תאונת שרשרת

שנים רבות לא היסס לפתוח את הדלת ולקדם את פני הדופק או המצלצל ב"שלום" רחב – אם הכיר אותו – או ב"כן" מתעניין, מוכן לעזור – אם לא הכיר. אולם מאז שפוטר החל לבלות ימים ימים שלמים בבית, ועמד נוכח המוני-אדם דופקים על דלתו: גננים מציעים לגנֵן, מנקי חדרי-מדרגות מציגים את מועמדותם כמנקי הבית ומתרימים לאגודות שונות ומשונות מבקשים שיציל את העולם (הצדקה, כידוע, מתחילה בבית) וכמובן סוכני מכירות מנסים למכור את מרכולתם (שטיחים בעיקר) או לקנות את מרכולתו (אלטע-זאכען, כאילו היה רכושו סמרטוטים).

הוא שינה ממנהגו. היה מציץ מבעד לעינית. אם ראה גנן שקלשון ומזמרה בידו היה פותח את הדלת כדי מחצית, אומר "לא צריך" וסוגר. אלא שבכך לא היה העניין נגמר. עד מהרה התברר שהגנן זקוק מאוד לעבודה ורחמיו נכמרו עליו, הוא הכניס אותו פנימה, נתן לו כוס מים ומצא לו משהו לעשות, אחר כך מתמקח ולבסוף משלם לגנן האומלל שכר של יומיים לפחות. כך היה גם עם המנקה, המתרים וכל מי שבא להציע לבצע ה\עבודה או למכור משהו – היה מגיש מים ותמיד נכנע להפצרות ולשידולים.

הוא הבין שהוא לא יכול להרשות לפרנס את כל המתדפקים על דלתו ונשבע שלא יפתח את הדלת לכל דצריך.

הוא הציץ בעינית – אם הדופק או המצלצל היה מוכר לו – פתח. לא היה מוכר – היה שואל מי זה ובמה מדובר. בדרך כלל היה אומר "לא צריך" ולא פותח. תחילה היה האדם (כמעט תמיד גבר) מצלצל שוב, דופק שוב ולאחר זמן היה מתייאש. הדפיקה והצלצול החוזרים ונשנים היו מעצבנים ועל כן ניתק את פעמון החשמל ולאחר מכן פשוט לא היה ניגש אל הדלת.

הוא החל לשים לב שבעיתון ובחדשות מתפרסמות ידיעות על אנשים שהיו דופקים בדלת, ומשלא נענו היו פורצים לדירות, ואם היה מישהו בדירה לא היו מהססים להלום בו או אפילו לדקור אותו.

הוא קנה דלת פלדה, מנעול בלתי פריץ ושרשרת (גם היא מפלדה).

כעת לא פחד ממתדפקים. היתה לו שרשרת פלדה והוא השתמש בה. כעת לא היה אכפת לו לענות מדי פעם, וגם אם הדופק ניסה להיכנס הוא לא פתח. וגם אם השתכנע לפתוח והתחרט, באה השרשרת לעזרתו. כעת ישב במבצרו לבטח.

יום אחד נשמעו דפיקות חזקות בדלת. דפיקות בהולות. תחילה התעלם. משלא ענה נוספו לדפיקות גניחות וקריאות לעזרה. הוא ניגש לדלת הציץ בעינית. אדם חיוור ומבוהל שדם הכתים את בגדיו דפק בייאוש על הדלת. הוא פתח את הדלת עד קצה השרשרת, ובאמת האיש נראה במצוקה גדולה. הוא התכונן לפתוח את הדלת. אכניס אותו, אושיב אותו, אתן לו מים, חשב, ואקרא לאמבולנס ולמשטרה. אלא שאז הבחין באדם נוסף שעומד מאחוריו, ומחכה בלהיטות שיפתח. הוא הבין מייד את המזימה, צעק "תלכו מכאן!", טרק את הדלת ורצה להדק את השרשרת.

אלא שהפצוע המדומה כבר דחף את רגלו מבעד לדלת והדלת הנטרקת מעכה את רגלו. הוא זעק זעקה נוראית. הפעם היה פצוע באמת. כף רגלו הייתה מעוכה לגמרי. לרגע חשב לפתוח את הדלת, להכניס אותו, להושיב אותו לתת לו מים, לקרוא לאמבולנס ולמשטרה, אלא שהגבר שמאחורי הפצוע החל להידחף. הוא מיהר לטלפון והזעיק משטרה. כעת הגבר הנדחף ברח אך הפצוע לא הצליח לשחרר את הרגל שהתנפחה וכאבה.

שלא כמו שכתוב בעיתונים ,המשטרה הגיעה במהירות ועצרה את הפצוע.

"בחיאת איציק," צחק השוטר כאשר שם את האזיקים על ידיו, "בסוף לא תישאר לך רגל." הפצוע קילל.

"ואתה," אמר השוטר מעבר לדלת, "בוא לתחנה, ניקח ממך עדות ונגמור עם זה."

כאשר חזר מן התחנה, רק אחרי שנעל את הדלת מבפנים במפתח ובשרשרת הבחין בחלון השבור, בכל הרהיטים והחפצים המפוזרים והשבורים, ובצמד שודדים. אחד ישב ולגם מים, ואחד ניצב מולו וסכין שלופה בידו.

סוף סוף, לאחר חודשים רבים, יכול היה להיאנח לרווחה.