יליד ירושלים, למדתי ערבית, פסיכולוגיה, בימוי תיאטרון וצרפתית.כתבתי תסכיתי רדיו למבוגרים ולילדים, מחזות לילדים, תסריטים עד שנחַתִּי בפרוזה. פירסמתי ספר נובלות 'תום הילדות' בהוצאת חרגול, רומן 'צפון פרוע' בהוצאת חרגול-עם-עובד וספר ילדים 'שירה של הים' בהוצאת עם עובד.כיום אני עורך בהוצאת ספרים גדולה.נשוי לתמר.
החדש של עמיר בניון
אני יודע שאיש כאן לא יחשוב שהוא עומד בתחרות פואטית קשה, אבל נראה לי שמדובר כאן במשהו פשוט מסוכן.
כן, ראיתי את זה הרגע באתר וואלה. חרפה. אבל מה שמבזה באמת זה שנותנים במה כזו- השמעת אודיו, צילום האמן (עאלק), ומילות השיר (עאלק)- לדרשה מרושעת של נראטיב סהרורי שבדה לב רשע.
השיח במדינה הזאת הפך למתלהם ושני הצדדים חייבים בדין. צד אחד יורד מתחת לחגורה והשני כבר שולף את הסכין. כאילו רק אם נתקיף בעלבונות השני יבין והעניין שהוא כלל לא מבין אלא רק מחכה לך בסיבוב. ולבסוף ההתקפות הן סוג של תעמולה שתופשת מישהו.
כבר כתבתי על כך פוסט. ואף הגבתי בעוד פוסט והותקפתי.
ואבקש שבשם אמות המידה המוסריות של האתר הזה לא תהיינה התלהמויות נוספות.
כי הן לא הופכות את השני לצודק יותר.
אני מודה שהדבר הראשון שרציתי לכתוב כאן בפוסט היה משהו בכיוון של חלי גולדנברג, אבל במחשבה שניה תהיתי אם זו לא תגובת הראי של השיר, כלומר, אותו דבר רק הפוך. האם בכך אין חלי משחקת לידי מעריצי השיר (רא מות הטוקבקים ב-YNET, ואני מניח שבעוד אתרים.
אני מחפש דרך יצירתית לשבור את מעגל הקסמים הזה שבו שני הצדדים עומדים ראש מול ראש, כל אחד מחזיק בצדקתו, והדבר היחיד שאפשר לעשות שם הוא לנגוח זה בזה.
עוצו עצה כיצד לפוגג את הקונפליקטים שבתוכינו – נדמה לי שאם נצליח בכך, נראה שהדרך לשלום עם הסובבים אותנו לא תהיה כל כך מסובכת.
קשה לי להביע דעה נחרצת על השיר של בניון. מצד האמונה הפוליטית שלי הוא מחריד ומזעזע ואפילו מסוכן לשלמות העם. מצד האמנית שבי, אני אומרת, שיגיד מה שהוא רוצה. זכותו להביע את עמדתו. למה אני יכולה להגיד על ראש הממשלה שהוא "מכניס זרג תקציבי לפי", והוא לא יכול להגיד שאני אוייב?
ודאי שזכותו להביע את דעתו. זכותו גם לומר בצליל ובאומר שאת אויב שלו ושהוא שונא אותך.
אבל מה הגבול? תמונה של ראש ממשלה במדים נאציים? תמונה של מישהו עם הכיתוב בוגד? שלוש יריות (לא סרק, סרק, סרק)?
האם בדברייך בעניין הזרג יש כדי לגרום להתפרעויות? לאלימות? לרצח?
האם בשיר הזה יש?
כבר שלושה ימים שאני רוצה לכתוב לעמיר בניון מכתב, הוא יוצר גאוני בעיני, והשיר הזה העציב אותי ברמות, ולא רק בגלל שהוא גרוע מכל בחינה אפשרית. אני כל כך רוצה להאמין שהוא מתחרט על הפירסום שלו.
כל המזדעזעים משום מה שוכחים את ההתבטאות הנאורה של כתב "הארץ" בפייסבוק, לגבי גב' מרים פרץ ששכלה את שני בניה בקרב. הכותב, אורי תובל, סגן עורך מוסף הארץ.
