אינה הצד החזק שלך?

            תודה על הסבלנות (א.נ.)

          • אז בביקורת שלך את ספרה התנקמת בה על הביקורת שלה את ספרך?!

          • אם השאלה נשאלה ברצינות,התשובה היא לא,
            משום שגם לי עצמי יש ביקורת לא קלה על ספרי הראשון.

          • למה אתה לא פותח פה בלוג?

          • כי קל הרבה יותר לנבות להתחבא ולהתחפר באיזו פינה ולהעביר ביקורת אסוציאטיבית ולא עניינית על יוצרים אחרים. במקום לפשפש בפרוזה של ענת לויט, כתבה או לא כתבה (אגב, כן כתבה, רק אתה לא עקבת), יתהה מר נבות מדוע הפרוזה שלו עושה דרוך במקום כבר 15 שנה. שוב מעשיות המשטרה הצבאית והצבא בזרמי תודעה תקועים ומנומנמים. משעמם. דיינו.

          • ובצדק רב. ספר סטאטי מאוד ומבריק רק במקומות נדירים על פני הרצף ומסוימימאוד (כמו שאבידן היה כותב). אם נרצה לקרוא פרוזה מן הסוג הזה נסתפק בקלוד סימון, למה לנו אמנון נבות?

          • סטאטי זה אנדר סטייטמנט. מדובר בספר משעמם, שלא זז. ולא יעזור כלום. מבקר שחושב שהוא סופר, או רוצה לחשוב שהוא סופר מעולה וחד פעמי, לעולם יחטא בביקורת לא עניינית, מגמתית ומתוסכלת. ובהתאמה לשאלותיך, אמנון נבות, האם ראית את חנוך רון מנסה להתקבל לפילהרמונית? האם ראית את חוטר ישי מחוללת בבת שבע?
            שטויות. אתה דורש מיוצרים אחרים מה שאתה לא דורש מעצמך!

          • אמנון נבות לא מסוגל לבצע את שהוא דורש מאחרים מפני שאין לו מספיק כישרון ספרותי לזה. מה לעשות. אולי לפוקנר היה. לו אין. ובסתר לבו, עם כל בעיות האגו שלו, הוא יודע זאת יפה-יפה.

          • לפי התור:
            1.אך כבוד הוא לי שיעדיפו על פני את קלוד סימון
            2.פוקנר על אחת כמה וכמה
            .3 מודל הסופר מבקר היה מרכזי ומהותי בספרות העברית =מודל שלא קיים במוסיקה ובמחול (אבל אפשרי בקולנוע ובתיאטרון)
            4.אל תרוצו להיות מבקרים,זה לא כל כך קל ופשוט כמו שזה נראה,שתי שורות בבלוג
            בעילום שם וחסל.
            5.יצחקי,העניין מצריך דיון ארוך ומפורט,אבל
            הדבר בלתי אפשרי בהקשר הנוכחי-יותר מדיי רעש רקע מתפתח פה כפי שאתה מבחין בעצמך.
            דומה שבהתנהלות כאן יש תשובת מה לשאלות שאתה מעלה לעניין אתר אינטרנט בכלל ואתר זה בפרט.

          • אבל אתה הבאת את הדוגמאות מהמוזיקה. צא וראה. כאשר מבקרים את יצירתך, המשמימה לכל הדעות, (לא כן הביקורות, הביקורות שלך ברובן טובות), זה גורם לך ל"רעש רקע"בו "אי אפשר לנהל דיון ענייני"

            הרשה לי לגחך.

          • תודה על השבח,מרכין ראש בפני הביקורת,
            אבל רק תהיה אחת:
            לדעתך כ ן ניתן לנהל כאן דיון עניני?

          • לא ממש. צריך לדייק. נבות טוב כשהוא מעריך או מעריץ או מוצא דברי טעם אצל סופר, כלומר כשהוא כותב ביקורות חיוביות ויש כאלה, תתפלאו. הוא בדרך כלל חלש כשהוא כותב ביקורות שליליות קצרות. או אז משתלטת עליו אווירת הקללה ורוח הנאצה וכשהוא רואה שהקוראים צמאי הדם נהנים מזה, הוא מקצין זאת עוד יותר כדי לזכות במעמד רם כמבקר. הוא לא כותב באופן ענייני, מחמיץ ספרים טובים ומצביע על כישרונות צעירים לא קיימים.

          • על איזה כשרונות צעירים לא קיימים הוא דיבר? אפשר דוגמא?

          • דוגמה? בבקשה. אמנון נבות שיבח כמעט בלא סייג סופר אזוטרי שאולי אחדים שמעתם שמעו בשם עוזי גדור. נבות אף נתן לו איזה פרס בשעתו. האיש כותב בדומה לנבות רק באופן יותר מוקשה. בעינינו זאת קטסטרופה. לא די לנו בנבות המשמים למדי, בא גם זה ומעיק עם המושבה וסיפורי הילדות השבורים שלו. עכשיו אתם מבינים? מה לכם אצל גרוסמן הבורגני, לכו אצל גדור המושבתי וקראתם ספרות. נאום נבות.

          • מודל מודל, אבל אין לך הכישרון שהיה לברנר שבגילך כבר היה מת ח"י שנים. לא כל מי שהוא מזוקן ומבטו יוקד הוא יוסף חיים.

