שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
הַיָּם יִהְיֶה נוֹחַ לַקַּיְטָנִים
שֶׁיִּחֲלוּ כָּמוֹנִי לְתֹם פַּגְרַת הַמַּצִּילִים.
אֲבָל הַיָּם גַּלִּי עַד גְּבַהּ גַּלִּי,
מְבַשֵּׂר הַחַזַּאי. טוֹבַעַת בַּחֲשֵׁכָה,
אֲנִי פְּקוּחָה אֶל שֹׁךְ הָאֵימָה וְהַבְּשׂוֹרָה –
שֶׁאַפְרֶה אֶת צִמְאוֹנִי
כְּעוֹף מַמְרִיא מֵעַל שְׂפַת יַמִּים
הַצּוֹרְבִים אֶת גְּרוֹנִי
עַד שֶׁלֹּא אוּכַל עוֹד לָשִׁיר,
אֶלָּא רַק לִהְיוֹת.
מתוך "עירומה על גב סוס במונגוליה", הקיבוץ המאוחד, 2010
ענת הי,
יפה. ומעוררת מחשבה הפסיחה על שני הסעיפים — "להיות יכול עוד לשיר" או "רק להיות".
ד"ש — צדוק
דוז פואה. הנה לך עוד פרדוכס קיומי. כמה עוד נוכל לשאת על כתפי לבבנו ומוחנו הקטן? נדמה לי שזו שאלת השאלות, ואין מרחם. יום נעים