ואלה דבריו – נוטפי שמן זית זך:
לא רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אמא שלו. ותנחומים למשפחה".
"משפחה של פאשיסטים ג'יהאדיסטים ושאף אחד לא יגיד לי שהוא נהרג בשבילי. לא יכול לשמוע את המנטרה עם ישראל-ארץ ישראל-צבא הגנה לישראל-ילדים לישראל-קידוש השם. אמא שלו אמרה 'אני יודעת שאלוהים אוהב את סיירת אגוז של גולני'. ואני לא רוצה צבא שאלוהים אוהב אותו. בשביל זה אני יכול לעבור לאיראן".
עכשיו כולם כמובן יגידו שזה לא יפה. אבל איכשהו שמעון ריקלין לא מצא לנכון להזדעזע בבלוג שלו גם מדברים כאלה.
אתה צודק לגמרי!
זה באמת מזעזע!
ולא, שום דבר לא בסדר!
הבעיה היא שבעיני רבים דבריו של אורי תובל הם בסדר בדיוק כמו ששירו של בניון בסדר גמור מבחינתם.
השאלה היא אם "תשובתו" של בניון לתובל מאזנת בשבילך את התמונה? האם עכשיו, שבניון הכניס ל"תובלים", הכול בסדר? יש כאן תיקו?
תגידו,נפלתם כולכם על הראש?! מה מחול
השדים הזה שאתם יוצאים בו בגין איזה
זמר שולי ומחבר מילים קיקיוני שחזר
בתשובה כי כמויות העשב המעלה עשן בפסטיבלי השאנטי למיניהם בהם הופיע
הגיעו לו עד הגרון?
כל חרזן קיקיוני המחבר איזה חרוזי בלע מוציא אתכם מהכלים באילו נעקצתם
על ידי צרעה! כל פטפטת דמגוגית –
אסון טבע! כל טוקבק של סגן עורך מדור
בהארץ – וזעקת "אבדנו" ו'גוועלד'
תורעת מפיכם! אז קישקש לו החרזן על
'אחי מה אחי'- וכל השמאל הישראלי העלוב מעלה עצמו לגרדום בפומבי בזעקות שבר.
התנועה הציונית הייתה תמיד מטריה רחבה לדעות שונות מאוד זו מזו, שלא לדבר על מחלוקות בעם היהודי. תמיד מביאים את ימי החורבן כנבואת זעם ושוכחים משום מה את רוב הזמן שבו חלקו יהודים זה על זה באופן עמוק ביותר. ודיינו אם נביט על ימי הרצל ולאחריו כדי להבין דווקא המחלוקת היא בסיס יצירתי לא רע בכלל.
לא ברור בדיוק איך הצלחנו להקים מדינה ולקיים אותה ואפילו להביא אותה להישגים רבים ומשמעותיים מתוך עולמות כ"כ שונים אבל זה ודאי ראוי ליותר קרדיט משזה מקבל.
אין שום סיבה לגשר על מחלוקות – לא כל מחלוקת ניתנת לגישור. גם "הפורשים" בזמנו התבקשו לנצור את דעותיהם בשם איזו אחדות מזוייפת. ואם לא ילך בכוח ילך עוד יותר בכוח.
עד כה "מה שהולך בעוד יותר כוח" לא נגמר טוב.
בעיני הגישה הזאת היא אפילו לא טקת לא רציונלית ובעיקר לא מביאה בחשבון את עתידם של הילדים של כל אחד כאן, שסיכוייו למות במלחמה הולכים וגדלים משנה לשנה.
כתבתי זאת בציניות בחושבי על הסזון ועל המגמה לנסות לגרום לאחרים ללכת בדרך שלך, גם אם הם חולקים עליך.
אפילו מאירועים איומים כאלה הצלחנו להמשיך ביחד, פחות או יותר.
הסיכויים למות במלחמה דווקא קטנים – לא הגענו שוב לשיאים של יוהכ"פ ובודאי לא לגרוע מכל – מלחמת העצמאות.