          • לא נותר לנו אלא להצטער בצוותא שהשי"ת
            לא מחלק כישרון כלברנר על ימין ועל שמאל.
            אנחנו נסתפק במה שיש: זקן,מבט רושף
            ו"בלוג בננות" – כמעבדה נפלאה של הנפש -כמובן.

          • אסתפק בתגובה זו שלך, אמנון, כדי להרגיש שעשית היום תיקון נפש קטן לאחת קטנה ענת לויט שמה שארבע עשרה שנה לא שכחה – ולא לטובתה – לא את ה-מה שכתבת נגד כתיבת הפרוזה שלה אלא את האיך….
            אז כן ולו לשם כך או אפילו למען זאת מזלי האישי שאני במטע. כי תיקון נפש פגועה יכול להתבצע בכל מקום ובכל שעה ובכל דרך מרפאה.

          • האמת,ענת,שתגובתך זו מדכדכת מאוד.
            ולא אסביר כאן למה, שלא להרבות מהומה על זו הקיימת.

            ולכם,גבירותי ורבותיי חברי בננות היקרים, נראה לי שתוכלו להמשיך את המהפכה והמהומה בלעדי.

            ולגיורא לשם : האם קיבלת את ההוכחה
            החותכת לטענתי או שיש צורך בהדגמה נוספת?

          • הוא עושה ממך צחוק ואת משתפת פעולה בלי להבין.
            את רוצה תיקון? תמחקי אותו לכל הרוחות.

            ואל תדאגי הוא עוד ישוב…

            כמו תמיד…

          • לדאגן האלמוני, אני לא יודעת מה אמנון נבות מבקש באמת לעשות. לעומת זאת, אני יודעת בהחלט מה אני מבקשת להשיג לעצמי. וגם אם אני פתייה תמימה מפגרת ומתוקף זאת מולכת שולל בנקל או נאחזת בקש, אנא ותר לי. לפתיים קל יותר לישון בלילה בשקט. לילה – הכוונה בחשכת נפשם.

          • רק אדם אחד מסוגל לכתוב את השנאה הזו ל- א.נ.
            רק לאדם אחד בוער הכובע.

          • יאללה אמנון
            אמרת ואמרת ואמרת
            לך תנוח עכשיו מתחיל שבוע חדש

          • אכן כך. מודה ועוזב – ירוחם.

          • אמנון שלום,
            לבלוגייה הזו יש חולשות ופגמים. הציפיות ממנה שונות ומגוונות, לכניסה וליציאה מכאן סיבות רבות.לא כל מה שעולה כאן הוא פאר היצירה, אבל גם לא הכל ראוי לגינוי ולביזוי כאילו מה שעולה כאן מזהם את מערכת הערכים הספרותית. (הייתי שמח לשמוע באופן ענייני ומובחן למה כוונתך כשאתה מדבר על מערכת ערכים ספרותית ראוייה).אין לי ספק שיצירה זקוקה להבחנות ביקורתיות חדות, מושכלות, מנומקות אבל ביקורת טובה צריכה לדעת גם להצביע על איכויות שגם הן קיימות כאן ומעט מאד קראתי ממך ומאחרים הטוענים לאמות מידה ספרותיות מחמירות לביקורת מסוג זה.לדידי הבלוג הזה מהווה בין היתר גם מעין סדנא לבחינת דברים, לדיאלוג על יצירה. אני מודה שזה לא קיים כאן כפי שהייתי רוצה שיהיה, ולאחרונה האירועים כאן חרגו לצערי מגבולות השיח הראוי בין בני אדם. ואגב אני סבור שגם ביקורת קשה ונוקבת ניתן לכתוב אותה מבלי להכפיש ולבזות את האדם הכותב. אם ש.י.שורש ולענה הוא המצפן ואמת המידה לביקורת טובה אז אפשר לומר כדברי ביאליק כי 'בְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים אֱלֵי-קֶבֶר נְדַדֶּה.'
            תודה על הסבלנות

          • לא אמנון נבות. אצלו ביקורת ספרותית כרוכה בהכפשה אישית של הסופר. על רקע זה אין שום מקום לדיאלוג איתו.

          • אמנון נבות.

            למשה יצחקי – אכן העלית שאלות לא פשוטות
            שהדיון בהן יהיה,לפי שעה – לא אפשרי.
            התבונן בתגובות שמעליך ותקבל תשובות חותכות על חלק מהתהיות שהעלית,מה אפשרי ומה בלתי אפשרי בבלוגיה הספיציפית הזאת,מה ממשות טיעון ומה רעש רקע.מה יריות באוויר (קלוד סימון?)
            ומה מכוון מטרה.כך לא מנהלים שום דיון,
            וגם אתה לא מסוגל לנהל כאן שום דיון.
            זה השלב שבו נסוגים לאחור ומתחילים להתבונן.

            ועוד הערה,לא נראה לי בהקשר זה שאפשר לבוא מי יודע מה בטענות אל שורש יהודה
            היקר באדם,לו לפחות יש חוש הומור,בופוני
            וגס ככל שיהיה.

            ואל תעשה שום מבחן על קלוד סימון או פוקנר.תצטרך לחלק בלתי-מספיקים על ימין ועל שמאל.

