ויזת כניסהפרק שני

הנמל של אודסה תיפקד כרגיל – בהבדל אחד – שכן היה מלא בספינותֿמלחמה ומסחר של הרייך, וכל סימני השליטה של ברית המועצות נתלשו זה מכבר. תמרות העשן שהתמרו מהנמל לפני חודשים אחדים ועטפו את ספינות הנוסעים שפינו את האוכלוסיה עם נסיגת הצבא האדום התפזרו מזמן, ורק שורה של ביתנים שרופים למחצה וחומותיהם המפויחות של בנייני ההנהלה הזכירו את ההפגזה הגרמנית והרומנית מהים ומהאוויר, שזרעה את חוף הים בגופות.   

עם רדת החשיכה העוברים ושבים מיהרו הביתה – וחייה הליליים של "הפנינה שעל הים" השחור המשיכו בשגשוגם – בכובשם את העיר הגרמנים היו מעוניינים בעיר הנמל הגדולה של ברית המועצות, נקודתֿשליטה אסטרטגית, באוצרות הטבע ובחיי המסחר ההומים והיעילים ביותר, ששגשגו גם בימים האפלים ביותר של הסטליניזם. את הקצונה הרומנית, שלידיה נמסרה העיר בפועל, עניינו בתי הזונות המעולים והמלאים תמיד עד אפס מקום של אודסה, שלא לדבר על בתי הקזינו – בתקופה הסובייטית הם פעלו במחתרת צרה, ועתה ממלכת רומניה בחסות הפיהרר הפיחה בהם רוח חיים דומה לזו ששררה בתקופה הצארית.

אינני יודע איך שרדו באודסה הכבושה – כל מה שידוע הוא שהיו תחת מסמכים מזוייפים. כל השאר – נושא להשערות בלבד.

לפני מספר שנים, כשהייתי צריך לקבל העתק של תעודת הלידה של אבי, מצאתי את הכתובת והטלפון של המועצה המקומית של מקום המוקף יערות (האיש מעברו השני של הקו אישר שגם הזאבים שרדו – תודה לאל, המלחמה נגמרה מזמן, המשטרים מתחלפים והטבע עדיין עומד על כנו.) הוא הפנה אותי למשרד מרשם האוכלוסין בחמיילניצקי. האשה שענתה לי שם החלה להתרגש בצורה שנשמעה בבירור – לא, חלילה לא ממני אישית, אלא מזה שהשיחה מגיעה מחו"ל – ועוד מישראל, ושם – עם הנסיון המר שלֿהשנים, כל הכיבושים וכל השנים הרעות – עדיין יש חשש מטלפונים מחו"ל – מי יודע מי ומתי ישתמש בעובדה שעובדת מדינה יצרה לה איזה קשר עם החו"ל הערטילאי, ואם לא היא – האזרח הזר יכול עוד להתלונן על משהו.

לא רציתי להתלונן.

רציתי רק לברר מה עלה בגורל בקשתי הרשמית להוצאת העתק תעודת הלידה של אבי. היא אמרה לי לחזור ולטלפן בעוד שבוע, היא תברר במחלקה מה קורה עם זה. היא התעקשה לדבר באוקראינית – למרות שכולם שם יודעים רוסית, אולם האוקראינית שלה הייתה טבעית, זרמה כמו נהר הבוג באביב והציפה את זכרוני בשלל קטעי ילדות, תמונה של שבצ'נקו שהביטה מהצד השני של הכיתה היישר לתוך עיניו של לנין – כאילו להתריס בו על הכבשן הסובייטי שבלע את זרימת השירים האוקראיניים בשדות החיטה, שגם תמונות ההמחשה שלהם היו תלויות שם… כי זהו חמיילניצקי, מערב אוקראינה ושם, שם האוקראינית המשיכה לזרום כנגד הפניית זרימת הנהרות במקומות אחרים.

צלצלתי כמובן אחרי שבוע. היא אישרה שהמכתב שלי הגיע. לפני שמונה חודשים. בדואר רשום. כששאלתי אותה, למה הם לא טיפלו עדיין בעניין היא השתתקה לרגע. שטף הדיבור נתקע, והיא אמרה שפשוט הם לא ידעו מה לעשות עם זה. כי זה מחו"ל. אמרתי לה: "גבירתי יודעת, הרי גם בחו"ל חיים בני אדם. למרות שהדבר מפתיע. ואפילו כאלה שנולדו באוקראינה. וכאלה שאביהם נולד בה."