הסיכויים למות מטילים ארוכי טווח דווקא גדלים, ובשביל זה אפילו לא צריך להתגייס לצה"ל. כמובן שככל שהשטח הישראלי גדול יותר הסיכוי דווקא קטן במידת מה, אבל נדמה לי שהשמאל הישראלי מתעקש שלא להיפרד ממחאת הנעורים שאחרי יוהכ"פ ומתקשה לראות שהמציאות אולי קשה יותר במובנים מסוימים, אלב ה"אין לנו חיילים למלחמות מיותרות" הוא ממש פאסה:
א. כי גם אין לנו אזרחים לפיגועי טרור מיותרים.
ב. כי המלחמה היא עדיין אותה המלחמה והיא לא כ"כ מיותרת, לצערנו.
ג. כי כבר לא מדובר רק בחיילים.
ואם נדמה לך שאיזה הסכם על יהודה ושומרון יפתור את הבעיה, לא נותר לי אלא לקנא באמונה התמימה הזו.
הבעיה היא לא בדעות אלא בתוצאותיהן, במעשים שנעשים בשמן.חילוקי הדעות וחילופי דעות יכולים להפרות ולהביא לקדמה ולהתקדמות.
דומני שדברי נאצה כמו דבריהם של אורי תובל אינן דעות אלא דברי נאצה, ולא יקדמו אותנו לאנשהו.
נו ברור שבשמם של רעיונות נעשים מעשים – איזו בעיה יש כאן?
הרצל התנגד לישובים חקלאיים מכמה סיבות, ואנשי העליה השניה והבאים אחריהם בנו. האצ"ל חשב שצריך למרר לבריטים את החיים ועשה זאת ו"הגנה" נקטה בקו יותר מתפשר, לפחות חלק מהזמן. מה רצית – שרק יכתבו על זה בעיתונים עד שתגיע אחדות?
היית מצפה שאנשי שמאל לא ינסו להביא להסכם שלום כי אין אחדות? או שהימין לא יעודד בניית התנחלויות?
הרעיון שלך במקרה בטוה הזוי ובמקרה הרע טוטאליטרי להפליא.
מה זה לקחת אחריות על העתיד? להסכים כולנו ביחד? כפי שכבר כתבתי, כל אחד משתדל לקחת אחריות באופן שהוא מאמין בו ולחיות חיים הגונים. יותר אחריות מזה? למה אה מצפה?
לפני קום המדינה הצליחה המנהיגות להשיג הישג נדיר בדרך לעצמאות: מניעת מלחמת אחים.
כמעט בכל תנועת שחרור (ראו, למשל, המהפכה הצרפתית, המהפכה הרוסית, המאבק למען אירלנד החופשית וכו') התרחשה בשלב זה או אחר מלחמת אזרחים.
מה שקרה בשנים האחרונות הוא אובדן הלגיטימציה של הממשל הישראלי.
אחד הגורמים למצב (אם כי אין שמים אליו לב, בדרך כלל), הוא אחוז חסימה נמוך ועלוב. בזו הדרך מתרוצצות בין רגלינו מפלגות קטנות או רסיסיות כשלכל אחת מהן כוח מיקוח סחטני.
האזרח ההולך לקלפי אינו יודע איזו ממשלה יקבל. הוא מצביע "ליכוד" ומקבל "עבודה". הוא מצביע "ליברמן" כדי לעודד רפורמות חילוניות ומקבל ש"ס+ליברמן בממשלה אחת. ועוד ועוד.
הוא מצביע "קדימה" ומקבל "ליכוד".
יתר על כן, שיטות הפריימריס הן מצע בטוח לשחיתות.
שיטת הקואליציה פשטה מזמן את הרגל משום שהיא אינה מאפשרת מדיניות חד-משמעית ברורה ומובנת. במקום הנהגה יש "חרטא-ברטא".
ברור לי ששיטת הוועדות הבחירה שהיתה נהוגה בעבר מצאה מועמדים ראויים והגונים יותר.