            בקיצור – התשובה היחידה שאני יכול לתת לך היא הסיבה לששת רגליו של הזבוב:
            על שתיים הוא עומד
            בשתיים הוא מחזיק בקרבן,
            ובשתיים הוא קורא לחברה שיש קומזיץ.

            יאללה בלגן,קדימה!

          • הסבר מדויק ותודה שחידדת עם מי יש לנו עסק. מזמזם מסביב לבשר ומפיץ מחלות.

          • שלום גיורא
            כתבת:"דוד גרוסמן כותב בפירוש למעמד הבורגני הזעיר, וכמוהו אגי משעול."
            ואני שואל (ברצינות)

            נוריד מהעניין את "המעמד הבורגני הזעיר"
            למי האמן האמיתי צריך לכתוב לדעתך?

            ואם הוא כותב לאותו מעמד בורגני זעיר (שרוב קהל הקוראים שייך אליו) ,מה רע בזה?

            ואם היוצר עצמו שייך לאותו מעמד מבוזה (דרך אגב, לאיזה מעמד אתה שייך?) האם הוא צריך למכור את נכסיו ,או להתחיל להזריק סמים ולהתגלגל בגנים ציבוריים כדי שיוכל לכתוב מנקודת מבט שונה?

            לדעתי ,האמן מחויב לכתוב אמת ,ולהשתמש בכלים ובמיומנויות המקצועיות שבידיו כדי לספר את הסיפור שהוא רוצה או לשורר את שירו.
            אני חושב שזה יומרני לכתוב ול"כוון לנצח".
            בברכה
            שבוע טוב
            גיורא פישר

          • מדוע המעמד הבורגני הזעיר נראה לך כהגדרה שיפוטית ערכית?
            כל אומן כותב ומדבר אל קהל שמשקף את עולמו שלו. הרי זה קורה באופן טבע.
            כל עוד אמן כותב "אמת" שהיא האמת שלו, התוצאה תהיה יותר אמת, כלומר שלמות ביצירה.

            בכבוד רב
            דורון

          • גיורא פישר לדורון

            למקרא דבריו של גיורא לשם למעלה בהקשרם,יש לי הרגשה שמדובר בהגדרה שיפוטית ערכית.
            אין לי חילוקי דעות איתך דורון.
            אני מעוניין לשמוע מגיורא לשם לאיזה כיוון צריך היוצר לכוון את יצירתו.
            בברכה
            גיורא פישר

          • לגיורא פישר, לדורון ולאחרים.
            השאלה שעוררתם אכן מכובדת וראויה לתשובה נכבדת.
            התכוונתי לדבר לא פשוט: שהתודעה של גרוסמן ומשעול היא תודעתם של בני המעמד הבורגני הזעיר. חמור מזה, הם אף מכוונים את כתיבתם לבעלי תודעה כזאת.
            נתחיל בתקלה הראשונה: העובדה שהם מודעים לקהל שלמענו הם כותבים היא בעיני חטא חמור כשלעצמו.
            כאשר אני כותב על מעמד, כוונתי אינה בהכרח מעמד סוציאלי, אלא מעמד תודעתי.
            אתן דוגמא. נתן זך יצר, לדעתי, בשירתו את דמותו של הבורגני הישראלי. עד זמנו היה הישראלי או הארצישראלי נווד, חי-מת, מהפכן ואוונגרדיסט (שלונסקי), פליט ישיבה (ביאליק) וכו'.
            אולם זך, אלתרמן, שלונסקי ובאליק היו בעלי תודעה אריסטוקרטית, והם אף לא כתבו לקהל כלשהו, אלא יצרו ספרות.
            פתאום התפתחה אצלנו תודעה חדשה של סופרים שעינם מכוונת כל העת אל קהלם: מה ימכור, מה ייקלט, מה יתורגם בחו"ל, וכו' וכו'.
            במהלך שאני מתאר, שהוא בן 40-30 שנה, יוצר הספרות נהפך מבורא עולמות לספק (מוכשר יותר או מוכשר פחות) של מוצרי ספרות (טובים יותר או טובים פחות).
            באשר לי עצמי, הייתי מגדיר את תודעתי כתודעה אריסטוקרטית. אותי מעניינת רק תרבות עילית — ספרות, מוזיקה, מחול, ציור, זמרה עממית אותנטית (שאותה אני מגדיר כיצירה עילית) — ואני מתרחק מבידור זול, טלנובלות, הישרדויות, אחים גדולים וכוכבים נולדים. אינני קורא בלשים, מדע בדיוני וכו'.
            כאשר אני רוצה לקרוא משהו במדע אני קורא מאמרים מדעיים של ממש.
            אני חושב שבידור נחות וספיגת מידע נחות מזהמים את התודעה.
            לעומת זאת, אני מעורה היטב בחיים. קשת היכרויותי נרחבת ביותר ואין כמעט סנטימטר בארץ-ישראל שלא חרשתי ברגל בשנים שבהן הייתי מסוגל לעשות כן.

