לא תרצח (המשך)

 לפרק הקודם:

אילו הייתה עימדי כעת, וודאי הייתה מתעקשת להיכנס לחנות הגלידה שמעבר לכביש… ובוחרת לעצמה, כהרף עין, כהרגלה, לכל הפחות שלושה כדורים, במגוון טעמים ועל בסיס שמנת, ומבקשת את כל התוספות בחיוך כמוס, כמו מסתודדת עם עצמה, או כבתוך איזה בדיחה פרטית, ועיני התכלת היו מתלכסנות אליי בניסיון שכנוע שסופו ידוע מראש, "אבא, נו. אתה בטוח שאתה לא רוצה?" וכשהייתי נד בראשי לשלילה הייתה אומרת, "הרופא אמר לך להפחית את צריכת הסוכר, לא להימנע לגמרי!" נימת טרוניה בקולה. ומבלי להגיב להסברים ששניתי באוזניה, גם בהם מאסה, הייתה מתיישבת אל השולחן, כשרגליה מחוצה לו, מעט פשוקות, מעולם לא אהבה לכלוא את ברכיה כדרך אישה חסודה, והייתה אוכלת ומלקקת את הגלידה בתאווה גדולה כמי שיודעת טעם החיים מהו, וכמי שמבינה היטב שזו בדיוק הדרך להמתיקם, וכאילו ידעה שזה המעמיד פני רחום קצב את זמנה ואין לה אלא להפיק הנאה מרבית מהרגעים שנותרו… אחר כך אף הייתה מזמינה קפה הפוך. "חזק. חם. בלי הרבה קצף" וכשהייתה נוטלת את הספל הייתה מבליגה חיוך נוסף כנגד מבטיי. "מה? מה אתה מסתכל עליי ככה? לא נמאס לך?" ואני, "לא. לא נמאס." ושואל, "ולך נמאס מאבא שלך?" והיא הייתה צוחקת ואגב כך נשענת לאחור ואומרת: "לא. עוד לא. אבל אם תמשיך להרוג אותי עם השיטוטים האלה שלך זה עוד עלול לקרות…" ומאליהן נושאות אותי כעת רגליי אל מעבר החצייה, אל חנות הגלידה שמעבר לכביש. אולי אקח כדור אחד של גלידה? אולי אשתה שם קפה אחרון? אינני יודע. ואני נעמד ומחכה לאור הירוק. כשהייתה ילדה, אני שוב מהרהר במיכלי, התרגשה עד עמקי נשמתה ממופע הרמזור. איך הייתה עומדת על שפת המדרכה, קופצת במקום ומצווחת "אבא! תראה! ירוק. ירוק." או "תיזהר, אבא! עצור! לא. לא. יש אדום!" כאילו משה רבנו, הוא ולא אחר, ניצב מולה ואומר להטיל ארצה את לוחות הברית… חריקת בלמים פתאומית וקרובה מאד דורסת את זיכרונותיי, וריח של פלסטיק חרוך נישא באוויר. חולפות כמה שניות ואני מבין שאני צריך לחוש כאב. אך לא. אני בסדר. זה רק הריח החריף שמשבש את דעתי לכמה רגעים. "אלוהים. סליחה. סליחה… אתה בסדר?" בחורה כבת שלושים יוצאת מן הרכב, בוכה. לא דמעה בודדה, או שתיים, פניה שטופי דמע. ואני חס עליה. "אני בסדר. אני בסדר. לא פגעת בי כלל." אני אומר וכבר מזהה כי היא אחוזת פלצות. היא מתקרבת אליי, סוקרת את צידי השמאלי, מושיטה יד צנומה אל זרועי ומרימה אותה, כמו בוחנת אם ניתקה מן הגוף. אם להודות באמת, זה היה קרוב מאד. אם הייתה ממשיכה בנסיעתה הטרופה, החבל שקניתי היה מיותר בתכלית. "זה לא היום שלי… זה לא היום שלי." היא ממלמלת, ואני חושב שהיא דומה למיכלי. כל כך דומה… אולי זאת מיכלי בכלל? לרגע מציף אותי האושר. "מיכלי!" אני מחייך. "לא קרה שום דבר. אני בסדר." כלום כבר הצטרפתי אליה? "רחלי." היא אומרת ואין שמץ שמחה בקולה. לא… זה לא ייתכן. אני הוזה?