באווירה כזאת, זיהום עמיר-בן-עיוני הוא תופעה טבעית לחלוטין, ממש כזיהום המתנחלים הפוגעים בחיילים המגינים עליהם, שחיתויות אדירות ומינוי אפסים כיעקב ליצמן לטיפול בדבר העיקרי החשוב לכולנו — הבריאות!
זה בדיוק החשש כעת: מלחמת אחים תפרוץ ברגע שיהיה הסכם שבו נצטרך לוותר על השטחים.
האלטרנטיבה של הימין היא, כמו שגרס יצחק שמיר – לא לעשות כלום מבחינה מדינית (אבל לקבוע עובדות שנדמ לנו שהן בלתי הפיכות).
יש סכנה לעוד מלחמת אחים, וזו קשורה יותר לפער החברתי ולשחיתות.
דומני שאין שום אופציה לפינוי השטחים. נא לא לטעות: אינני מביע דעה פוליטית, אלא מחווה דעה מעשית לחלוטין.
האם ממשלה כלשהי מסוגלת להוריד יותר מרבע מיליון תושבים ולשקם אותם במגורים ובתנאי חיים חדשים? נסיון גוש קטיף לא לימד לקח?
יש אלטרנטיבות מעשיות יותר.
"ישור" ההתנחלויות באופן שיגרום להתווית קו חד להפרדה בין הפלסטינים לישראלים ותמיכה בהקמת מדינה חד-לאומית פלסטינית-האשמית בחלק הגדה ובעבר הירדן.
זאת, דומני, האופציה המעשית היחידה כיום.
לשום כך דרוש, כמובן, רצון טוב של כל הצדדים, משום שידובר בניסיון לפתרון מעשי, ולאו דווקא לפתרון צודק.
באשר לרצועת עזה, כל עוד החמאס שולט שם אינני רואה סיכוי להסדר.
לכל המציינים, המוחים, הטוענים, המתבכיינים והמתעצבנים על כך שלא גיניתי את אורי תובל, את גבי גזית ושאר שונאי ישראל, האשכנזים והמזרחיים, הלאומנים, הליברלים והקומוניסטים, החרדים, החילונים וכל מה שעולה על דעתכם:
קראתי את שירו של בניון, עיצבן אתי, כתבתי.
מעצבן אתכם משהו? פתחו בלוג ושם אתם יכולים לכתוב כל מה שעולה על דעתכם ומה שמעצבן אתכם.
כשאני לעצמי עורך וכותב פרוזה, דרמה ושירה (הצילום:פראנס לבה-נדב)
כן, ראיתי את זה הרגע באתר וואלה. חרפה. אבל מה שמבזה באמת זה שנותנים במה כזו- השמעת אודיו, צילום האמן (עאלק), ומילות השיר (עאלק)- לדרשה מרושעת של נראטיב סהרורי שבדה לב רשע.
מעניין באיזו הוצאה זה יצא, לא ידוע לי, מהמרת על זב"מ.
זה לא בדפוס, זה מעל גלי האתר.
ראי ב-YNET
השיח במדינה הזאת הפך למתלהם ושני הצדדים חייבים בדין. צד אחד יורד מתחת לחגורה והשני כבר שולף את הסכין. כאילו רק אם נתקיף בעלבונות השני יבין והעניין שהוא כלל לא מבין אלא רק מחכה לך בסיבוב. ולבסוף ההתקפות הן סוג של תעמולה שתופשת מישהו.
כבר כתבתי על כך פוסט. ואף הגבתי בעוד פוסט והותקפתי.
ואבקש שבשם אמות המידה המוסריות של האתר הזה לא תהיינה התלהמויות נוספות.
כי הן לא הופכות את השני לצודק יותר.
כך זה משתקף בעיתונות ובכל תחום שהוא.
כזמר עמיר בניון מצוין.
אחד הגדולים.
מסכים לגמרי.
הכוונה בפוסט הזאת לא היתה לפתוח דיון מתלהם, אלא למצוא דרך אינטליגנטית להתמודד עם מה שמעוררים השיר הזה והרוח שעומדת מאחוריו.