          • לגיורא לשם
            תודה על תשובתך ,אבל אני לא בטוח שהבנתי אותה.
            יתכן ודברי יפלילו אותי וערכי ירד בעיניך מאד -:)
            אבל כשאני כותב אני כותב לדמות הכי אינטיליגנטית ומשכילה שאני יכול לראות לפני עיני -לעצמי.
            זה לא שאני לא יודע שיש חכמים ומשכילים ממני פי כמה וכמה ,אבל אני לא מסוגל לכוון יותר גבוה מהגובה שלי.
            אני כותב דברים שאני הייתי רוצה לקרא.
            לשמחתי הרבה אני מצליח להנות ,להעריך ולקנא (זה הקריטריון האמיתי שלי)ביצירות שנכתבות בסגנון שונה לחלוטין משלי.
            אבל אוי לאותה בושה, אני רוצה שיקראו אותי. לא אעשה שום פשרה בתוכן הדברים, לא אכתוב דברים רק כדי "לזעזע את הבורגנות" אך גם לא ארתע להטיח את האמת שלי גם אם היא הכי רחוקה מלהיות תקינה פוליטית.
            גם לא אהסס להשתמש בכל הכלים המקצועיים המצויים בידי כדי לשרת את היצירה שכתבתי.
            אבל אי שם במוח הזעיר בורגני שלי ,אני שואל את עצמי:
            איך אכתוב את הדברים בצורה שגיורא פישר ירצה לקרא אותם, יהנה ,יכעס, יצחק ,יבכה ולא ירגיש שמישהו עשה ממנו צחוק או ביזבז את זמנו.

            אני יכול להיות רק אני

            לפני פרשת "דן מירון" חיבקה אותי הביקורת בכל המדיומים האפשריים.
            משפט הביקורת היחיד הושמע על ידי ארז שוויצר בביקורת שלו במוסף "ספרים" של "הארץ":

            " ולא כל השירים בקובץ אחידים ברמתם, יש לומר, אבל בכולם יש איזה טון תבוני מאופק של אדם בעל ניסיון, של משורר המבכיר בשנות ה-50 לחייו."

            זו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי.
            לדעת ארז שוויצר לא ביזבזתי את זמנו של הקורא
            בברכה
            שבוע טוב
            גיורא

          • לגיורא פישר ולאחרים:
            יתכן שלא הבאתי את הדברים לידי הבהרה מלאה של תודעתי.
            לא, אל חשש, דבריך, גיורא, לא יפלילו אותך וערכך לא יירד בעיני.
            משום שבעצם תהליך היצירה אני יכול לדבר רק על עצמי (מכיוון שמעולם לא שכנתי בגופו של אדם אחר,אפילו אם שמו גיורא, כשמך) אומר את הדבר בצורתו הכנה והפשוטה ביותר: כאשר תוקפת אותי רוח היצירה (מוזה? השראה?) — אם בכתיבת שיר, אם בכתיבת מסה ואם בתרגום — בפשטות אינני קיים כגיורא לשם.
            אני נעלם.
            אני כל-כך מכונס בעצמי עד כי הכל מסביבי יכול לרתוח, לתסוס ולהתפוצץ ואני לא ארגיש דבר.
            קרא לזה טראנס. קרא לזה הזייה. קרא לזה חלום בהקיץ.
            קרא לזה כאשר תקרא. העולם חדל להתקיים. אין משהו אחר אלא הדבר הזה שאני שקוע בו בכל חושי.
            זה קורה לי גם כשאני עורך את עצמי (ואני עורך את עצמי, ועוד איך!). אינני יודע מדוע זה קורה כך, אני רק יודע שכעבור זמן קצר אינני זוכר את מה שהתרחש בזמן הכתיבה, ואצלי אפילו כתיבת שיר עשויה להימשך חודשים אחדים ואפילו שנים אחדות (כלומר כתיבה ועריכה ועריכה ועריכה ועריכה…) אני זוכר רק תקופות שבהן אינני כותב דבר, ואלו תקופות ארוכות למדי!
            על כן אינני מבין בדיוק כיצד אפשר לכתוב ולחשוב על קורא אך זה בפשטות מאי-ידיעת התהליך בגופו של אדם אחר.
            מכל מקום, כל דבר שהוצאתי עד היום לאור שכן במגרתי זמן רב (חודשים) עד זמן רב מאוד (שנים לא מעטות).

          • לגיורא פישר, במיוחד:
            אני יכול לכתוב רק כאשר אני נהפך ללא כלום. בעת הכתיבה אין לי "אני", ואני אפילו לא יודע מה מתרחש בקרבי: הכל צלילים, קצב, דימויים, רעיונות, הרהורים, לחישות, הבזקי זיכרון וכו'.

          • גיורא לשם, מרגש לקרוא את חווית "הכותב" שלך. מאחלת לך, לכל כותב, לכל אומן לחוות כך את הווית היצירה שלו.

          • גיורא פישר לגיורא לשם

            תודה

        • גיורא, לאמנון נבות לא היה ולא יהיה אף פעם את רוחב היריעה של קורצווייל (כמה שפות כבר יודע נבות ובכמה ספרויות הוא בקיא?)אף לא רוחב היריעה והחדות של פרישמן. כל משחקי הביקורת בשם האמת הללו הם דגמים מוקטנים, פיסות של השקף האותנטי. נבות הוא נגזרת של נגזרת, בתחום הביקורת. בתחום הסיפורת, מבחינתו האישית, המצב קטסטרופלי יותר והוא יודע את זה. העגלה שלו נסעה מזמן לעיירה אחרת.