– כן, בודאי. אך אינני יודעת מה אדוני מתכוון לעשות במסמך. (הפחד הגדול של כל פקידות מנוסה וממוסדת, פחד בינלאומי – "לך תמסור להם חתיכת נייר, והם יבנו בעזרתה רקטות, ואז בכלל נאבד שליטה…")

– אם את חושבת שבעזרתו אוכל לשבש את סדרי החיים במחוז חמיילניצקי, או לקבל בסניף הבנק במקום מגורי מיליון דולר, טעות בידך.

– אדוני יתקשר בעוד שלושה ימים. נבצע את הבקשה.

כמובן, התקשרתי אחרי שלושה ימים. מנהלת הלשכה ביקשה ממני לחכות ליד הטלפון – שמעתי את צליל עקביה המתרחק בחלל החדר, ואת המולת הרחוב שהגיעה כנראה מהחלון הפתוח. בתוך דקה היא הרימה את השפופרת שוב, ואמרה שהיא מחזיקה בידיה את ספר מרשם האוכלוסין המקורי – ספר הלידות לשנת 1942. היא הקריאה לי את הנתונים, שם אבי, תאריך הלידה, שמות ההורים, מקום הלידה – הפרטים הרגילים ואישרתי אותם כדי שהיא תוכל להעתיק הכול נכונה אל תוך המסמך החוזר. היא שתקה כמה רגעים. שמעתי את קול אצבעותיה המקלידות.

– ויש עוד משהו, אדוני.

– מה?

– יש רישום בשולי המרשם, במקום בו נרשמים כל מקבלי התעודה שקיבלו העתק ממנה אי פעם.

– ומה מוזר בכך?

– כאן רשום, בין שאר שמות מקבלי התעודה הטבעיים, ש"לפי בקשתו העתק תעודת הלידה הרשומה ניתן לפאול אוטו פון מ', קצין הוורמאכט, לצרכים רשמיים של הרייך. 15 בפברואר 1942."

שתיקה השתררה על הקו. הפקידה, שהסתכלה על מרשם בן יותר מששים שנה, של אדם שלא הוא ולא הוריו לא נמצאים כבר בין החיים, מצאה לנכון למסור פרט שנכתב בידי פקיד מסור, שכתב "לצורכי הרייך". הנה אתה, פאול אוטו, בוגר הפילוסופיה מאוניברסיטת יינה.

***

האשליות שהכיבוש הרומני יהיה פחות אכזרי מזה הגרמני באודסה, ושהעובדה שהכוחות הגרמנים היו פחותים במספרם בין הכוחות הצבאים החונים בעיר יש בה כדי לתת תקוה להישרדות טובה יותר של האזרחים, שימצאו דרך אל לבם המושחת של הקצינים הרומנים המבלים בבתי הבושת, לא נתאמתו. יחד עם הצבא הרומני, הקשור בגרמנים בשלל הסכמים ובשבועה משותפת, צבא ששאף לכונן על שטחיה הכבושים של דרום אוקראינה מושבותֿעבדים לפאר את המלך מיכאיי ואת רומניה הגדולה הנישאת בעזרת כידוני הרייך הגרמני, הכיבוש הרומני הביא איתו פקידות מרובה, שבהחלט הבינה במרשם האוכלוסין המסודר של מחוז אודסה, ידעה לקרוא ולהשתמש ביעילות קטלנית בכל מידע שנאסף בארכיונים האזרחיים, הצבאיים והפוליטיים שהשלטון הסובייטי הנסוג בסתיו 1941 לא הספיק להשמיד.

תחת המעטה השביר של הכלכלה המתפקדת, הנמל ההומה ומאות אלפי בני האדם הממשיכים למהר לעבודה מדי בוקר התרחש טרור רצחני שהופעל ביעילות לאורך כל הכיבוש, גם במבצעים הגדולים – כאשר 250,000 איש מיהודי אודסה שלא הספיקו או לא יכלו להתפנות יחד עם הצבא האדום הנסוג, הועברו בסדר מופתי לקרונות הבקר בנתיבי הרכבת של אודסה, בדרך לגורל המשותף עם יהדות אירופה. מארגני המבצע העיקריים היו השלטונות הרומנים, שבדרך זו ניסו להעלות מנחה בשם המלך מיכאיי לפיהרר הגרמני לכבוד יום הולדתו. בשם אותו המלך ואותו הפיהרר נערכו גם מבצעים רחבי היקף אחרים – צדו קומוניסטים, פרטיזנים, רוסים, אוקראינים, פולנים, מולדבים, יוונים, וכל אלה שנחשדו חשד קל שבקלים, אם כפרט ואם כקבוצה של סכנה לרייך וחתרנות – אף זו הפוטנציאלית. תלו אותם בכיכרות מרכזיות, בשדרותיה היפות של העיר, לתת לעוברים ושבים להיווכח בגדולת הרייך.

