ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה
ראיון רגיש. במיוחד כשאמרת שאת שומרת את האנשים בתוך הנפש – גם אלה שפגעו.
האם את שומרת את זכרון הפגיעה? או את "הניצוץ" שהיה ביחסים עם האנשים האלה? אני תוהה אם לזה האחרון יכול להיות כוח מרפא.
לצערי, הניצוץ שומר על עצמו שלא באופן רצוני, כסנה בוער ושאיננו אוכל. מתחתיו נשמרות גם הפגיעות, ששיאן בהיפרדות ממני שכמוה כגיליוטינה. ברבות הימים הרגשות הנלווים – כעס, עלבון, תסכול, רעב – מתעמעמים מאוד, אבל אותו "ניצוץ" משאיר עבורם את דלת הנשמה פתוחה ל"תיקון" עד יום מותם.
לאורך חיי שמעתי לא פעם את הגדרתי כאמיצה, בעוד שאני ממש לא הרגשתי כזאת. בלשון המעטה. מאז יצא לאור "יומנה" אני מרבה לשמוע את המילה הזאת – "אמיצה". אז השבוע התארחה אצלי חברת נעורים שקראה את הספר וכשהיא אמרה – "איך יש לך אומץ כזה" העזתי לשאול – "למה את משתמשת במילה אומץ?" ענתה הנערה המבוגרת – "לחשוף כך את עולמך הרגשי." אמרתי – "למה נחוץ לכך אומץ? וחוץ מזה, אני לא יכולה אחרת. זה נראה לי מובן מאליו לגבי מה שכל אחד צריך לעשות. לא צריך בשביל זה אומץ". ועכשיו כשאני קוראת את תגובותיכן ברצף תוך שימוש רציף במילה הזאת "אומץ" אני מבינה שאני כנראה "פייטרית" אמיתית בשדות החיים החיוניים – לי. אני יורה – את עצמי כמו שאני כדי לחיות.
שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
.jpg)
היי ענת,
ראיון רגיש. במיוחד כשאמרת שאת שומרת את האנשים בתוך הנפש – גם אלה שפגעו.
האם את שומרת את זכרון הפגיעה? או את "הניצוץ" שהיה ביחסים עם האנשים האלה? אני תוהה אם לזה האחרון יכול להיות כוח מרפא.
מאחלת לך הצלחה רבה עם הספר.
נטלי
לצערי, הניצוץ שומר על עצמו שלא באופן רצוני, כסנה בוער ושאיננו אוכל. מתחתיו נשמרות גם הפגיעות, ששיאן בהיפרדות ממני שכמוה כגיליוטינה. ברבות הימים הרגשות הנלווים – כעס, עלבון, תסכול, רעב – מתעמעמים מאוד, אבל אותו "ניצוץ" משאיר עבורם את דלת הנשמה פתוחה ל"תיקון" עד יום מותם.
אני בית קברות לאנשים חיים – ואוו איזו אמירה, ענת
ראיון כאוב ואמיץ
ואת יפה בתמונה
בהצלחה ענת
ריאיון אמיץ!
קצר, חכם וקולע!
ענת במיטבה.
אבל הספר… אוה, הספר. חוויית קריאה אמיתית.
כתבה טובה, מפרגנת, צנועה ובמידה הנכונה. תמונה נהדרת, אז מה עוד צריך? בהצלחה!
אני מסכים עם לוסי
הכתבה הרצינית הזו עושה כבוד למחברת ולספר. מעוררת מחשבה ורצון לקרא. לטעמי, זו ההתייחסות הנאה ביותר שקיבל הספר עד כה.
כן ירבו!
תודה לחנה, יוסי, לוסי וגיורא על משוב קריאה מעודד. זהו, חוזרים לשגרה – קצת אחרת.
אין לך מושג ענתי עד כמה חלחלה הכתבה לעצמותי והזרימה לתוכן התרגשות רבה. אני מסכימה עם גיורא זו הכתבה הרגישה והמעמיקה ביותר שנכתבה עד כה
עפרה
האמת היא שהכתבה היא כזאת הודות לכתיבתה המצוינת של דפנה לוי, שהשכילה לתמצת באופן שכזה שיחה תוססת בת כשעתיים שאופסנה בהקלטת טייפריקורדר.
התעייפתי התגובות שלי לא נקלטות,נמאס לי לשחזר את עצמי… אולי זו כן או לא, בכל אופן ענת, כתבה מעניינת מאוד ואמיצה,, ובהצלחה גדולה!
כתבה אמיצה ענת
מגיע לך טוב ומאחלת לך הרבה ממנו 🙂
לאורך חיי שמעתי לא פעם את הגדרתי כאמיצה, בעוד שאני ממש לא הרגשתי כזאת. בלשון המעטה. מאז יצא לאור "יומנה" אני מרבה לשמוע את המילה הזאת – "אמיצה". אז השבוע התארחה אצלי חברת נעורים שקראה את הספר וכשהיא אמרה – "איך יש לך אומץ כזה" העזתי לשאול – "למה את משתמשת במילה אומץ?" ענתה הנערה המבוגרת – "לחשוף כך את עולמך הרגשי." אמרתי – "למה נחוץ לכך אומץ? וחוץ מזה, אני לא יכולה אחרת. זה נראה לי מובן מאליו לגבי מה שכל אחד צריך לעשות. לא צריך בשביל זה אומץ". ועכשיו כשאני קוראת את תגובותיכן ברצף תוך שימוש רציף במילה הזאת "אומץ" אני מבינה שאני כנראה "פייטרית" אמיתית בשדות החיים החיוניים – לי. אני יורה – את עצמי כמו שאני כדי לחיות.
הפואנטה היא שפייטר אמיתי לא מרגיש בכלל שזה מה שהוא… הוא פשוט עושה את מה שהוא חייב למען שרידתו.