          • ל"בעל העגלה":
            אכן, כמעט כולנו איבדנו את עומק ההשכלה שהיתה לאישים כקורצוויל. חינוכם והשכלתם היתה עמוקה עד מאודף,צוכללה כמובן קלסיקה רבה משלנו וכו'.
            יש לנו יתרונות אחדים שלא היו לקורצוויל ולאחרים בשיעור קומתו. רוחב ההשכלה שלנו עשוי להיות גדול יותר. רוצה לומר שבצד ידיעתנו את מה שאני יודעים בדברים שבתרבות, ידיעותינו במדע ובטכנולוגיה רבות יותר.
            גם נגישותנו למידע נוחה יותר.
            לעתים, הרוחב מפצה על העומק.
            "העגלה שנסעה מזמן לעיירה אחרת" אינה בעייתו של אמנון נבות בלבד. זאת הבעייה העיקרית של תרבותנו הרוחנית, החברתית והפוליטית.
            המקום היחיד בישראל שבו ה"עגלה" חונה במקומה הוא בענפי ההיי-טק.

          • גם ברנר הוא נגזרת של המבקר הרוסי הגול ויסאריון בלינסקי
            וקורצוויל הוא נגזרת של המבקר והמחזאי קרל קראוס
            לקורצוויל סרבו לתת משרה באוניברסיטה העברית כי הוא לא מתמצא בספרות עברית ולא יודע מספיק עברית.
            חמש עשרה שנה היה מורה בתיכון קטן בחיפה

            מעניין מה היו כותבים היום על קורצוויל אם היה מבקר חי ופעיל.

          • נבות זה מבקר חי ופעיל? הוא מנהל מלחמות משנות השמונים כאילו זה אקטואלי כיום. תבנית המודלים שלו (ארבעה, חמישה, מי סופר?) היא דוגמטית ואבד עליה כלח. לדעתנו, טעות לחשוב ביקורתית בקופסאות כמו שמבקש נבות.

          • בזה, אנחנו סבורים, אתה מחמיר את מצבו של נבות כמבקר. בלינסקי הצביע בשעתו על דוסטויבסקי כסופר חשוב. נבות, על בועז יזרעאלי. אנחנו מקווים שהבעייתיות מכאן מובנת ומבקשים להימנע מהשוואות.

          • הערה: גם אנחנו סבורים ואפילו יודעים
            שבלינסקי הצביע על עוד עשרים שלושים סופרים חשובים חוץ מדוסטויבסקי
            לא חשובים כמו דוסטויבסקי, אבל
            הספרות לא מורכבת רק מדוסטויבסקים ואת זה אפילו בלינסקי שחי בשנות השמונים של המאה התשע עשרה הבין למרות הדוגמטיות
            שאבד עליה הכלח והקופסאות.

          • לבעל "הנגזרות":
            קרוצוויל אינו נגזרת של קרל קראוס ןהסיווג שלך נובע מאי-ידיעה.
            אכן, קורצוויל הוא כמעט האחרון שכתב על קרל קראוס בטרם כתבתי עליו מסה נרחבת ותרגמתי מגרמנית מבחר לא קטן של מכתמים מפרי עטו, דברים שנדפסו בספר מסותי "ציירי הנמרים" שראה אור לפני שנים אחדות.
            אי מתן המשרה לקורצוויל באונ' בירושלים נבע מתחרות אישית עזה בינו לבין שמעון הלקין, שהיה מורה אקדמי בחסד.
            גם החוג לספרות שנוסד בידי קורצוויל באונ' בר-אילן היה מצויין.

          • לגיורא לשם

            הנוסח של קורצוויל בביקורת הוא באבו-אבוה נגזרת של קרל קראוס.
            לקורצוויל לא נתנו אפילו משרת מרצה זוטר
            באוניברסיטה העברית עוד לפני שהגיע הלקין
            בקושי קיבל תעודת הוראה בתיכון וגם זה
            באישור מיוחד של שר החינוך!

          • צודק גיורא. כל מי שקרא את מכתמי קראוס הסאטריים ומכיר את פעילותו כעורך כתב עת וערבים ספרותיים – יודע שהתנהלותו הספרותית ואף כתיבתו אינה כשל קורצווייל. ומי שרואה בקורצווייל נגזרת של קראוס חושב חשיבה דוגמטית בקופסאות של מודלים. אבל את זה כבר אמרנו. ואכן היה קרב או מאבק כוחות על משרה בין הלקין המנוח (איזה שיר ענק זה "יעקב רבינוביץ בירמות") לבין ברוך קורצווייל.

          • מדברים כאן על נוסח ביקורת ולא על התנהלות ספרותית!
            אי אפשר להתנהג ספרותית בירושלים וחיפה
            פה בשנות הארבעים כמו בוינה בתחילת המאה זה ברור לכל תינוק.

            ולקורצוויל הראו בירושלים אצבע משולשת
            עוד לפני שהזמינו את הלקין.

          • מה זה כאן? מישהו מנסה לגמד את איכויותיו של קורצוויל?
            נוכח טענות כאלה באמת אין בסיס לשום דיון.