באחד המבצעים, בעקבות הרישומים שנמצאו ולוקטו בארכיונים, ומבצעי המעקב הנרחבים, נעצרו, הוכו, עונו כמה אלפי הומוסקסואלים. שלטון הרייך חסך עבורם חבלים או כדורים. כמה שעות אחרי סיום המבצע המוצלח האדמה באחת השכונות באודסה זזה ממקומה תחת המאמצים הנואשים של האנשים הקבורים חיים להיחלץ מהמוות הנורא שהוכן להם. אחרי המלחמה לא ייזכרו בהם, כמו ברבים ועלומים מקורבנות הזמן והמקום, לא יבנו היכלות קודש לזכרם, עם אשֿתמיד עמוסים בביקורי המשלחות הרשמיות. לא אולמות. לא זרים ונרות. לא מלגות הנצחה ומחקר. כאילו היו תוצר לוואי הכרחי וראוי לבוז של פעולות האיבה. הקורבנות הלא כשרים, שנפלו בין הכסאות של הסלקציה הפנימית, שעדיין נערכת. גם אלפי הצוענים של אודסה, שסופם היה דומה, לא נכנסו לספרי הזכרון ולהיכלות.

היו גם מה שנקרא "יוזמות פרטיות". אולגה נזכרה באחת הפעמים, סביב שולחן החג בֿ9 במאי, יום הנצחון, על צלף מרחוב דריבסובסקיה. קצין גרמני שהיה מתגורר באחת הפינות ברחוב הראשי המפואר, פתח את התעמלות הבוקר שלו בתרגילי ירייה במטרות חיות מהמרפסת בסגנון הארֿדקו. אלה למטה, שבדיוק מיהרו לעבודה. הישג והנאה מיוחדים ראה בירייה בנהגי משאיות המזון המקומיות – כשהמוות היה משיג אותם, הם היו ממשיכים לנסוע, כבר מתים, ומגדילים את הקורבנות על ידי המשאיות שדרסו בלא אבחנה על המדרכות.

אודסה שוחררה בֿ10 באפריל 1944. כבר כמה ימים באוויר עמד באוויר עשן מחניק, פיח – שהתערבב עם העשן שהגיע מהפגזת הצבא האדום בנמל. היה זה עשן המסמכים הבוערים, תיעודי הפשעים של המפסידים.

גאוות היחידה של הקצונה הרומנית נעלמה כלא הייתה, ויחד עם היחידות הגרמניות הם ערכו את מעשי השוד והביזה האחרונים לפני צאתם את העיר, תחת מכת הפגזות האוויר. בניין הגסטאפו – שבעברו הלא רחוק שימש את האנ.קא.וו.דה. – הפך פתאום למראה כמעט קרנבאלי – מחלונותיו התפרצו לאוויר האביבי הרענן ערימות מסמכים, חלקם בוערים, חלקם מושלכים חתיכותֿחתיכות אל הרחוב ההומה – הידיים הושטו לעבר הדפים הנופלים. ההמון רץ, צהל, הצלפים נעלמו מהרחובות – עתה הם זנחו את נשקם, שרפו את מדיהם וחיפשו מקלט.

יום השחרור החל בדממה מתוחה – לאחר שנורתה הירייה האחרונה והאוויר קלט שהעיר חופשית, משוחררת לה לגמרי, שני נערים עלו על בניין הבורסה לשעבר ששימש את השלטון המקומי, טיפסו על הגג, הרימו את החבלים שנקשרו בו, והחלו קורעים לגזרים את דיוקנאות המשי של המלך מיכאיי שהסתכל בחדווה לעבר דיוקנו של הפיהרר. כשהחתיכה האחרונה מפניו של הפיהרר נחתה על המדרכה, ואחריה קרעיםֿקרעים מדגל הרייך, המהום שאגת השמחה, צווחת הניצחון, השחרור, הכאב, דמעותיהם של אלה שנותרו בחיים, התערבבו להמייה ההולכת והמתחזקת, הנשמעת לפתע בכל פינה, כמו אזעקה בלתי נגמרת, שאגת אונים ששבו.

