בננות - בלוגים / / האור בקצה המגירה
כשאני לעצמי
  • שמעון ריקלין

    יליד ירושלים, למדתי ערבית, פסיכולוגיה, בימוי תיאטרון וצרפתית. כתבתי תסכיתי רדיו למבוגרים ולילדים, מחזות לילדים, תסריטים עד שנחַתִּי בפרוזה. פירסמתי ספר נובלות 'תום הילדות' בהוצאת חרגול, רומן 'צפון פרוע' בהוצאת חרגול-עם-עובד וספר ילדים 'שירה של הים' בהוצאת עם עובד. כיום אני עורך בהוצאת ספרים גדולה. נשוי לתמר.

האור בקצה המגירה

האור שבקצה המגירה
 
"שלום," אומר הקול מעברו השני של הקו "שמי א"י (שם בדוי), וזה עתה סיימתי להקליד את המילה 'סוף' ברומן בן 70,000 המילה שכתבתי בשלוש השנים האחרונות."
"אתה מתכוון שסיימת ממש עכשיו," אני מתעניין, "או שזו דרך התבטאות שכזו?"
"לא, לא," הוא מרגיע אותי, "ממש עכשיו. הנה, אני עושה save."
"ובמשך שלוש השנים," אני מוסיף לחקור, "מישהו קרא משהו מ-70,000 המילים?"
הוא נעלב.
"מה אתה חושב, נראה לך שאני אתן למישהו להתערב בספר שלי?"
"ברגע שהוא יצא לאור," אני אומר באופטימיות זהירה, "כל מי שיקרא – יתערב. לכל אחד יהיה מה להגיד."
"אני יודע שזה רומן טוב. זה רומן פורץ דרך. זה רומן…"
 
הנה דוגמה למי שחרד מחושך המגירה, חשבתי ועיני הצטעפו, מוליכות אותי לתחילת שנות ה-70 (כן, של המאה הקודמת), לקפה 'נאוה' שבירושלים מול א"א וולף, הבמאי של אולפן הילדים של קול ישראל, איש שהיה לי מופת לתרבות ולספרות, וחיכיתי, מלחית בלשוני, לחוות דעתו על שירֵי הבתולים שלי. הוא הראשון שראה אותם (וכמעט אפשר לומר – האחרון).
ובכן, הוא לא נפל מהכיסא. אני זוכר שהוא אמר שלא טוב להכניס בשירה מספרים. כלומר אם יש שלושה חיצים או שלושה ברקים (אני לא כל כך זוכר את השיר), לומר "החץ הראשון", "החץ השני" וכו' – זה לא ממש פיוטי."
"אבל," הוא הוסיף (האם ראה שפני נפלו?), "מה שחשוב זה לכתוב, לכתוב ולכתוב."
לאחר מכן מיעטתי לכתוב. את המעט שכתבתי מיעטתי להראות (מה שכן, בכל מה שכתבתי מאז לא היו מספרים. נדמה לי), אבל הייתי מצטט אותו בלב ולב. משהו היה חסר.

חשבתי על א"י (ש"ב) שמעברו השני של הקו, שאכן כתב וכתב וכתב – והנה רומן.

חשבתי על דבריו של וולף, וניסחתי את דבריו מחדש, עם תוספות:
כן, צריך לכתוב, לכתוב ולכתוב.
ואחר כך לקרוא.
ואחר כך להשאיר במגירה (כן!) לחודש.
ואחר כך לקרוא שוב.
ואחר כך להראות למישהו. 
מישהו שאתה סומך עליו.
 
מובן שייתכן שהיצירה היא גאונית ומילה לא חסרה בה מילה לא יתרה בה, ולו היה אפשר – מן הטלפון של א"י היישר אל בית הדפוס או, מוטב, אל החנות.
ההסתברות לכך, חוששני זעירה.
הגזמתי.
אפסית.
מוטב שהלקטור של ההוצאה לא יהיה האדם הראשון שקורא את כתב היד (כאמור, כדאי שזה יהיה הכותב), כי אם (וכך זה בדרך כלל) התשובה תהיה שלילית, התחושה תהיה קשה (גם על כך אספר מתישהו).
כדאי שיקראו עוד כמה אנשים. אנשים שסומכים עליהם.
כדאי לשלוח כתב יד להוצאה אחרי שבאמת יודעים מה יש בו.
 
