והיתה כאש בוערת – על שירתה של חיה אסתר

חיה  אסתר/ "שרפה" / כרמל/ 2006/ 238 עמ'

אל ספר שיריה של חיה אסתר "שרפה" התוודעתי בזכות חילופי ספרים בדואר ישראל. המנהג היפה הזה מתקיים מעת לעת מאחורי הקלעים של מחוזות המטע. החלפת הספרים – לפחות זו שהתקיימה ביני לבין חיה אסתר והאחרים – אינה נעשית מטעמי יחצ"נות עצמית אלא מטעמי חברות טהורה בין יוצרים. אך אני, אין מה לעשות, אם כי זה מכבר הסרתי מעלי את תווית ה"מבקרת" הנוהגת לפרסם ואפילו להתפרנס משיתוף בחוויות הקריאה, עדיין ותמיד כנראה יהיה בי הדחף לשתף במילים כתובות על ממצאי קריאתי במילים כתובות שרוח יצירה באפן.

 חיה אסתר, עמיתתנו, נוהגת מעת לעת לפרסם משיריה, בבודדת. ובעצם על מאפייני שירתה העיקריים אפשר לעמוד בנקל על פי כל שיר ושיר. אך כשקוראים בספרה השלם, היפהפה – גם הודות לשזירת ציוריה בין השירים והשערים – האמפקט של השפעת המאפיינים כולם יחד וכל אחד לחוד עצום שבעתיים. שירתה של חיה אסתר היא מדיטטיבית, סוחפת אל בין שורותיה קודם כול את מלוא החושים ועוד לפני שבכלל נמצא הצורך להבין על מה היא כותבת. חתימת יד היוצרת שלה כה ברורה ומזוהה – כך חשבתי לעצמי – שגם אם יעירוני באמצע הלילה וימציאו לי כמה שירים של משוררים ויבקשוני לזהות מי כתבם, סמוכה ובטוחה אני שאת זה של חיה אסתר אזהה מיד.

 אלמלא היו אלוהים ואהבת האלוהים מככבים במרכז בימת "שרפה" עב הכרס (יחסית לרוב ספרי השירה העבריים הרואים אור כיום), הייתי יכולה להגדיר את שירת "שרפה" כפגנית – פואטיקה המעניקה כוח מאגי לטבע ולמופעיו. המאגיות היא "שם המשחק" של היוצרת בחומריה. דומה שהיא עצמה מצויה בטרנס כשהיא כותבת ואל הטרנס הזה נסחף הקורא. הוא אינו עוצר אחרי כל שורה על מנת להבין על מה או למה התכוונה המשוררת. בעת הקריאה דומה כי מלוא חושיו מתעוררים באחת להבעירו באש המילים הפורצות לכאורה כל סכר של תבנית שירית סדורה.

 במהלך קריאתי בספר הזה מצאתי עצמי לא אחת מתמלאת קנאה בדוברת. פשוט כך. קנאה על שום מה? על שום יכולתה לטרוף את החיים, לכתוב עליהם ואותם ואותה בתוכם ללא שום עכבה או מחסום. היא נשרפת באִשם אך לא מתכלה, כי אם להפך. הבערה מתלבה עוד ועוד ומבעירה אותה בתוך ולמען מדורת היקום הנפלאה במלואה. הרבה יופי, הוד והדר יש בחזיונות היקום של חיה אסתר. ועיקרם אינו מתגלה משום מראה העיניים המתבוננות אלא מכוחו של היצר הפעור להתחבר אליהם, להתבולל בהם ולבלוע אותם ללא שום יראה. חיה אסתר אינה "חוששת" או נרתעת מתיאורי השתגלות גלויה וחשופה עם כל הנקרה בדרכי יצריה ויצריותה. נזכרתי תוך כדי קריאה בתיאורי המיניות שבשיריה של יונה וולך וכן בתיאוריו של אהרון שבתאי בשיריו לזיוה. ולא, שירתה של חיה אסתר אין בה ולו קמצוץ מן "הבוטות" שנכרכת לא אחת בחשיפת היסוד המיני בשירה. המיניות בשירת "שריפה" כולה רוך ועדנה, אם כי היא מגרה ומלבה את היסודות האורגזמתיים המצויים קודם כול בנשמתו של המזדווג. האורגזמה על פי חיה אסתר אינה אלא ההתמזגות השלמה ובשיאה עם חומרי ההוויה האלוהית. ובהוויה הזאת, בשיא סערת החושים, הכול מתערבל ונהיה לאחד. אין חציצה בין תהום רבא לעולמות של מעלה, בין צרחה לדממה, בין טירוף מלא להיגיון צרוף. רק אדם מלא בעצמו ולטובתו, רווי בהכרת כל מכמניו ובטוח בהם, אוהב את יפי בריאתו שלו, מסוגל לנוע כך בין כל חומריו ולהניח להם לנוע ללא מעצור כמעט בין עצמו לבין כל שמחוצה לו – הלוך וחזור, פנימה והחוצה, וחוזר חלילה.