על מה מדובר אולי קצת רקע למי שלא בענינים
http://e.walla.co.il/?w=/202/1664538
הנה: http://e.walla.co.il/?w=/202/1664538&m=1&mid=89107
הבעיה היא שהדבר המסוכן הזה מופיע במדור תרבות. זה מעבר להשמצה, לגסות, לדברי בלע, זו לא דה -הומניזציה של השמאל, זו דימוניזציה
התגובה של חלי גולדנברג
http://chellig.wordpress.com/
מזדהה לחלוטין עם הפוסט שפורסם בבלוג של חלי גולדנברג
אני מודה שהדבר הראשון שרציתי לכתוב כאן בפוסט היה משהו בכיוון של חלי גולדנברג, אבל במחשבה שניה תהיתי אם זו לא תגובת הראי של השיר, כלומר, אותו דבר רק הפוך. האם בכך אין חלי משחקת לידי מעריצי השיר (רא מות הטוקבקים ב-YNET, ואני מניח שבעוד אתרים.
אני מחפש דרך יצירתית לשבור את מעגל הקסמים הזה שבו שני הצדדים עומדים ראש מול ראש, כל אחד מחזיק בצדקתו, והדבר היחיד שאפשר לעשות שם הוא לנגוח זה בזה.
עוצו עצה כיצד לפוגג את הקונפליקטים שבתוכינו – נדמה לי שאם נצליח בכך, נראה שהדרך לשלום עם הסובבים אותנו לא תהיה כל כך מסובכת.
מחריד ומסוכן מאד.
ומה זה אמר עלינו? על מה שהפכנו להיות?
מדכא.
זה אומר עליהם שהפכתם להיות
לא רלוונטיים
לא אלוונטי לְמה?
התכוונתי ל"לא רלוונטי לְמה?"
קשה לי להביע דעה נחרצת על השיר של בניון. מצד האמונה הפוליטית שלי הוא מחריד ומזעזע ואפילו מסוכן לשלמות העם. מצד האמנית שבי, אני אומרת, שיגיד מה שהוא רוצה. זכותו להביע את עמדתו. למה אני יכולה להגיד על ראש הממשלה שהוא "מכניס זרג תקציבי לפי", והוא לא יכול להגיד שאני אוייב?
ודאי שזכותו להביע את דעתו. זכותו גם לומר בצליל ובאומר שאת אויב שלו ושהוא שונא אותך.
אבל מה הגבול? תמונה של ראש ממשלה במדים נאציים? תמונה של מישהו עם הכיתוב בוגד? שלוש יריות (לא סרק, סרק, סרק)?
האם בדברייך בעניין הזרג יש כדי לגרום להתפרעויות? לאלימות? לרצח?
האם בשיר הזה יש?
מהרסיך ומחריביך ממך יצאו תרתי משמע
מכוון גם לימין וגם לשמאל
כבר שלושה ימים שאני רוצה לכתוב לעמיר בניון מכתב, הוא יוצר גאוני בעיני, והשיר הזה העציב אותי ברמות, ולא רק בגלל שהוא גרוע מכל בחינה אפשרית. אני כל כך רוצה להאמין שהוא מתחרט על הפירסום שלו.
מה עוצר בעדך?
כל המזדעזעים משום מה שוכחים את ההתבטאות הנאורה של כתב "הארץ" בפייסבוק, לגבי גב' מרים פרץ ששכלה את שני בניה בקרב. הכותב, אורי תובל, סגן עורך מוסף הארץ.
ואלה דבריו – נוטפי שמן זית זך:
לא רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אמא שלו. ותנחומים למשפחה".
"משפחה של פאשיסטים ג'יהאדיסטים ושאף אחד לא יגיד לי שהוא נהרג בשבילי. לא יכול לשמוע את המנטרה עם ישראל-ארץ ישראל-צבא הגנה לישראל-ילדים לישראל-קידוש השם. אמא שלו אמרה 'אני יודעת שאלוהים אוהב את סיירת אגוז של גולני'. ואני לא רוצה צבא שאלוהים אוהב אותו. בשביל זה אני יכול לעבור לאיראן".