*
אחרי כל זאת, הרשו לי להוציא מן המגרה שיר שכתבתי. לא שיר מנבכי נשמתי, אני מודה. הרי האמון שבינינו צריך להיבנות.
אני מקווה שתיהנו.
 
משורר של סוף שבוע
משורר של סוף שבוע
מעסיק את המוזה
במשרה חלקית.
והיא, משומשת,
יד שנייה של משורר של
שבוע עבודה מקוצר,
רוצה רק לנוח,
לצאת קצת לבלות,
לראות סרט,
לצאת לדייט,
לקונצרט,
לקרוא ספר טוב,
למלא את המצברים.
 
התאחדות המוזות
זועמת וקוראת להקים ועדת
חקירה ולבדוק מי משלם דמי
הבראה והוצאות נסיעה,
זה של השבוע המקוצר
או זה של הסו"ש.
 
ארגון משוררי סוף השבוע
מתריס כנגד ההתאחדות.
בלי משורר אין מוזה,
הוא קורא,
בלי שירים
ולוּ גם של סוף שבוע,
לא תוכל המוזה להתקיים.
הבראה?
כשהמשורר ישן.
קונצרטים? ספרים? פנסיה?
לעולם לא.
מצברים?
מה זה כאן!
 
ורק השירים,
מותשים ממלחמות
האיגודים המקצועיים.
מה הם בסך הכול
רוצים?
להשתורר קצת בעולם,
להביא קצת יופי?
ללטף את ליבות
האנשים?
 
נופלים בין הכיסאות,
הם חולמים על איגוד של
שירים של משורר של סוף שבוע.
מי יעמוד בראשנו,
הם מקוננים,
מי יבין לליבנו,
מי יספר על מצוקתנו,
מי?
 
אני,
קרא אז האינטרנציונל,
שיר שעובד עשרים וארבע
שעות ביממה
שבעה ימים בשבוע,
אני אייצג אתכם!
אמר וקרא:
שירי משוררי סוף השבוע של כל העולם –
התאחדו!
 

7 תגובות

  1. ריקלין,לאן אתה חושב שנפלת?
    פה זה קן צרעות גראפומאניות!

    תקרא קצת מה שקורה פה.זו עצתי,
    ותמצא לך מלכודת דבש אחרת ליפול אליה.

    וזה – מקרב לב!

    • דומני שכל אחד שחש תשוקה לכתוב הוא גרפומן במידה מסוימת (גם המגיבים), ואני איני יוצא מכלל .
      לעצם האכסניה של 'בננות' – בעיני היא מספיק מכובדת, ואם מה שאתה רואה כאן זו גרפומניה, חוששני לבשר לך שעדיין לא ראית גרפומניה מהי, שזמן רב חשבתי שהיא מונחת אך ורק על שולחנם של הלקטורים של ההוצאה שאני עובד בה. התברר לי שחלקן של הוצאות אחרות לא שפר ביותר.

      (אני מקווה שעודף המילים שבכאן לא הרגיז אותך יתר על המידה. ואולי היו הן, כשלעצמן, מלכודת דבש)

  2. חגית גרוסמן

    ברוך הבא!! הסיפור מעניין ומעשיר. מצפה לקרוא עוד.

  3. היי שמעון, צריך למצוא את האיזון הנכון בין הצורך המיידי לפרסם לבין זמן ההבשלה במגירה, ברור שצריך לפרסם אחרי בדיקה , תיקון ועריכה ועבודה קשה ,שהרי התבשלות ממושכת במגירה ללא עין בוחנת ומבקרת עלולה להקדיח את התבשיל… יצירה נועדה לפרסום ,למצוא לה קהל קוראים, אבל לא מיידית נדרש זמן הבשלה מסוים
    והשיר שלך מעורר מחשבות
    שבת טובה לך

    • שמעון ריקלין

      הבעיה שאת מדברת על איזון סובייקטיבי לגמרי. אני מציע דרך עבודה. ייתכן שהיצירה אינה בשלה, כמו שכתבה יעל ישראל, ואז צריך יהיה לעבוד עוד. העבודה היא על השולחן ולא מתחתיו (בהנחה שאנחנו מדברים על מגירה של שולחן ולא מגירת נעליים).

      שבת שלום.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשמעון ריקלין