          • מי מבקש למעט בדמותו של ברוך קורצווייל? שוב מישהו מיהר לקרוא ולהסיק מסקנות חפוזות ולא מדויקות. כרגיל. חבל.

          • כל כך שנאו וניסו להשתיק את קורצוויל בירושלים שלא שלחו לו אפילו הזמנה לטקס
            שיזמה האוניברסיטה העברית לרגל קבלת פרס נובל לעגנון!

            קורצוויל בהמלצה ובמסה שכתב (בגרמנית)
            לשופטי פרס נובל הפיל את הפרס לידי
            עגנון.

            השופטים קראו רק מעט מעגנון, (כמה סיפורים קצרים) בתרגומים משנות העשרים לגרמנית ואת אורח נטה ללון בתרגום צולע לאנגלית.

            בבלוג בננות לא המציאו שום דבר לא את היפוי ולא את הגימוד.

            ולא היה שום מאבק בין הלקין לקורצוויל.
            הלקין בלי שום קשר לערכו,היה זרז לתרומות מיהדות ארה"ב וזו היתה הסיבה
            שנבחר – קורצוויל לא היה מקבל את המינוי גם אם היה נשאר חוקר הספרות האחרון בעולם.

            קורצוויל ביקר אותו מאוחר יותר ולעג לכל מיני שטויות שמצא בכתביו.

            הלקין התגונן בכך שתלמידים כתבו את ההרצאות שלו בעל פה והדפיסו בלי להבין
            מה אמר….

            בלוג בננות של האוניברסיטה העברית.זה תשובה למי שכתב שמזלזלים בקורצוויל.

          • היה היה מאבק בין קורצווייל להלקין. נראה שגם ההיסטוריה היא מעיני המתבונן. חלק מן הלעג של קורצווייל נבע מטעמים פואטיים וגם מסיבות אישיות. ממש כמו במקרה של שטינמן. מה שקורצווייל לא הבין, לצערנו, וגם לא נבות, זה שהאמת הפואטית לא מצויה בכיס שלו. ועגנון היה סופר גדול עם ובלי ההמלצות של קורצווייל. גם נבות יודע את זה. המבקר אינו מרכז העשייה הספרותית אלא היוצר (סופר, משורר) המבקר הוא סיידמן, אלא אם כן יש לו אגו כזה המבקש להאפיל על היוצרים הטובים בדורו, והוא, המבקר, כמובן נכשל בכך פעם אחר פעם. במקרה של קורצווייל הוא לפחות במאמריו מתח קו תחת עגנון, ונבות?

          • קורצוויל-הלקין:
            עלה בדעתי דימוי.
            אם יוצר הספרות הוא כאופה, המבקר הוא הסכין.
            הלקין היה אופה וסכין. קורצוויל היה סכין.
            מסתבר ששניהם מהותיים לאופן שבו אנחנו "אוכלים" ספרות.

          • אנחנו מסכימים לגמרי. הן לדימוי והן למסקנה הנחתכת ממנו.

          • גיורא יש בינינו אי הסכמה לעניין קורצוויל והלקין.
            תגובה מפורטת לעניין זה ועוד עניין אחד
            פה אכתוב בבלוג שלך.

          • קורצוויל לא דיבר על אמת פואטית מעולם!
            כשדיברו אתו על פואטיקה ורוחניות שאל
            אם מתכוונים לעוצמה של הוונטילאטור
            בחדר.

            היתה לו תיזה (תרבותית) כוללת על המתח שבאבדן הסאקאראליות והמשמעויות שלה בחברה בתרבות ובספרות.

            ואף אחד לא אמר שעגנון היה בכיס של קורצוויל או שקורצוויל חשוב מעגנון.

            קורצוויל היה הגורם המכריע בקבלת פרס
            נובל לעגנון – זה מה שנטען.

            שמיררו את חיי אדם שקיבל הצעות מהאוניברסיטאות החשובות ביותר בגרמניה
            ובשוויץ אבל סירב והמשיך ללמד שלושים שעות בתיכון וחי בדירת חדר אדם עם אשתו
            וילדיו – זה מה שנטען.

          • קורצווייל סבר שלו מפתחות לקבוע את הטוב והיפה בספרות. הוא עשה זאת כמעט בכל מאמר שלו. לומר שלא היו לו יומרות כאלה זה עיוות נוסף. פשוט צריך לקרוא. להגיד שהייתה לו רק מעין תזה כזאת או אחרת, זו היתממות. הרי הוא מדרג יוצרים מבחינה איכותית על כל צעד ושעל. את הזלזול המיותר של קורצווייל ביריביו הפואטיים אנחנו מכירים. בסופו של דבר גם על זה לצערנו שילם בנפשו. ומדוע כל זה נטען? האם יש להסיק כאן איזושהי גזרה שווה בין קורצוייל לבין מבקר אחר?
            אגב, גם קורצווייל היה סופר בינוני ואפיגוני של היפה הנחשב בעיניו.

