מוריה דאום קפלן כותבת לי:

הי איריס,

אני כותבת לך אף שלא סיימתי לקרוא עדיין. קצת בכוונה אני משתהה איתו, ומדי פעם נאלצת לעצור כי הדמעות. הוא לא מפסיק להתנגש לי בלב, וכבר שנים שלא לקחתי איתי ספר לכל מקום, גם אם אני יודעת שלא יהיה לי אפילו רגע לקרוא.
ובין דפיו טמנתי, ביחד עם בתי, שני פרחים של בוגונוויליה. הספר היה בידי, סגול כל כך, כשחלפתי איתה על פני בוגונוויליה דשנה, אז לימדתי אותה את הסוד הנשי החשוב הזה, של פרחים מתייבשים בין דפים של ספר שאת יודעת שעוד תשובי אליו.