אלעד בן אלול כותב על "גלבי":

טוב, לאחר קריאה סוחפת ומטלטלת סיימתי את ״גלבי״, ספרה האחרון של איריס אליה כהן. אין ספק שזו אחת היצירות הספרותיות החשובות שנכתבו פה (ברמה קאנונית ממש), מאחת הסופרות המבטיחות שפועלות כיום, ששוזרת בעדינות ורגישות אדירה את הטראומות והסיוטים החשוכים ביותר שזורמים בדם של כולנו כחברה ישראלית. מדור לדור לדור.
הרומן הזה מצד אחד כולל כל מה שרב-מכר נשי ישראלי טוב אמור לכלול אבל גם מבצע הצמדה כביכול מפתיעה ורנדומלית בין הזוועות של אושוויץ לפרשת חטופי תימן. ההצמדה החתרנית הזו מתבררת להיות טבעית ובלתי נמנעת כמעט כמו סיבה ותוצאה, כמו מעגל אימים של מדוכא ומדכא, פשע של יהודים כלפי יהודים ודומינו של כאב ואכזריות בלתי פוסקים.
העלילה מתרחשת בישראל של שנות ה- 80 ושנות ה- 60 וכאנתרופולוג נהניתי במיוחד מכך שיש בספר הרבה מאוד היסטוריה במובן הקלאסי של אירועים לאומיים ועולמיים חשובים אבל גם במובן האתנוגרפי- היסטוריה של היום יום, של הבית, של ההווי באותן שנים, של הרדיו והטלפון וגזרי העיתונים. כתיבה כזו דורשת וירטואוזיות ומיומנות להכנס לנימי הנימים של משפחות פולניות יידשאיות ומשפחות תימניות, כל אחת עם הכאב האדיר שלה, הדרך הייחודית שלה לריב, לאהוב, לגור יחד ולכונן ״ישראליות״.
אני חייב לסיים ולהגיד שאני רואה ב״גלבי״ כקול קורא לעוד יצירה ספרותית, קולנועית, טלוויזיונית, תיעודית על הילדים החטופים של יהדות תימן, בלקן והמזרח. הגיע הזמן לצלול לעומק הפרשה הזו לא רק ביחס למשהו אחר, לא באופן מרומז שמשאיר מקום לספק לגבי מעורבות הממסד, היקף הפשע ומימדי השלכותיו. יש עדיין צורך לפנות לנושא ממקום אנטי-ממסדי ובלתי מתפשר. הארכיון החדש של עמותת עמר״ם (Shlomi Hatuka Maayan Nahari Pasamanik) והסרט התיעודי על עוזי משולם מסתמנים כהבטחות חשובות ביותר בעניין. כך גם הפרק של נעמה קטיעי (Naama Katiee) ב-נביאים أنبياء שהנגיש את הפרשה לאלפי אנשים ועודד עשרות לשתף עדויות בתגובות לפרק ובהודעות פרטיות.