כשאני לעצמי עורך וכותב פרוזה, דרמה ושירה (הצילום:פראנס לבה-נדב)
שורות ליום העצמאות
השורה שהיתה רק שלו
התמלאה,
ולרגע הסרתי מבט
וכבר נוספו עוד שלוש.
כעת יש הרבה ללכת
לעבור על פני עוד שורות
עוד קברים –
עד אליו.
עד אליו.
הנה רק הגעתי,
לשתוק יפה שלום,
להגיד משהו על
החיים.
תם היום, תמה
העצמאות
נשאר רק הזיכרון.
המוות הוא אכן הנורא מכל, וכמובן המתים המתוסםפים. יותר גרוע מכל נכות שהיא. כולנו רוצים לחיות!
רובנו.
ממרומי הנגמ"ש כרע-נפל.
הוא לא היה גיבור. כל כך נבהל כששמע שיש מלחמה.
והלך.
הוא לא היה מפקד. לא אהב את הצבא. היה חייל פשוט.
וכשצריך היה לחלץ פצועים –
הלך.
הוא לא היה חייל באופיו. אהב את עבודתו בשדות, את בֵּיתו, את משפחתו הקטנה.
ועכשיו –
הוא הלך…
ואנו –
איך נלך בלעדיו?
והרי אין אנו גיבורים.
שמעון יקר,
הבית הראשון והשלישי חזקים ומצויינים. על האמצעי הייתי מוותרת. הוא גלוי מידי לטעמי.
אוקיי.
כמעט אין לי מילים