עכשיו כולם כמובן יגידו שזה לא יפה. אבל איכשהו שמעון ריקלין לא מצא לנכון להזדעזע בבלוג שלו גם מדברים כאלה.
הוא כתב מכתב התנצלות לאם השכולה
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1542363
אה מעולה אז אם הוא כתב מכתב התנצלות סימן שהכל בסדר.
אתה צודק לגמרי!
זה באמת מזעזע!
ולא, שום דבר לא בסדר!
הבעיה היא שבעיני רבים דבריו של אורי תובל הם בסדר בדיוק כמו ששירו של בניון בסדר גמור מבחינתם.
השאלה היא אם "תשובתו" של בניון לתובל מאזנת בשבילך את התמונה? האם עכשיו, שבניון הכניס ל"תובלים", הכול בסדר? יש כאן תיקו?
ראה תגובתי לגיורא לשם כאן למטה. נדמה לי שהיא מסכמת את כל מה שיש לי להגיד בעניין.
חבל שהתובל הזה לא נפל במקום אלירז.
יש דרך אינטליגנטית להתמודד עם השיר של בניון?
לא אין שום דרך כזו. ואין שום דרך – לא אינטליגנטית ולא בלתי אינטליגנטית – להתמודד עם אורי תובל.
כולנו באותה הסירה, לכולנו מקום כאן וכל אחד הולך בדרך שהוא מאמין בה. וכדאי שנזכור את זה ונכבד את זה לא רק ביום הזיכרון.
לא אין שום דרך כזו. ואין שום דרך – לא אינטליגנטית ולא בלתי אינטליגנטית – להתמודד עם אורי תובל.
כולנו באותה הסירה, לכולנו מקום כאן וכל אחד הולך בדרך שהוא מאמין בה. וכדאי שנזכור את זה ונכבד את זה לא רק ביום הזיכרון.
חוששני שאם כל אחד ילך "בדרך שהוא מאמין בה" ולא תיווצר מוטיבציה לגישור על פני הקונפליקטים בחברה שלנו, לא נגיע רחוק, וגם לא להרבה זמן.
מה שאתה מנסה להגיד הוא שתהיה דעה אחידה בעם, שזה מסוכן יותר מהבעת דעה קיצונית.
תגידו,נפלתם כולכם על הראש?! מה מחול
השדים הזה שאתם יוצאים בו בגין איזה
זמר שולי ומחבר מילים קיקיוני שחזר
בתשובה כי כמויות העשב המעלה עשן בפסטיבלי השאנטי למיניהם בהם הופיע
הגיעו לו עד הגרון?
כל חרזן קיקיוני המחבר איזה חרוזי בלע מוציא אתכם מהכלים באילו נעקצתם
על ידי צרעה! כל פטפטת דמגוגית –
אסון טבע! כל טוקבק של סגן עורך מדור
בהארץ – וזעקת "אבדנו" ו'גוועלד'
תורעת מפיכם! אז קישקש לו החרזן על
'אחי מה אחי'- וכל השמאל הישראלי העלוב מעלה עצמו לגרדום בפומבי בזעקות שבר.
השמאל הרי עט, כמו חיית טרף מוכת שיגעון, על הזדמנויות כאלה כמוצא שלל רב. זה בדיוק המזון של השמאל וחבל שעמיר מזין אותו.
רבים מעריצים את בניון ולוקחים ברצינות את דבריו כאילו נאמרו מפי הוגה דעות עמוק מחשבה.משום כך אני לא חושב שזה נכון להתעלם ממנו או מדבריו.
התנועה הציונית הייתה תמיד מטריה רחבה לדעות שונות מאוד זו מזו, שלא לדבר על מחלוקות בעם היהודי. תמיד מביאים את ימי החורבן כנבואת זעם ושוכחים משום מה את רוב הזמן שבו חלקו יהודים זה על זה באופן עמוק ביותר. ודיינו אם נביט על ימי הרצל ולאחריו כדי להבין דווקא המחלוקת היא בסיס יצירתי לא רע בכלל.