ונדמה היה שלרגע העיר זכתה בשחרור האולטימטיבי, הסופי – שאחריו אין עתיד, ושהעבר שהתרחש לפניו עמום, חסר צורה. על כן הטנקים הנכנסים של הצבא האדום, שלפני רגעים זרעו גם הם הרס, וקרעו לגזרים את גופות האויב הנס, יחד עם הבתים הבוערים או השרופים למחצה, טבעו עתה בזרי פרחי השדה, ותחת רגליהם של הגברים העייפים עדֿמוות, הנכנסים לעיר מהנמל ומכיוון תחנת הרכבת, פיח ואגלי זיעה על פניהם – נזרקו המוני ורדים. נראה שהכל טבע בדמעות השמחה של ההמון משליך הפרחים – ברחוב דֶריבָסוֹבסקָיָה ושדרות לנין (עתה – שדרות רישלייה) – הרחובות הראשיים המלאים עד להתפקע, ילדים שניפנפו בסרטים אדומים, בעודם יושבים על ענפי העצים, ומבוגרים המצטופפים על המרפסות.

אני מתאר לעצמי כי קריאת השחרור הזו, הנקייה, חובקת כל, נשמעה גם באוזני אולגה אםֿאבי, ונראתה בעיניו של אבי התינוק בן השנתיים, שעשה כבר את הצעדים הראשונים שלו לתוך החופש המבטיח הזה.

בשיחות שהמו בשדרותיה של העיר, מעל הים המרים אלֿעל את חופיה, החופש הפתאומי והכל כך מיוחל הזה תורגם לציפיות ממשיות. מרבית המשוחחים לחשו את פחדי הטרור של סטאלין, וזכרון הטיהורים הגדולים של 1937 היה טרי עדיין. אלא שהטיהורים נותרו מאחור, כך טענו – המלחמה הטילה על כולם אסון מתמשך גדול כל כך, אימתני כל כך שאין אפילו לחשוב על חזרה לעבר. אין להאמין בכך. אחרי שהעם הביא לידיו של שמש העמים את הנצחון רב הסבל הזה, הספוג בדם, הוא יתרצה ולא יקיז יותר את דמנו.

ובאמת היה אפשר להאמין בזה משך כמה שבועות ראשונים אחרי השחרור – יחידות הצבא המשיכו מערבה ללחום באויב שלא מיהר להיכנע אף שכבר ידע כי סופו נראה באופק, והתלויים הראשונים שעל עצי השדרות באודסה היו קצינים גרמנים, חיילי הוורמאכט, קאפואים ממחנות הריכוז שבקרבת העיר, הקצונה הרומנית ומשתפי הפעולה המקומיים. מוסיקת אקורדיאון נשמעה מחצרותיה של אודסה, תקליטים עם שירי האהבה, הרדיו שידר את שירו של קונסטנטין סימונוב "את חכי לי ואחזור/רק חכי מאוד", שהעלה ישר דמעות בעיניהן של הנשים המחכות לאהוביהן.  

תחושת החופש המהוססת נמשכה כשלוש שנים, ואף על פי שדמותו המתנפחת של סטאלין כיסתה מחדש ובהדרגה כבר את כל שטחה של ברית המועצות ואת ארצות אירופה המשוחררות מהדֶבֶר החום של פיהרר ורעיו, אודסה נשמה לאותו רגע קט את אוויר החופש שהגיע כרגיל מהנמל, למרות שגם שם מבניין המנהלה הביטה תמונתו של הגרוזיני המשופם עם הכתובת "ענייננו צודק. ניצחנו". זאת אומרת הוא ניצח. יחד עם העם, אבל קודם כל הוא, זה שהביט עתה משלטי הרחובות שנקראו על שמו (לא פחות משלושה שכאלה באודסה בלבד), מקירות הבתים, החנויות, בתי הספר והאוניברסיטה ומצריחי הכנסייה הלותרנית שהפכה מזמן לאולם קונצרטים למוסיקת עוגב.

אלא שעד קיץ 1947 דז'וגאשבילי היה עסוק בלהטיל את כבלות הסדר החדש בשטחים ששיחרר – ולכונן שם "דמוקרטיות עממיות" שגם בתחנות הרכבת שלהן יתנוסס דיוקנו עם כתובות בשפה המקומית. ואודסה חייתה בינתיים את זרמי האוויר מהים, את השיחות הכנות מאוד בתורים ובמטבחים, את העלונים המחתרתיים, שודדי הכיס ושודדי המיליונים, את פריחת עצי הערמונים ואת האהבה החופשית בנמל מלא המלחים.

עם כניסת היחידות המיוחדות של האנ.קא.וו.דה. והמשטרה לעיר הבלתי מרוסנת על מנת "להשתלט על גרמי פשע אנטי סובייטיים המפירים את שלוות חייהם של האזרחים הישרים", בקיץ 1947, משפחתו של אבי נכנסה אל דירתה החדשה – בבית ברחוב צ'לוסקנצב, בעל הקירות העבים, שבנייתו הושלמה עוד בֿ1894 על ידי האדריכל רוזן, כפי שהעיד שלט בכניסה.