כשאני לעצמי עורך וכותב פרוזה, דרמה ושירה (הצילום:פראנס לבה-נדב)
"מה יהיה?" זו שאלה שמאלנית
שמתי לב שבכל פעם שצריך לקבל החלטות קשות חוזרים אצלנו לעבר.
"שכחת את הפרעות בחברון," אומרים לי, "שכחת את פיגועי ההתאבדות, שכחת למה יצאנו למלחמת העצמאות, סיני, ששת הימים, ההתשה, יום הכיפורים, לבנון א' , חומת מגן, לבנון ב' ועופרת יצוקה."
מי אמר ששכחתי? גם את חורבן הבית ואת מסעי הצלב ופרעות ת"ח ות"ט אני זוכר, ואת גירוש ספרד ופורטוגל לא אשכח וגם את עלילת דמשק ואף לא את השואה. ולא את הפיגועים.
לא שכחתי.
"אם היינו כובשים את הגדה ב-48' אף אחד לא היה מצפצף,
אם לא היינו נכנעים ללחץ לא היינו נסוגים מסיני ב-56', היינו שם היום בזכות,
אם בששת הימים היינו מגיעים לעמאן/דמשק, הערבים לא היו מעיזים להסתבך איתנו,
אם היו נותנים לצה"ל לנצח בלבנון, בעזה ב…"
אם ואם ואם…
בעברית קוראים לזה תנאי בטל: הרי לא כבשנו ב-48', נכנענו ללחץ ב-56', לא הגענו לעמאן ולדמשק בששת הימים או לקהיר ביום הכיפורים.
זה לא קרה. קרו דברים אחרים.
כנראה משום שלא היינו לבד בעולם.
גם היום אנחנו לא לבד.
גם לא נהיה.
אז מה יהיה?
"מה אתה רוצה? שנוותר על ירושלים? שנוותר על מערת המכפלה? שנוותר על קבר רחל? שלא נילחם על מה ששלנו? שנוותר על המלחמה?"
אוקיי, אז שלום לא יהיה.
אנחנו הרי תמיד נגיב חזק מהר ובאופן אלגנטי (מי זוכר את ססמת ששת הימים הזאת?), תמיד נחכה שיעמדו עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא וצה"ל וארצות הברית יצילונו מידם. תמיד נהיה פסיביים. בסדר.
אבל מה יהיה?
אילו חיים יהיו לילדים-נכדים-נינים שלנו?
מה אנחנו עושים כדי להשפיע על העתיד שלהם?
איזה מים ישתו? איזה אוויר ינשמו?
באיזו מלחמה ימותו?
כמו שאמרנו, "מה יהיה?" זאת שאלה דפוקה.
תבוסתנית.
שמאלנית.
תבוסתנית.
שמאלנית.
כל עוד ביבי בשלטון לא יהיה! פשוט לא יהיה! לא שלום, לא התקדמות ואף לא צעד קטן.
הערבים יודעים עם מי יש להם עסק ואינם מוכנים לשום מו"מ אמיתי.
אפשר לחשוב שאבו מאזן הוא קליינט נוח!
דומני שכבר יותר משישים שנה אנחנו אומרים שאין עם מי לדבר, ואולי זה נכון,
אבל ברור לגמרי שגם לצד השני אין עם מי לדבר.
ומה התשובה? מה יהיה? או יותר נכון, מה אנחנו נעשה?
איזו מין שאלה זו
לא קראת קוהלת?
האם קוהלת מועיל לעתידנו כאן?
מה שהיה הוא שיהיה ?
אכן תבוסתנים.
אני מאד מסכימה איתך שמעון, אבל יש לך פיתרון שמעון? איזה בדל דרך למנוע מילדינו למות במלחמות? לחיות בלי אלימות? אני חושבת שרובינו מחפשים פיתרון ונבוכים מול חוסר המעש של הממשלה ושלנו כאזרחים צמאי שקט, שהרי ברור שהאלימות כלפי האויב חודרת לכל מערכות חיינו, הקשנו את ליבנו לכאב, לסבל, לאי צדק, לגזל… כאילו עומדים היינו בחוסר אונים מתמשך – אנחנו האזרחים הצפים.
חוששני אורה, שגם התשובה היא שמאלנית. לו באמת היינו רוצים לפתור את הסכסוך היינו אומרים, למשל, מרגע זה אנחנו מקפיאים את הבנייה, וכל השטחים (שעדיין לא נבנו) שמורים למדינה הפלסטינית. לגבי שאר השטחים יתנהל משא ומתן.
קל מאוד להאשים את הממשלה, אבל הממשלה נבחרה על ידי רוב הבוחרים, ובין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לא – היא מייצגת אותנו, ועד שרוב אזרחי המדינה יקחו את עתידם בידיים התשובה לשאלה שמציג הפוסט הזה היא "רע!"
אז הפסקת הבניה תלויה בממשלה, ואנחנו האזרחים יכולים לקום ולהפגין, אבל אנחנו מתוך מבוכה בלבול, ועצלנות- שותקים.
נכון.