לא ברור בדיוק איך הצלחנו להקים מדינה ולקיים אותה ואפילו להביא אותה להישגים רבים ומשמעותיים מתוך עולמות כ"כ שונים אבל זה ודאי ראוי ליותר קרדיט משזה מקבל.
אין שום סיבה לגשר על מחלוקות – לא כל מחלוקת ניתנת לגישור. גם "הפורשים" בזמנו התבקשו לנצור את דעותיהם בשם איזו אחדות מזוייפת. ואם לא ילך בכוח ילך עוד יותר בכוח.
בקיצור – הצעתך מסוכנת ומדאיגה.
עד כה "מה שהולך בעוד יותר כוח" לא נגמר טוב.
בעיני הגישה הזאת היא אפילו לא טקת לא רציונלית ובעיקר לא מביאה בחשבון את עתידם של הילדים של כל אחד כאן, שסיכוייו למות במלחמה הולכים וגדלים משנה לשנה.
כתבתי זאת בציניות בחושבי על הסזון ועל המגמה לנסות לגרום לאחרים ללכת בדרך שלך, גם אם הם חולקים עליך.
אפילו מאירועים איומים כאלה הצלחנו להמשיך ביחד, פחות או יותר.
הסיכויים למות במלחמה דווקא קטנים – לא הגענו שוב לשיאים של יוהכ"פ ובודאי לא לגרוע מכל – מלחמת העצמאות.
הסיכויים למות מטילים ארוכי טווח דווקא גדלים, ובשביל זה אפילו לא צריך להתגייס לצה"ל. כמובן שככל שהשטח הישראלי גדול יותר הסיכוי דווקא קטן במידת מה, אבל נדמה לי שהשמאל הישראלי מתעקש שלא להיפרד ממחאת הנעורים שאחרי יוהכ"פ ומתקשה לראות שהמציאות אולי קשה יותר במובנים מסוימים, אלב ה"אין לנו חיילים למלחמות מיותרות" הוא ממש פאסה:
א. כי גם אין לנו אזרחים לפיגועי טרור מיותרים.
ב. כי המלחמה היא עדיין אותה המלחמה והיא לא כ"כ מיותרת, לצערנו.
ג. כי כבר לא מדובר רק בחיילים.
ואם נדמה לך שאיזה הסכם על יהודה ושומרון יפתור את הבעיה, לא נותר לי אלא לקנא באמונה התמימה הזו.
הבעיה היא לא בדעות אלא בתוצאותיהן, במעשים שנעשים בשמן.חילוקי הדעות וחילופי דעות יכולים להפרות ולהביא לקדמה ולהתקדמות.
דומני שדברי נאצה כמו דבריהם של אורי תובל אינן דעות אלא דברי נאצה, ולא יקדמו אותנו לאנשהו.
נו ברור שבשמם של רעיונות נעשים מעשים – איזו בעיה יש כאן?
הרצל התנגד לישובים חקלאיים מכמה סיבות, ואנשי העליה השניה והבאים אחריהם בנו. האצ"ל חשב שצריך למרר לבריטים את החיים ועשה זאת ו"הגנה" נקטה בקו יותר מתפשר, לפחות חלק מהזמן. מה רצית – שרק יכתבו על זה בעיתונים עד שתגיע אחדות?
היית מצפה שאנשי שמאל לא ינסו להביא להסכם שלום כי אין אחדות? או שהימין לא יעודד בניית התנחלויות?
הרעיון שלך במקרה בטוה הזוי ובמקרה הרע טוטאליטרי להפליא.
נראה לי שאתה מתחמק מלקחת אחריות על העתיד ומייחס לי דברים שלא אמרתי.
מה זה לקחת אחריות על העתיד? להסכים כולנו ביחד? כפי שכבר כתבתי, כל אחד משתדל לקחת אחריות באופן שהוא מאמין בו ולחיות חיים הגונים. יותר אחריות מזה? למה אה מצפה?
הוא מצפה לטרור של השמאל. יש רק דרך אחת נכונה ורק דעה אחת נכונה. הבנת?
מיצינו.
לפני קום המדינה הצליחה המנהיגות להשיג הישג נדיר בדרך לעצמאות: מניעת מלחמת אחים.