תפילה אחת לדוברת בשיריה של חיה אסתר. והתפילה הזאת נענית במלואה – לפחות על פי שיריה, כולם עד אחד. "יינשאו מעופפים נתיבי תשוקה חסד חיים/ חג בגבהים דבר לא נגדע/ שמש לא נשברת/ הגבר בי הגבר הרוח נתייחד נתאחד נהיה לאחד / כי רוח הוא גבר גוהר וגובר וקדוש הוא הדם" (עמ' 28). ו"משב הרוח למסע/ צעיר לעד עתיק יומין". אין מוקדם ומאוחר. אין צעירות וזקנה. אין פריחה וכליה, כי אם בעיני המתבונן. ועיני הדוברת בשירת "שרפה" אין לה חלק בנפרדות ובהפרדה הללו. מה שהיה הוא שהווה והוא שיהיה. נישואי נצח. "הנה ימים באים ביערות העד של געגוע/רוח התשוקה ינהם בין ההרים/יצית אור בנשמתי/ישאוני געגועי הלאה מעלה/ בכיסוף אינסוף הלב הוא שיכרון רותח/הילולת כלולות להתעלות… נכספה לך נפשי/ בשרי לך כמה/ אהובי/חפה יפה אין צלקת בנשמה אוהבת… ולא יכולתי לשאת צרב הגעגוע, לבי נקרע שתת/ הרפי אמר לי קול ממעמקים/ אל טמון אל שואף ליחד / אל תאבקי…" (מתוך "אלאל" עמ' 75-78).

אז זהו הסוד. זהו סוד הכוח לעמוד בלהבה המתלבה, להכיל הכול ולהיוותר שלם, להישרף מבלי להתכלות ולחיות בשלום וברפואה שלמה עם כל הצלקות – לא להיאבק, לא להתנגד, לא להעמיד חומות, והעיקר – לא לפחד כלל.

 גם לא מן המפגש עם הסיטרא אחרא, כי אף הוא קטן על הדוברת מטעם המשוררת: "כשהכתר שלי מתפוצץ מרוב אושר/ אני שוכבת עם השטן" (עמ' 143).

אז כן, חיה אסתר, גם לי נדמה הבוקר הזה שאני מסוגלת להתפוצץ מאושר גם אם אשכב עם השטן, כי הרי מיהו ומהו אם לא מלך מלכי התאווה והחטא שאף הם אינם כאלה אלא בעיני המתבונן/ננת – או בעצם החווה ללא עכבות התבונה והתובנה שבה אנו מורגלים ושלה אנו מחונכים/מאולפים. מן הראוי והרצוי שבעת ההזדווגות לא נראה בעצם דבר, כי אם נחוש מן הבטן – אותו מקום פלאי שממנו החיבור המיטבי למי שברא אותנו ולכל מכמני גן העדן מאז ולעולם, גם אם לפעמים אנו שוגים לראותם בצבעי אש הגיהינום.

לפני שבועות ספורים העלתה חיה אסתר פוסט שבו שומעים אותה קוראת משיריה. קריאתו של משורר את שיריו יש בה בדרך כלל מעין פרשנות עצמית. האמת היא שהופתעתי אז מאוד מדרכה של חיה אסתר לקרוא את אחד משיריה היפהפיים – "אלאל". היה זה תוך כדי שקראתי אני את ספרה. רבת פנים וסגולות ותכנים ויכולות היא חיה אסתר, ובעיקר יסוד ההפתעה טבוע בדמה היוצר. ובעצם יסוד זה טבוע בדם כולנו, רק שהוא כבוש ומסתתר עד שהוא מתמגנט אל הקול הקורא אליו להתעורר מתוך ואל שירי "שרפה".  

 http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=360&itemID=22283#post22283