וברחוב – מהומת אלוהים. נהגים קצרי סבלנות צופרים ומצפצפים ללא הפוגה, וכאילו גם האגזוזים גועשים וקוצפים, נמלא האוויר בעשן דק, אפרפר, וריחו העז של הדלק חובר לריח חריקת הבלמים. עוברי אורח סקרניים מתגודדים על המדרכות משני צידי הכביש ומשיאים עצות, "תן לה מים." "לה צריך לתת מים?!? היא כמעט הרגה אותו. מטורפת!" "תניח לה. תן לה להירגע"… " המוכרים בדוכנים ובחנויות שלאורך הכביש, רוכלים בפיסות מידע. "היא פגעה בו?" "היא לא פגעה בו". "צריך להזמין אמבולנס…"

אני מעיף מבט ברכב ממנו יצאה. אכן. זה אינו רכבה של מיכלי. הגם שלשתיהן מזדה לבנה. אלא שמיכלי שלי הייתה נהגת למופת… וזו.. רכבה חבוט: הפגוש מעוקם והפנס הקדמי מנותץ. "זה לא היום שלי… מה עשיתי?" ואני מנסה להרגיעה: "אני בסדר. לא קרה כלום. הירגעי. סעי לשלום." ומציץ בפניה בשנית. מיכלי יפה ממנה… מעט מלאה יותר. זו כשלד עצמות… אבל תלתליה אסופים לפקעת בדיוק באותו אופן… ועיניה –

"תן לה לשתות משהו." מורה לי אישה בשביס שחור. אין עימי דבר פרט לשקית, אני מבקש לומר לה, ופתאום נבהל. השקית שקופה. ידעתי שעליי לבקש שקית אחרת… הנשימה קשה עליי. אני ניצב בתווך. לצד הבחורה. גם היא אובדת עצות. "תחזרי לרכב." אני לוחש לה תוך שאני חוכך בדעתי מה עליי לעשות… השלווה, ממני והלאה. מה עליי לעשות? הרמזור מתחלף זו הפעם הרביעית. האישה בשביס שחור מתקרבת אלינו, "זוזו הצידה. למה אתם עומדים ככה  באמצע הכביש?" אני מסתכל כה וכה, ומבין כי יש תבונה בדבריה. "תחזרי לאוטו… לא קרה שום דבר." אני שב ואומר לבחורה. היא אינה זזה ממקומה. עיניה, תכולות כשל מיכלי, רק ענודות בריסים בהירים, צפופים, בוהות בי. היא נראית כמו בובה. גם מבטה ריק, חלול. היא הלומה, אני מבין. אף אני איני במיטבי. בהחלטה של רגע, אני נוטל את ידה ומושך אותה אחריי, מלווה אותה לרכבה משל הייתה ילדה קטנה. היא פותחת את הדלת, ולפתע אני מבחין כי תינוקה, בן כמה שבועות לכל היותר, נותר כל העת במכונית! צרחותיו נבלעו עד עתה בהמולת הרחוב. "הוא בסדר?" אני מצביע עליו והוא משתתק לרגע, ושב לצרוח. הבחורה מתיישבת במושב הנהג מבלי להוציא מילה. אצבעה משוטטת על לוח המקשים שלצד ההגה. "את לא זוכרת את הקוד?" אני דוחק ראשי פנימה ומפציר בנהג שצופר ללא הפוגה מאחור, בתנועת ידיים, להמתין כמה רגעים. היא אוחזת את ההגה בשתי ידיה, "נזכרתי." היא מפטירה מבלי להסב אליי את ראשה ומבלי לנסות להרגיע את התינוק המצווח מאחור. מבטה שלוח אל האופק, כמו בניסיון לזהות לאן פניה מועדות. היא שתויה? מסוממת? היא לא בסדר… אולי נטלה כדורים… למיכלי הייתה חברה…לא. מיכלי הייתה. החברה עודנה-

"אתה בטוח שאתה בסדר?" היא מפנה את השאלה אל ההגה, עדיין לא מסבה אליי ראשה. "כן. לא קרה כלום" אני עונה והיא מצליחה להתניע תוך הוספת מלמולים סתומים בגנות היום.. ומתחילה לנסוע. אני מוציא את הראש ומעזיב את ידיי מרכבה. הרכבים שאחריה מתקדמים וממשיכים בנסיעתם, אם כי צופריהם אינם נחים. ואני עדיין שומע בכיו של התינוק… מבטיי דולקים אחרי רכבה, שנוסע לאיטו בהמשך הרחוב עד שנעלם מאחורי מגדל הנביאים. הקהל מתחיל להתפזר. תמה ההצגה. האישה בשביס השחור מתבוננת בי מעבר לכביש ומבריגה אצבע אל רקתה, "משוגעת לגמרי." לוחשות שפתיה. מבלי לחפוץ בכך, אני מהנהן לעברה, וחושב, אולי כיוונה דבריה אליי? אולי אמרה "משוגע לגמרי?" אני פוסע לאחור, ונעצר. ומאגרף את השקית המרשרשת אל חיקי. המכוניות עומדות כעת על מעבר החצייה ואני מבין כי האירוע יצר פקק. תוך שאני מפלס דרכי ביניהן, אל הצד השני של הכביש, אני שומע קריאה ילדותית, "תיזהר, אבא! עצור! לא. לא. יש אדום!".