אנו נושמים

אנו נושמים.

 

פרק א'.

 

מאת בוריס גֶרוּס

 

אנו נושמים.

Annuntio vobis gaudium magnum[1] – אנו נושמים

זאת אומרת, כדרכם של בני האדם, אנו נושמים.

נושפים, מעבירים את האוויר אנה ואנה, דוחסים אותו, מצפצפים אותו דרך הריאות ספוגות העישון או הכושלות סתם, כי לסבא היה ככה.

אנו נושמים. גם הצרפתים הגדולים, וביניהם לרוב כאלה שכבר אינם נושמים, אמרו והעירו על כך רבות. והוסיפו והעירו. וחדלו מלנשום בבוא העת או בלא עת.

אלא שהעת היא זו שעושה את הכל.

אנו נושמים ונושפים בעורפו של מותנו, מודדים את המרחק אליו בנשימה ואין מי שימנע את הפעולה הזו, הטבעית כל כך והממיתה כל כך.

ומגיל מסויים אנו יודעים שכל נשימה שלנו, כל חרחור נספר ומקצר את הדרך אל החושך הנצחי, אל הניוון והעצירה המוחלטת בהחלט, שלא נימלט ממנה.

כך שנשימת האוהבים הצעירים על חוף הים ונשימתו של המחרחר קטוע הרגליים, פיסת הבשר הדואבת שראיתי אתמול בבית החולים שליד משרד המשפטים הפולני בוורשה לא אחת היא. הם יתקשו להיפרד ממנה וינסו לנשום ככל העולה על דעתם וזמנם. הוא נראה כי יסרב. ואני שהבטתי בו, בשכוב על מיטת השרד בבית החולים הממשלתי, בלב נכמר ככל שיכול להיות ובכל זאת בהקלה האנושית השפלה, הנה תראו, אני עוד לא שם. היום אני לא שם.

ויש האומרים כי למות בגיל שלושים זו כבר איננה בושה. לא אבוש, זה בטוח. אלא שהעת, המרווח הזה, הזמנים, שממלאים בין הלידה הכואבת למוות המכוער והאלים,

העת הזו מלאה לרוב פחד.

 

חברי, פוחד. הוא פוחד באמת. איננו פוחד ממני. הוא פוחד מהמרצה באוניברסיטה, שבשיעור השני השנה עקצה אותו עקיצה שאיננה במקום, ושרק גילתה לעיני העולם את גודל התסביכים שלה.

היא ישנה בטוב ואיננה חולמת אפילו שהעוקץ שלה משגשג, נכנס מתחת לעור ומרעיל את הדם. משום שהחבר שלי איננו מפחד מהמחירים המאמירים, ולא מהקור בוורשה, איננו מפחד לשכב איתי לאור יום ולא מאוחר בלילה, איננו מפחד מהאבטלה ומהעוני כמו שהוא מפחד מאישה קטנת מידות  ונחרצת במשפטיה.

 

גוגול פחד פחד ביעותים להיקבר חי. פחד שנים רבות.

פחד במכתבים לחברים, ולידידים סתם.

פחד בפטרסבורג, ופחד במוסקווה, פחד ברומא גם כשהיה ישוב בבית הקפה האהוב שלו לאחר יום כתיבה מתיש של הנפשות המתות.

לא פחד לשכב עם הנערים האיטלקים העניים, בפרברי הזנות מפיצת המחלות. על כל פנים לא כך.

בליל מותו תהה אם זהו מותו כביכול או מותו האמיתי.

רופאיו הקיזו את דמו, שמו עליו משחות בוערות וצורבות ונתעללו בו כאוות נפשם, שום מחלקה פנימית באיכילוב לא מגיעה לעצמת סאדיזם שכזה.

שקל את כאביו, ואמר לעצמו שכנראה שאין מה לדאוג, המוות, זה האמיתי, עשוי הגרניט, מגיע.

אלא שהמוות האמיתי היה עשוי עץ של ארון מתים בו התעורר ולא הייתה דרך מוצא.

 

תמיד חשבתי שאימי לא מפחדת משום דבר. כשהייתי ילד, בערך עד גיל תשע, הייתי בטוח שהיא סלע, ein Feste Burg, שבתוך חומותיו המגינות תמיד יהיה לי מחבוא חם.

יום אחד, כשכבר יכולתי להבדיל מוות ממוות, ונשימה מנשימה, שמתי לב שהיא מפחדת. הייתהזו פרצה קטנה בקיר המגן – היא פחדה עליי. שמשהו יקרה לי, שמישהו "יעלוב בי" כמו שהייתה אומרת, והתכוונה בוודאי לדברים אחרים. למנוע את הכל היא לא יכלה, עלבו בי, אולי לא באופן הנורא שתיארה לעצמה, אבל צרבו את העלבון בעורי. והיא נלחמה עליי, היא נלחמה בשבילי ולמעני.

אז חלק מהפחדים שלה החלו לעבור אליי בלילות.

הפחד מעוני. מעוני מוחלט, שאני מכיר את ריחו של הפחד הזה, מחלחל, כמו המים הדולפים מהצינורות לאחר רעידת אדמה.

הפחד להיוותר חסר כל, חולה חסר בית, נטוש כמו חתול רחוב שלא מאכילים אותו כי הוא כבר צולע ועוד מעט ימות בלאו הכי.

והיום אני יודע שאני מוריש את הפחד, יחד עם הכל, כפי שמורישים הכל מהוריהם. אמא שלי לא מפחדת מהגיל, ולא מהמחלות, ולא מהזקנה, וגם לא מתקתוק שעונו של המוות על הקיר שבסלון. היא מפחדת מדבר אחד – חולה סכרת יבין ללבה – היא מפחדת מקטיעת רגליים, והפחד הזה מחוסר האונים המקולל של היצור האנושי הכשרוני ובר החיים מציף את הווייתה.

 

ואם המוות סופר הנשימות יעצום את עיניה בטרם יושיט ידיו אל עיניי, אף אחד לא יפריד יותר ביני לבין בור מלא פחדים שלה ושל הדורות הקודמים.

ולידם, הפחדים שלי נראים ודאי כמשחק ילדים עזוב. כקשקשת של כלבלב.

אולם למרות שאימי נהגה לומר לי שאינני יודע לחיות ואינני מבין מה הם החיים באמת, אני עומד עתה על רגליי הנפוחות ממחלתי, ואני מסוגל לראות את ראשית הבור.

ואין שם שום דשא וכלבלב בשטח.