כמעט בכל תנועת שחרור (ראו, למשל, המהפכה הצרפתית, המהפכה הרוסית, המאבק למען אירלנד החופשית וכו') התרחשה בשלב זה או אחר מלחמת אזרחים.
מה שקרה בשנים האחרונות הוא אובדן הלגיטימציה של הממשל הישראלי.
אחד הגורמים למצב (אם כי אין שמים אליו לב, בדרך כלל), הוא אחוז חסימה נמוך ועלוב. בזו הדרך מתרוצצות בין רגלינו מפלגות קטנות או רסיסיות כשלכל אחת מהן כוח מיקוח סחטני.
האזרח ההולך לקלפי אינו יודע איזו ממשלה יקבל. הוא מצביע "ליכוד" ומקבל "עבודה". הוא מצביע "ליברמן" כדי לעודד רפורמות חילוניות ומקבל ש"ס+ליברמן בממשלה אחת. ועוד ועוד.
הוא מצביע "קדימה" ומקבל "ליכוד".
יתר על כן, שיטות הפריימריס הן מצע בטוח לשחיתות.
שיטת הקואליציה פשטה מזמן את הרגל משום שהיא אינה מאפשרת מדיניות חד-משמעית ברורה ומובנת. במקום הנהגה יש "חרטא-ברטא".
ברור לי ששיטת הוועדות הבחירה שהיתה נהוגה בעבר מצאה מועמדים ראויים והגונים יותר.
באווירה כזאת, זיהום עמיר-בן-עיוני הוא תופעה טבעית לחלוטין, ממש כזיהום המתנחלים הפוגעים בחיילים המגינים עליהם, שחיתויות אדירות ומינוי אפסים כיעקב ליצמן לטיפול בדבר העיקרי החשוב לכולנו — הבריאות!
זה בדיוק החשש כעת: מלחמת אחים תפרוץ ברגע שיהיה הסכם שבו נצטרך לוותר על השטחים.
האלטרנטיבה של הימין היא, כמו שגרס יצחק שמיר – לא לעשות כלום מבחינה מדינית (אבל לקבוע עובדות שנדמ לנו שהן בלתי הפיכות).
יש סכנה לעוד מלחמת אחים, וזו קשורה יותר לפער החברתי ולשחיתות.
דומני שאין שום אופציה לפינוי השטחים. נא לא לטעות: אינני מביע דעה פוליטית, אלא מחווה דעה מעשית לחלוטין.
האם ממשלה כלשהי מסוגלת להוריד יותר מרבע מיליון תושבים ולשקם אותם במגורים ובתנאי חיים חדשים? נסיון גוש קטיף לא לימד לקח?
יש אלטרנטיבות מעשיות יותר.
"ישור" ההתנחלויות באופן שיגרום להתווית קו חד להפרדה בין הפלסטינים לישראלים ותמיכה בהקמת מדינה חד-לאומית פלסטינית-האשמית בחלק הגדה ובעבר הירדן.
זאת, דומני, האופציה המעשית היחידה כיום.
לשום כך דרוש, כמובן, רצון טוב של כל הצדדים, משום שידובר בניסיון לפתרון מעשי, ולאו דווקא לפתרון צודק.
באשר לרצועת עזה, כל עוד החמאס שולט שם אינני רואה סיכוי להסדר.
מילת המפתח בדבריך היא "רצון טוב".
זה נכון גם לקונפליקטים הפנימיים שבתוכנו.
לכל המציינים, המוחים, הטוענים, המתבכיינים והמתעצבנים על כך שלא גיניתי את אורי תובל, את גבי גזית ושאר שונאי ישראל, האשכנזים והמזרחיים, הלאומנים, הליברלים והקומוניסטים, החרדים, החילונים וכל מה שעולה על דעתכם:
קראתי את שירו של בניון, עיצבן אתי, כתבתי.
מעצבן אתכם משהו? פתחו בלוג ושם אתם יכולים לכתוב כל מה שעולה על דעתכם ומה שמעצבן אתכם.
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/203372
סכנות נוספות שלא גונו.