          • דווקא קו של דמיון אפשר למצוא בין נבות לבין קורצווייל: הן נבות והן קורצווייל כתבו תמיד באופן אסוציאטיבי, גושי, מסקנתי, מהר, מבלי לחשוב. לעתים רצף המחשבות מוביל למסקנה פואטית מרתקת. אך קורצווייל כאמור עבד הרבה על רשימותיו, תוך שהוא מדגיש לעצמו ולקוראים משפטים מרכזים באותיות רווחות בתוך המסה. נבות, לעומת זאת, מעולם לא כינס את מאמריו מפזורותיו. אם יכנס אותם ביום מן הימים, לדעתנו, הוא זקוק לעריכה קפדנית ביותר בשל נטייתו להתפרע בכתיבה ולשפוך את המים, את התינוק ולזרוק את הגיגית אלי אוויר. עריכה קפדנית של הטקסט שלו תיטיב עימו.

          • נו, אמנון, מה דעתך על תיקון מאורות?! קבץ את מאמריך (כולל את הרשימה עלי), ואני אערוך אותם. אולי תופתע לגלות ולהתפעל מכישורי כעורכת לפחות – וזאת עד שאפתיע אותך בעוד חזיתות ספרותיות.

          • גבירותיי ורבותי אשר על הבננות,אני מודה לכם – מכל מבקרי השכלתי,רק לא באופן שאתם חושבים

            אני לא כותב במסורת קורצוויל כלל,ותיזת אבדן הסאקאראליות,או סכנת הכנעניות אינן התיזות שאני פועל על פיהם.(למרות שבכנעניות אני מוצא הרבה אמת,אבל בכיוון שונה מזה שאליו הוביל קורצוויל)המתח בין הדתי למחולן אינו מפעיל אותי
            ואין לי בעבור מי לאסוף את מאמרי – אני משוכנע שבלוג בננות יתעשת וימצא את מבקריו המדברים בשפתו,שהיא אינה השפה שלי ולא הספרות שלי.בניגוד למה שסבור
            פה אחד המגיבים אני חושב שקורצוויל היה פ ו ט נ צ י א ל י ת,סופר גדול,אבל גם זה נושא דיון רציני שהמסגרת החביבה כאן אינה מאפשרת.

            אינני שייך לדורם של המבקרים הגדולים,
            אני מאלה שעומדים על יד איזה פשפש קטן
            בחומה הרוסה,כל אחד עוקף ויעקוף כחפצו
            וזה כנראה לגיטימי בדור שמפנה את סופריו
            להתקיים בתוך חלל סגור של אתר=אינטרנט,
            מה שנראה כאקווריום קטן וסגור ללא חמצן.
            וזה לא שאני מתקיים בחלל נרחב יותר מזה,
            נהפוך הוא,אני רק מסרב להתקיים במעבדות
            לתיקון הנפש.נפש היא עניין לפסיכולוגים,תיקון הספרות היא עניין לסופרים ומבקרים – ואם אין סופרים ומבקרים לא נורא,שורש יהודה ימלא באושר את כל התפקידים,והוא אפילו עושה זאת כאן בפועל ממש כבר זמן רב.

            ככה שאין מה לקפוץ ומה להתכעס ואין על מה לריב ולהתווכח.קורצוויל אינו רלוואנטי כאן,וגם אני הקטן לא.

            ואולי יבוא המשיח בן דוד או לפחות משיח בן יוסף ואם לא שניהם – חמורו של משיח ודאי יסור לביקור קצר ויתן סימנים בחלון
            הראווה של הבלוג.

            וענת,תודה על הסבלנות.

          • זו פעם ראשונה שאנחנו שומעים שמישהו היה סופר גדול פוטנציאלית. חשבנו שכתיבת פרוזה או כל אמנות כרוכה במימוש ובתוצאה ולא במשחקי נדמה לי, אולי, והיה אפשר להיות. לפי זה אנחנו פוטנציאלית מחברי טרזן לאדגר רייס ביראוס, כי ממשית חלמנו על כך באחד הלילות כילדים ואפילו כתבנו בילדותנו מעין סיפור טרזן.

          • מסכימה מאה אחוז. כולנו נולדים עם פוטנציאל אדיר לכל מיני מפעלות. המימוש הוא כבר סיפור אחר לגמרי – קצר או רומן…

          • אני מציע לכולם לזכור שלפי שעה קורצוויל הוא אחרון מבקרי הפרוזה הגדולים בתרבות העברית.
            הבאים אחריו, כגון גרשון שקד, גבריאל מוקד ודן מירון כבר נמדדים באמות-מידה קטנות יותר.
            ובסוגה האחרת, השירה, כנראה שנתן זך הוא, לפי שעה, אחרון הגדולים.
            לתופעה הזאת סיבות רבות ולא זה המקום להרחיב בהן.

          • כנראה שמה שאומר אינו תקין פוליטית אולם ברור לי שכל כל בני האדם נולדים עם פוטנציאל אדיר.
            עם פוטנציאל אדיר נולדים רק מעטים.

          • שאלה:
            האם בלוג בננות אוסר על הערכת פוטנציאל
            באופן טוטאלי או שזה איסור ספציפי שמוטל
            על נבות המבקר?

