האור בקצה המגירה

 

"שלום," אומר הקול מעברו השני של הקו "שמי א"י (שם בדוי), וזה עתה סיימתי להקליד את המילה 'סוף' ברומן בן 70,000 המילה שכתבתי בשלוש השנים האחרונות."

"אתה מתכוון שסיימת ממש עכשיו," אני מתעניין, "או שזו דרך התבטאות שכזו?"

"לא, לא," הוא מרגיע אותי, "ממש עכשיו. הנה, אני עושה save."

"ובמשך שלוש השנים," אני מוסיף לחקור, "מישהו קרא משהו מ-70,000 המילים?"

הוא נעלב.

"מה אתה חושב, נראה לך שאני אתן למישהו להתערב בספר שלי?"

"ברגע שהוא יצא לאור," אני אומר באופטימיות זהירה, "כל מי שיקרא – יתערב. לכל אחד יהיה מה להגיד."

"אני יודע שזה רומן טוב. זה רומן פורץ דרך. זה רומן…"

 

הנה דוגמה למי שחרד מחושך המגירה, חשבתי ועיני הצטעפו, מוליכות אותי לתחילת שנות ה-70 (כן, של המאה הקודמת), לקפה 'נאוה' שבירושלים מול א"א וולף, הבמאי של אולפן הילדים של קול ישראל, איש שהיה לי מופת לתרבות ולספרות, וחיכיתי, מלחית בלשוני, לחוות דעתו על שירֵי הבתולים שלי. הוא הראשון שראה אותם (וכמעט אפשר לומר – האחרון).

ובכן, הוא לא נפל מהכיסא. אני זוכר שהוא אמר שלא טוב להכניס בשירה מספרים. כלומר אם יש שלושה חיצים או שלושה ברקים (אני לא כל כך זוכר את השיר), לומר "החץ הראשון", "החץ השני" וכו' – זה לא ממש פיוטי."

"אבל," הוא הוסיף (האם ראה שפני נפלו?), "מה שחשוב זה לכתוב, לכתוב ולכתוב."

לאחר מכן מיעטתי לכתוב. את המעט שכתבתי מיעטתי להראות (מה שכן, בכל מה שכתבתי מאז לא היו מספרים. נדמה לי), אבל הייתי מצטט אותו בלב ולב. משהו היה חסר.

חשבתי על א"י (ש"ב) שמעברו השני של הקו, שאכן כתב וכתב וכתב – והנה רומן.

חשבתי על דבריו של וולף, וניסחתי את דבריו מחדש, עם תוספות:

כן, צריך לכתוב, לכתוב ולכתוב.

ואחר כך לקרוא.

ואחר כך להשאיר במגירה (כן!) לחודש.

ואחר כך לקרוא שוב.

ואחר כך להראות למישהו. 
מישהו שאתה סומך עליו.

 

מובן שייתכן שהיצירה היא גאונית ומילה לא חסרה בה מילה לא יתרה בה, ולו היה אפשר – מן הטלפון של א"י היישר אל בית הדפוס או, מוטב, אל החנות.

ההסתברות לכך, חוששני זעירה.

הגזמתי.

אפסית.

מוטב שהלקטור של ההוצאה לא יהיה האדם הראשון שקורא את כתב היד (כאמור, כדאי שזה יהיה הכותב), כי אם (וכך זה בדרך כלל) התשובה תהיה שלילית, התחושה תהיה קשה (גם על כך אספר מתישהו).

כדאי שיקראו עוד כמה אנשים. אנשים שסומכים עליהם.

כדאי לשלוח כתב יד להוצאה אחרי שבאמת יודעים מה יש בו.

 

*

אחרי כל זאת, הרשו לי להוציא מן המגרה שיר שכתבתי. לא שיר מנבכי נשמתי, אני מודה. הרי האמון שבינינו צריך להיבנות.

אני מקווה שתיהנו.