          • על אף שהשאלה בניסוחה זה העלתה בי חיוך, אשיב מטעם עצמי ולא חלילה בשם המטע. אני הבננה ענת סבורה שבעצם המילה פוטנציאל מגולמות התשובה ומסגרת הדיון בכישרון או ביצירה בעלי פוטנציאל. פוטנציאל למה? יש לשאול. ואם קיים פוטנציאל אז למה לא מימושו. מסתבך העניין כאשר מדובר בבעלי פוטנציאל שהלכו לעולמם. אלא אם כן כפי שמאמין למשל יהושע קנז שאי פעם עבדתי מולו לילה לילה בעיתון הארץ – הוא תמיד היה מנחם אותי במשפט – אל תדאגי ענת כולם עוד יחזרו. עם או בלי הפוטנציאל? זו השאלה שלא שאלתי אז. ועוד, בתור מה כולם יחזרו לכאן? ולכאן האם פירושו למטע? האם פירושו לבננות של היום? יש תשובה לשאלתך? ולתחושתי, אין שום איסור פוטנציאלי אפריורי על אמנון נבות ובעיקר כאשר הרוח "החיוביות" נושבת מכיוונו… סמיילי.

          • הרי זו שאלה קנטרנית. רוצה לומר, שאלה המבקשת להמשיך את הוויכוח גם שהשואל אותה יודע יפה שהטוען למולו צודק. הוא רק מוכרח להמשיך להתווכח כי זה אופיו המקשן. ובכן נקבע: ספרות נשפטת לא על פי הפוטנציאל אלא על פי מבחן התוצאה, היצירה. זאת יודע כל בר-בי-רב שקרא עשרה עמודים ב"מהי הספרות?" לסארטר.

  9. היי ענת
    דברייך יפים.
    מעוררי מחשבה, ומעבר להכל, כמו בחיים יש בלגן, עוברים את זה יפה מאוד… הטובים לטייס
    להתראות טובה

  10. אני גם חושבת שאין חיים ויצירה לחוד, הכל חד הוא וההתנהלות של האדם מגיעה מאותו מקום, לבקורת יש מקום גם כאן במטע אבל גם לפרגון, בקורת זה לא רק למצוא את הרע אלא לפעמים להעצים את הטוב ולהלבין פנים לא עוזר לאף אחד גם לא למלבין עצמו מלבד ברגע הראשון, אחר כך לדעתי זה תקוע גם לו בגרון, ושוב כמו בחיים אין אמת אחת , יש טעמים שונים, וצריך להגיב בצורה שקולה, תמיד למצוא את הגבול ולהבין שאף אחד לא ממונה על הטעם הטוב ועל הידיעה המושלמת,אני למשל חושבת שהספרים וגם הבקורת של א. נבות ברובן מחכימים ומעוררי מחשבה,ברנר וברדיצבסקי ואחרים שהוזכרו הם אכן מאושיות התרבות שלנו וכדאי שמי שכותב יכיר לפחות מעט מיצירתם אבל גם לפעמים משהו "רדוד" יותר או פחות מרובד יש לו ערך, בקצור, אני יכולה לכתוב עוד ועוד בינתיים שיהיה לנו קריר בנשמה וימים טובים

  11. ועוד שני דברים: נגלה לי כי עשקת בביקורת על אחרים-הרשי לי לבוז לך כפי שאני בז לכל אחד במבקר יוצר אחר בתקשורת בעבור פרסום וצ'ק זעיר.
    דבר שני, כל התגובות פה-לא עדיף לך היה לקרוא סיפור קצר של גוגל-אותו הזמן-רווח גדול יותר. אך את שבויה באבחנות מוטעות שהנט הוא החיים, שיצירה היא דיאלוג, וכו'- גברת את מבזבזת את זמנך..לא חראם?

  12. כנראה את מצפה ליום הדין הקטן שלך…

  13. הו, ענת, איזו בוקה ומבולקה בפוסט הזה… מה לעשות שאני מעריך מאד את אמנון נבות וכתיבתו הספרותית והביקורתית גם יחד, וגם את לשם. אבל שני גברים שהולכים מכות בבלוג של אישה… טיפוסי. תיאורך את הבננות כמעבדה ליחסי אנוש מעניין ובתור עולה חדש נראה לי שזה נכון. נכונה גם ביקורתו של נבות על חולשת הביקורת בבננות, אבל האין העולם אכזרי מספיק? אני אוהב ביקורת בכלל ואת הביקורת של נבות בפרט, אבל מאחר ומרבית המשתתפים כאן משוררים ומשוררות, לא יצורים הכי חזקים בעולם, מגיע להם גם מקום לנוח ולדבר ולהיפגש ואפילו להתחבא. ואם זה אסקפיזם – הרי העולם הזה ראוי שיתחבאו ממנו…

    • שוב העלית בי חיוך, יובל, ועוד על הבוקר. והרי זו הראיה לחיוניות המטע למשוררים שהעולם בחוץ לא קל להם כלל ועיקר. וכן אתה עלם חמודות יסודי בהשתלבותך במטע, וזאת לזכותך. והעיקר זכית בכך שהצטרפת. אני רצינית. זאת חממה ולפעמים רחם אם אבוד, ותחליף לסמול טוק מטריח בבתי קפה. פשוט וקל לתפעול, כשיש עלייה מהירה. וקונים גם חברים חדשים שמפיקים זה למען זה את המיטב, ובלי לעייף כלל. ממש כיף. שמחה בך. יום נעים. ובגלל הכאוס כאן וחשיבות המסר העתיק תגובתי זו גם לפוסט שלך שייקל עליך לקוראו. יום נעים

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט